fbpx

עליית יהודי אתיופיה – המר והמתוק

עליית יהודי אתיופיה – המר והמתוק

מאמר מתוך ידיעון יום ירושלים, עליית יהודי אתיופיה

בשנת 2013 נקבע יום ירושלים כתאריך הציון לזכרם של עולי אתיופיה שלא זכו לעלות לארץ. מדוע דווקא יום ירושלים?
דבריו הבאים של הרב סולומון מברהטו מבהירים היטב את הקשר בין העלייה ארצה ובין חלום ושמו ‘ירוסלם’:[1]

“כל חיי גדלתי בשביל ירוסלם. שמעתי את המילה הזאת בבית תמיד, בשיחה סתמית של הורי, בתפילות ובכל עת שהייתה מצוקה. היא הייתה כמו מילת קסם שהאירה והעירה את כולם לתקווה ולהתגשמות החלום הטוב…כשהגעתי לגיל העשרה, שמעתי את ירוסלם ממש קרובה מאוד. הוריי אמרו: אנחנו הולכים לירוסלם. הם התחילו להתכונן, אבל הזהירו אותנו לא לספר לאף אחד, לא לגויים השכנים ואפילו לא ליהודים שחיים ביחד אתנו. הכול צריך היה להישמר בסוד עד היציאה…הדרך הזאת זכורה לי כהתגשמות החלום הטוב ביותר. ההליכה היתה מאוד אנרגטית. השם “ירוסלם” דוחף אותי מבפנים. הציפייה לראות את אהבת חייך נוטעת בתוכך תקווה וכוח פיזי בלתי נלאה. בהיבט אחר, הדרך הייתה מאוד קשה, פיזית ונפשית כאחד. החרדות והחששות שמא לא יתגשם החלום היו ממשיים. הצלקות הנותרות בזיכרון – דמותם של הקרובים שלא מצליחים להמשיך ונשארים במקום לאחר “טקס” קצר ביודעך שלא תזכה לראות אותם – כי הם יבלעו בתוך האדמה הארורה או ישביעו את חיות הטרף שבמדבר – היא תחושה מאוד קשה…ביום חגה של ירוסלם אנו זוכרים את הנספים בדרך להגשמת החלום. הקהילה זוכרת, המדינה זוכרת ועם ישראל זוכר את הנופלים למען ירוסלם”.

הכיסופים לירושלים וההליכה הארוכה במדבר לא הכינו את אנשי ‘ביתא ישראל’ למסע הארוך שנכון להם בארץ, לקשיי הקליטה שיש לכל אחד מגלי העליות ולמהמורות המיוחדות ליוצאי אתיופיה. מערכת היחסים בין החברה הוותיקה בארץ ובין העולים החדשים ידעה עליות ומורדות. בראיון שערכנו עמו מסכם הרב מברהטו את שלושים השנים האחרונות:

בשנים הראשונות היו יחסים של חיבור, בעיקר חיבורים רגשיים. אפשר להשתמש בדימוי של אח גדול לאח קטן או של אב לבנו. תנועה מלמעלה למטה לא במובן שלילי, אלא במובן של רצון לסייע, של סולידריות מנחה או סולידריות קולטת. אחרי חמש עשרה שנה ישנה תחושה שהסתיימה תקופת הקליטה וכעת השיח צריך להיות בין שווים. אחרי חמש עשרה השנים הראשונות החברה הישראלית הייתה צריכה להבין שהמשוכה הראשונה עברה ואפשר להתקדם הלאה, אבל זה לא קרה. יש גורם של שוני גדול מן הבחינה החיצונית, ולנוכח העובדה שהעלייה מאתיופיה ממשיכה להתקיים במהלך השנים כולן, הרי שהכי קל לנו להמשיך ולהכניס את כל יוצאי אתיופיה לקטגוריה של ‘עולים חדשים’.

בראשית היה בקרב העולים יחס של אהדה והערכה לנוכח הסיוע שהם קיבלו, אולם בשנים האחרונות היחס יותר מורכב. החברה בהירת העור נתפסת כמי שמפלה את האתיופים – ויותר מידי פרשיות נותנות לכך צידוק. כך למשל כשמדברים על פרשת הדם ופרשת הגיור לחומרא, אלה שתי פרשיות שהשפיעו רבות על השילוב של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. ניתן לשער ששתי הפרשיות בראשיתן לא הגיעו ממקום גזעני. הדרישה לגיור מגיעה ממקום של השוואה בין מנהגי אורח חיים יהודי שמתקיימים בקהילות אחרות לעומת הקיום שלנו. יכול להיות שנקודת המוצא של אותם הפוסקים היתה שאם המנהגים שונים והצבע שונה, בקלות יתר ניתן ללכת לכיוון של גיור לחומרה. יש פוסקים שלא התעמקו מידי וברגע שראו מס’ מנהגים שונים הלכו לכיוון של גיור. אם היו מתעמקים קצת יותר היו מגיעים למסקנות שונות. וודאי השתרבב פנימה שיקול הקשור לגוון העור שהפריע לשיקול הדעת המדויק.

פרשת הדם התחילה גם היא מנקודה הפתיחה של המוצא האתיופי. ההחלטה לבדוק את הדם, להפלות בין הנבדקים, יש בה הגיון. היא לא התחילה מגזענות. איפה זה כן הפך להיות אפליה? כשזרקו את המנות מבלי ליידע את התורמים. ההסתכלות המפלה הזאת של דעה קדומה מובילה לכך שלא משתפים את האנשים מהם נלקח הדם. כמו במקרה של הפסיקה ההלכתית, גם כאן, דעה קדומה הובילה ליד קלה על ההדק.

לא רק בקרב יהודי אתיופיה הייתה התרגשות רבה לקראת העלייה, גם פה בישראל התמונות שליוו את שני מבצעי העלייה הגדולים, ‘מבצע משה’ (1984) ו’מבצע שלמה’ (1991), עוררו התרוממות רוח גדולה. שלושים וחמש שנה אחרי, התחושות אחרות לחלוטין, כך למשל עולה מסיקור ‘יום המאבק לשוויון יוצאי אתיופיה בכנסת’ (מאי 2017).

 

כיצד הפכה האופוריה הגדולה של עליית יהודי אתיופיה למצוקה הקשה אליה נקלעה החברה הישראלית כולה ויוצאי העדה בפרט?

על מנת לנהל דיון מושכל אנחנו מבקשים להבדיל בין העובדות שעליהן אין חולק ובין הפרשנויות הפתוחות לאפשרויות שונות.
להלן אם כן מספר עובדות:

 

· נתונים:[2]

1. בסוף שנת 2017 מנתה האוכלוסייה ממוצא אתיופי בישראל 148.7 אלף תושבים. 87 אלף ילידי אתיופיה ו-61.7 אלף ילידי ישראל שאביהם נולד באתיופיה.

2. 88% מהנישאים ממוצא אתיופי נישאו לבן/בת זוג מאותו המוצא, גברים יותר מנשים.

3. ההכנסה הכספית נטו למשק בית בקרב יוצאי אתיופיה הסתכמה ב-11,245 ש”ח לעומת 15,751 ש”ח בכלל משקי הבית באוכלוסייה. ההוצאה הכספית עמדה על 7,037 ש”ח, לעומת 12,792 ש”ח בכלל האוכלוסייה.

4. יותר מ 60% מהאוכלוסייה ממוצא אתיופי מתגוררת בשני מחוזות עיקריים: מחוז המרכז ומחוז דרום.

5. שיעור הניגשים לבחינות הבגרות מבין תלמידי כיתות י”ב יוצאי אתיופיה הגיע ב-2017 ל-91.3% בהשוואה ל 94.5% בקרב כלל החינוך העברי. מספר הסטודנטים יוצאי אתיופיה במוסדות להשכלה גבוהה נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות.

חלק מגילויי הגזענות כלפי יהודים יוצאי אתיופיה קשורים לכך שמדובר בקהילה המשתייכת לשלבים נמוכים במדרג הסוציו-אקונומי בישראל.

 

· הכרעות הלכתיות:

העלייה מאתיופיה הציבה בפני הפוסקים אתגר הקשור לקבלת אורח חיים יהודי השונה מהמסורת ההלכתית המקובלת. העמדות בנוגע ליהדותם של יוצאי אתיופיה אינן אחידות, אולם מי שמעוניין להכיר בהם כיהודים יכול לסמוך את ידיו על פסיקתו המוקדמת של הרדב”ז (מאות 15-16):[3]

אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז”ל והוי כתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ומזלות.
(שו”ת הרדב”ז חלק ז’ סימן ה’)

פסיקתו הבאה של הרב עובדיה, הנשענת על הכרעתו של הרידב”ז, פתחה את הדלת לעלייתם של מאות בודדות של יהודים בשנת 1973, בשנת 1977 הביאה פסיקתו של הרב עובדיה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה:

הפלשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש ואין ספק שהגאונים הנ”ל שקבעו שהם משבט דן חקרו ודרשו והגיעו למסקנה זו על פי עדויות וראיות מהימנות ביותר. וגם אני הצעיר בשבטי ישראל, חקרתי ודרשתי היטב בענייניהם, לאחר הפלשים פנו אלי בבקשה להתחבר עם אחינו בית ישראל ברוח התורה תורה שבכתב ושבעל פה, ללא כל סייג, ולקיים את כל מצוות התורה הקדושה הוראות רבותינו ז”ל אשר מפיהם אנו חיים, והחלטתי כי לפי עניות דעתי שהפלשים יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה ברוח תורתנו הקדושה ולשתפם בבניין ארצנו הקרושה, ושבו בנים לגבולם.[4]

 

עמדת הרבנות הראשית כוללת יסודות משיטת המחמירים שאינם רואים ביוצאי אתיופיה יהודים ומשיטתם של המקלים המכירה בחזקת היהדות של בני עדת ‘ביתא ישראל’. הרבנות אמנם מכירה ביהדותם של עולי אתיופיה אולם חוששת להתערבות של מיעוט נוכרי וכן לגירושין שאינם על פי ההלכה המקובלת. לכן פסקה הרבנות שיהודי אתיופיה צריכים לעבור גיור לחומרא, אם כי
“לגבי חינוך וקיום כל המצוות בכלל חיוב ככל ישראל מיד … עוד לפני שישלימו את חידוש הברית והגירות לחומרא” [5].
בעקבות מחאת יהודי אתיופיה שינתה הרבנות את מדיניותה. מכאן ואילך הוכרה העדה כולה כיהודית והספק הוטל לגבי יחידים בלבד–  אלה התבקשו לעבור גיור לחומרא במידה וביקשו להינשא.

לאן מועדות פניה של העדה? תלוי את מי שואלים כמובן. יש מי שסובר כי השבר עמוק ולא במהרה יתקון, אחרים רואים את שנות הקליטה הארוכות ככאלה שתבאנה ברבות הימים להשתלבות מלאה ושוויון זכויות. לסיום, אנו בוחרים להביא את דבריה של חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, שהמציאות הקשה משמשת בסיס לעבודתה הפרלמנטרית החשובה:

“לפני כחודש חזרתי לאתיופיה בפעם הראשונה, לארבע שעות, כדי ללוות את הטיסה האחרונה של מבצע ‘כנפי יונה’
(המבצע להעלאת אחרוני זכאי העלייה של העדה. י”ש). פתאום קלטתי מה עברנו בשלושים שנה. ברור שזה סיפור אדיר.
סיפור של אמונה ותקווה, נס שהתגשם. סיפור גדול מהחיים ברמה בינלאומית, לא רק ישראלית”.
מתוך: יאיר שלג, אחרי (כמעט) שלושים שנה, מוסף שבת ‘מקור ראשון’, כ”ח חשוון תשע”ד, 1.11.2013


[1] מברהטו סולומון, אור האורייתא פירוש ומנהג יהודי אתיופיה לפי פרשות השבוע, עמ’ 198-199.

[2] הנתונים לקוחים מאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: http://katzr.net/cae481

[3] הרדב”ז – רבי דוד בן שלמה אבן זמרה 1479-1573, חי במצרים ונחשב לגדול הפוסקים בדורו.

[4] התשובה מובאת בספרו של מיכאל קורינלדי, יהדות אתיופיה: זהות ומסורת, עמ’ 186.

[5] תשובת הרב הראשי שפירא תשמ”ה, ברקאי גי תשמ”ו עמ’ 156 א’.

 

 

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן