מאמר מתוך ידיעון – “ככל אשר יורך- ועשית הישר והטוב”
עמנואל קאנט – מהי נאורות?
בשנת 1784 פרסם עמנואל קאנט[1] מסה (מאמר) תחת הכותרת: “תשובה לשאלה: מהי נאורות”.
את השאלה העלה, כבדרך אגב, שנה קודם לכן הכומר יוהאן פרידריך צֶלְנֶר בהערת שוליים למאמר אחר, וזו לשון ההערה: “מהי נאורות? מן הראוי לענות על שאלה זו, שחשיבותה לא נופלת מן השאלה ‘מהי אמת?’, בטרם יתחילו לעסוק בהארה!”. שאלתו גררה שורת מאמרי תגובה, בהם גם מאמר תגובה מאת משה מנדלסון.
במאמרו מציע עמנואל קאנט תשובה והגדרה לנאורות, ומתוקף ההגדרה שהוא נתן עולה שאלת מקורות הסמכות כשאלה מרכזית. את כל הציטוטים בפרק זה, נביא מתוך הספר “תשובה לשאלה: מהי נאורות” כתבים פוליטיים, בהוצאת רסלינג (ישראל 2009).
ניגש מיד לעיקרי דבריו, לאחר מכן נדון בהשלכות ובמסקנות העולות מהם:
“הנאורות היא יציאתו של האדם ממצב חוסר הבגרות שהביא על עצמו. חוסר בגרות משמעו חוסר היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר. כשהסיבה לחוסר הבגרות אינה בעיה שכלית, אלא הימנעות מהחלטה להשתמש בו בלא הדרכה של אחר, או היעדר האומץ לעשות כן, אפשר יהיה לומר שהאדם הביא חוסר בגרות זה על עצמו.
היה אמיץ להשתמש בשכלך בעצמך! זהו המוטו של הנאורות”. (שם ע”מ 12)
הנאורות לפי קאנט היא יציאה מהמצב הילדותי, מה שקאנט מכנה “חוסר בגרות”. בילדות – בוחרים בשביל הילד, מדריכים אותו, מרחב הבחירה שלו מצומצם. ככל שאדם מתבגר הציפייה מהמתבגר ומסביבתו הבוגרת להעניק לו יותר ויותר חירות לבחור. הבגרות במובן הזה היא היכולת של האדם להיות אדון לעצמו. מכאן יוצא קאנט להגדרת הנאורות. הנאורות היא האוטונומיה של האדם על עצמו באמצעות השימוש בשכל ובחירות המחשבה. מרגע שלאדם האפשרות לחשוב בעצמו והוא נמנע מכך – שוב איננו נאור. המוטו של הנאורות, כמו שאומר קאנט: “היה אמיץ להשתמש בשכלך בעצמך!” כך הופך האדם חירותי, ביקורתי, שואל שאלות, מטיל ספק, בודק וחוקר. כך יצליח האדם להתקדם ולהיות “מואר” בלשון קאנט, כך תתפתח המציאות ותצליח להעלות רעיונות חדשים, כך מתאפשרת ה”קידמה” בכל מישורי החיים.
אולם מסתבר שה”נאורות” אינה נחלת כולם. ואדרבא, רבים בעולם נרתעים ומסתייגים ממנה. מדוע התקדמות של אדם לעבר בגרותו, חירותו ועצמאותו מייצרת רתיעה? קאנט נותן את דעתו גם לכך:
“עצלות ופחדנות הן הסיבות לכך שחלק כה גדול מהאנשים, אחרי שהטבע שחרר אותם זה עדיין שמחים להישאר בלתי בוגרים לאורך כל חייהם, והן גם הסיבה לכך שכה קל לאחרים למנות עצמם לאפוטרופסיים שלהם. זה נח כל כך להיות בלתי בוגר. יש לי ספר שמשמש אותי כ”שכל”, מדריך רוחני שמשמש כ”מצפון” שלי, רופא שמכין תכנית תזונה עבורי וכן הלאה. כך איני נדרש להתאמץ בעצמי. איני נדרש לחשוב כשאני יכול פשוט לשלם. מישהו כבר ידאג למעני לכל הדברים המעיקים. אותם אפוטרופסיים שברוב טובם קיבלו על עצמם את ההשגחה, דואגים שהרוב הגדול של האנשים […] יראה בהתקדמות אל הבגרות צעד מסוכן, מלבד היותו קשה”. (שם עמודים 12-13).
את דבריו של קאנט ניתן לסכם במילותיו שלו: “עצלנות ופחדנות”. פחדנות כיצד? בני אדם חוששים מאוד להתבגר משום שזה מחייב, משמעות הבגרות היא לקחת אחריות על ההחלטות שהאדם מקבל. הרבה יותר מרגיע שמישהו אחר מחליט עבורך. כשאדם נדרש להכריע לעצמו, לחשוב בכוחות עצמו הוא נתון לסכנת הטעות. הוא חשוף לטעויות בעצמו ויצטרך לתת עליהם את הדין.
עצלנות כיצד? השימוש בשכל מחייב עמל ויגיעה. היכולת להכריע ולקבל החלטות מחייבים שיקול דעת, הבנה רחבה ועבודה פנימית. מי שמעדיף את הנוחות ואינו רוצה להתאמץ ודאי שלא ירצה להתבגר. “המנוס מן החופש” על פי קאנט הוא המנוס מן הבגרות והוא נובע מכך שבני אדם מבינים לעומק את המשמעות: יגיעה ועמל בדרך למסקנותיך ואחריות על הכרעותיך.
קאנט מוסיף פרמטר חשוב למשוואה, שיש לשים אליו לב. לא רק ההמון עצמיו נמנע מתהליך הבגרות. יש גורמים בעלי כוח ועוצמה שדוחפים לשם את ההמון. אלו אנשים, בעלי השליטה והכוח, שמצב העניינים הזה נח להם, שדואגים להטמיע את התפיסה בקרב ההמון שהתקדמות אלא עבר הבגרות, העצמאות המחשבתית, תראה כדבר מסוכן. קאנט גם מסביר בהמשך את גודל המניפולציה: מכיוון שהתרגלו בני אדם שלא לחשוב באופן עצמאי ואין להם את הכלים לכך, ברור שבפעמים הראשונות ימעדו ויגיעו לכישלון. אם היו נכשלים כמה פעמים היו לומדים בסוף “ללכת”, אולם כבר בכישלון הראשון ישתמשו בעלי העוצמה כתחמושת להרפות את ידיהם של ההמון מניסיון עתידי נוסף של חשיבה עצמאית, ובלשונו של קאנט:
“אחר שקודם לכן עשו את בהמות הבית שלהם למטומטומות והגנו עליהן בקפידה כדי שלא יעזו לעשות שום צעד בלי ההליכון שאליהן כבלו אותן, או אז מראים להם איזו סכנה מאיימת עליהן אם יעזו ללכת לבד. אך הסכנה אינה גדולה כל כך, ולאחר שימעדו כמה פעמים הן ילמדו בסוף ללכת. אבל דוגמה אחת של כישלון כבר מרפה את ידיהן ומפחידה אותן שהן נמנעות מלחזור לניסיון עתידי נוסף“. (שם עמוד 14).
כך מצליחים בעלי השליטה בכל חברה להשאיר את בני האדם ב”ילדותם”, כלומר נטולי עצמאות מחשבתית. בעולם כזה המציאות אינה מתאתגרת ברעיונות חדשים וכיווני מחשבה שונים, ומה שהיה הוא שיהיה והארץ לעולם עומדת.
חסמים מפני חופש המחשבה
שחרור מהילדות אל הנאורות
כיצד מתגברים על המצב העגום זה? קאנט מניח בהתחלה את העיקרון החשוב הבא:
“הקפיצה אל הנאורות קשה מאוד לאדם כיחיד. משום שמצב חוסר הבגרות “הפך אצלו כמעט לטבע”. הוא לא יודע כיצד להשתמש בשכלו בעצמו “משום שאיש מעולם לא הניח לו להתנסות בכך”. גם אם יסיר אדם מעצמו את האזיקים של “השימוש התבוני השגוי” שהיה רגיל בו עד עתה, עדיין אינו רגיל לנוע בחופשיות. לכן רק בידי מעטים עלה הדבר לקנות לעצמם עצמאות מחשבתית על ידי עבודה רוחנית עצמית עמוקה ותובענית. על מנת שיצליח האדם להתקדם למצב של נאורות על התהליך להיות תהליך שאותו עובר “קהל שלם”:
אבל אפשרי יותר שקהל שלם ישכיל את עצמו, ואם רק יתנו לו את החופש, יהיה זה אפילו כמעט בלתי נמנע. […] לשם השגת נאורות זו נדרש רק חופש, לא יותר, מהסוג הפחות מזיק מכל מה שאפשר לכנות חופש, כלומר החופש להשתמש בתבונה בכל צורה בפומבי“.(שם עמוד 16).
כיצד נחלצים ממצב של חוסר בגרות בו לוקה העולם כולו? לדעת קאנט אי אפשר להטיל את המשימה על היחידים. הדרך שונה בתכלית, ולפיה, יש לייצר סביבה של “חופש”. מרגע שהמון בני אדם יטעמו את טעם החירות שוב לא יוכלו לוותר עליה. ואולם באיזו חופש מדובר? קאנט מצייר מצב בו כל אדם חופשי לשיתוף את הציבור במחשבות, בתובנות, בשאלות, בהטלות הספק שלו ובאופן פומבי. בלשוננו, קאנט מדבר על “חופש הביטוי” ורואה בו, ודווקא בו, את המפתח לעולם הצועד לעבר נאורות.
חופש הביטוי ומקורות הסמכות
אריך פרום[2] בספרו ‘מנוס מחופש’ תובע הגדרה מעניינת ביחס לחופש ולתבונה. גם הוא מחבר את התבונה עם החופש. לשיטתו הסיפור בבראשית פרק ב’ ממחיש, במובן הפסיכולוגי, את החיבור בין התבונה “אכילה מפרי עץ הדעת” לבין היות האדם לייצור אוטונומי בעל בחירה. מרידתו של האדם הקנתה לו את הדעת:
” ייצוג מרשים במיוחד ליחסו הבסיסי של האדם לחופש הוא המיתוס התנ”כי של גירוש האדם מגן עדן. המיתוס מזהה את ראשית תולדות האנושות עם מעשה של בחירה, אך הוא שם את כל הדגש על החטא שבמעשה חופשי ראשון זה ועל הסבל הנובע ממנו. אדם וחווה חיים בגן-עדן בהרמוניה מוחלטת זה עם זה ועם הטבע. חייהם שלווים ואין הם חייבים לעבוד. אין בחירה, אין חופש, אין גם מחשבה. על אדם נאסר לאכול מפרי עץ הדעת. הוא מפר את צו אלוהים, הוא יוצא ממצב של ההרמוניה שלו עם הטבע, בלא להתעלות עליו. מנקודת מבטה של הכנסייה שייצגה את הסמכות זהו חטא. אך מנקודת מבטו של האדם, זוהי תחילתו של החופש האנושי. פעולה בניגוד לפקודת האל פירושה השתחררות מכפייה, יציאה ממצב לא-מודע של קיום קדם-אנושי למעלת אדם. פעולה זו נגד צו הסמכות, ביצוע חטא, היא מהיבט זה הפעולה הראשונה הנעשית מתוך בחירה, הווי אומר, הפעולה האנושית הראשונה. ההיבט החיצוני של החטא במיתוס הוא האכילה מפרי עץ הדעת. פעולת אי-הציות כפעולה הנעשית מתוך בחירה היא ראשיתה של התבונה” (מנוס מחופש עמוד 33).
ע”פ אריך פרום, אי הציות היא הפעולה שהופכת את האדם לאנושי והיא היא ראשיתה של התבונה. במילים אחרות, אריך פרום מזהה את הערעור על הסמכות כיסוד החופש האנושי והתבונה האנושית. האם קאנט המבסס את הקשר שבין חופש המחשבה לבין בגרות, קידמה ונאורות, יסכים עם הזיהוי של החופש והתבונה עם ערעור הסמכות?
נפנה חזרה לקאנט: כאשר אדם משוחרר מכבלי המחשבה, כאשר הוא מקבל וטועם את טעם החירות, כאשר בני אדם משתפים אלו את אלו בספקותיהם ובשאלותיהם, במחקריהם וברעיונותיהם – כל מה שהיה ברור כבר אינו ברור. בנקודה זו כל אדם תבוני ישאל את עצמו מדוע להישמע לחוק המדינה כשהוא מנוגד לדעתו? מדוע להמשיך ולשלם מיסים? מדוע להמשיך ולציית להלכה ולרבנים? מדוע לקבל סמכות הורית?
בנקודה זו מייצר קאנט אבחנה חשובה ומפתיעה, בטח על רקע דבריו של אריך פרום, שגם היא חלק בלתי נפרד משיטתו העקרונית ביחס לנאורות:
“כעת אני שומע קריאות מכל הכיוונים – אל תתדיינו! הקצין אומר: אל תתדיינו, התאמנו! רשויות המס : אל תתדיינו, שלמו! איש הדת אומר: אל תתדיינו, האמינו (צייתו). אלה הן כולן הגבלות של החופש. אבל איזו הגבלה היא בבחינת מכשול בפני הנאורות ואיזה אינה מכשול בפניה אלא מקדמת אותה?” (שם עמוד 18).
קאנט עומד על השאלה: איזה חופש בדיוק נדרש עבור הנאורות ואיזו חופש לא? לשיטתו יש מקום בו הגבלת החופש דווקא מיטיבה עם הנאורות, וכאן החידוש הגדול שלו:
“אני עונה: השימוש בפומבי בתבונה חייב להיות תמיד חופשי, והוא בלבד יכול להביא את הנאורות לאנשים, אך אפשר להגביל רבות את השימוש הפרטי בתבונה בלי לפגוע במיוחד בקירובה של הנאורות. לפי הבנתי, השימוש הפומבי בתבונה האישית משמעו, השימוש של האדם, כמלומד, עושה בתבונתו בפני ציבור שלם מעולם הקוראים. השימוש הפרטי, לפי הגדרתי, הוא השימוש בתבונה שעושה האדם במסגרת משרה ציבורית או מדינית שאליה מונה” (שם עמודים 18-19).
השימוש הפומבי הוא החופש להתבטא בכתב או בע”פ בפני הציבור. להעלות עמדות שונות, הצעות שונות שאלות וספקות. ה”שימוש הפרטי” כפי שעולה כאן וביתר שאת בדברים שנביא מיד, הוא השימוש בפועל שאדם עושה בתבונה שלו כשהוא חלק ממערכת חוקים ומסדר חברתי ומדיני מסוים. שם, יטען קאנט, אין מקום לחופש, שכן הדבר עלול להביא להרס חברתי ומדיני ובכך לחזור ולפגוע בחירותם של בני האדם:
אבל לעיתים עניינים מסוימים המנוהלים לטובת הקהילה דורשים מכניזם מסוים שבו פרטים יחידים בקהילה חייבים להתנהג בפסיביות ובאחדות מלאכותית כדי שהשלטון ינחה אותם לכיוון תכלית ציבורית, או לפחות ימנע מהם מלחבל בתכלית זו. במקרים כאלו אין ספק שההתדיינות אסורה, אלא יש לציית. אבל אם חלק זה של המכונה רואה את עצמו בה בעת גם חלק מהקהילה, אפילו כחלק מחברה קוסמופוליטית, וכך רואה את עצמו כמלומד הפונה לציבור דרך הכתבים, אז הוא בהחלט רשאי להתדיין, בלי שיפגעו העניינים שלשמם הוא צריך לפעול באופן פאסיבי.
כלומר, חופש המחשבה וחופש הביטוי שלה אינו בא במקום החובה לציית לחוקים ולמסגרת. הדרך להשפיע ולשנות אינה על ידי שבירת המסגרת אלא על ידי השיתוף במחשבה החופשית שתשפיע בסופו של דבר על השלטון. הדבר נכון ביחס לאדם הממלא תפקיד ציבורי, שעליו למלא אחר הוראות הממשלה גם אם הוא אינו מסכים להם. ונכון גם ביחס לאדם פרטי, שחייב למלא אחר הוראות החוק גם אם הוא חושב שאינם נכונים:
“יהיה זה הרסני ביותר אם קצין ירצה להתדיין על מידת היעלות או התכליתיות של פקודה שניתנה לו על ידי מפקדו. הוא חייב לציית. אבל כמלומד אי אפשר לאסור עליו להעיר הערותיו על המלחמה שבה שירת ולהביא אותן לשיפוטו של הציבור.
אזרח אינו יכול לסרב לתשלומים שהשלטון מטיל עליו, וכל תלונה חצופה בנושא תגרור אחריה ענשיה […] אבל אם אותו האדם, כמלומד, מביע את דעתו בציבור נגד חוסר החכמה או חוסר הצדק שבהיטלים כאלה, אין פירוש הדבר שהוא פועל כנגד חובתו האזרחית” (שם עמוד 20).
מאחר והחופש של האדם הוא במחשבתו ובביטויה, התהליכים בחברה נאורה הם איטיים. אי אפשר לעשות מהפכה כל יום וגם לא כל שבוע. מהפכות בעולם “נאור” ע”פ קאנט מתרחשות לאט, במים שקטים שחודרים עמוק ומייצרים זרמים בציבור ובקרב מקבלי ההחלטות. כך נשמרים החוק והסדר (האמנה החברתית) מצד אחד וחירות המחשבה וחופש הביטוי מקדמים את המציאות מהצד השני.
בשונה מאריך פרום, הרואה את המרידה בסמכות כביטוי עמוק של התבונה והחופש האנושי, קאנט רואה בציות למקורות הסמכות השונים של האדם יסוד חשוב בהתפתחותה של החברה אנושית ובהצלחתו של החופש עצמו. את השינויים במציאות יש לקדם באמצעות חופש המחשבה והביטוי לא באמצעות שבירת המסגרות והכללים הנהוגים.
כך מסכם קאנט את הדברים:
“לא יהיה זה מסוכן להתיר לנתינים לעשות שימוש בתבונתם בפומבי כדי להציג בפני העולם את מחשבותיהם אודות שיפור נוסחי חוקים חדשים, ואפילו לבקר בכנות חוקים קיימים. […] אבל רק שליט שהוא כבר נאור, שאינו מפחד מהצללים ושלרשותו עומד צבא ממושמע וגדול לשם הבטחת השקט הציבורי, יכול לומר את מה שהרפובליקה לא תעז לומר: התיידנו כמה שתרצו, ועל מה שתרצו, אבל צייתו!
כאן מתגלה לפתע דבר מדהים ובלתי צפוי באנושות, כמו שקורה על פי רוב כשמביטים בראייה כוללת על ההתקדמות האנושית: כמעט הכל נראה פרדוקסלי. נדמה שמידה גדולה של חופש אזרחי מיטבה עם החופש של רוח העם, אך יחד עם זאת היא מציבה מחסומים בלתי עבירים. מידה מועטה יותר של חופש, מצד שני, מכינה עבורה את השטח להתפתח לפי כושרה“ (שם עמודים 34-35).
דברים אלו של קאנט מתחדדים עוד יותר על רקע דבריו של אחד מעמודי התווך של הליברליזם המודרני הלא הוא ג’ון סטיואט מיל. במסה שלו ‘על החירות’ הוא עוסק באופן נרחב בערך החופש. לדבריו ערך חירות הפרט הוא כמעט מוחלט ויש רשות לשלול אותו רק אם חירותו פוגעת בזולת באופן אקטיבי, כפי שהוא מגדיר במבוא לספרו:
“מטרתה של מסה זו היא לקבוע עיקרון אחד פשוט מאוד שיהיה זכאי למשול באופן מוחלט במגעיה של החברה עם היחיד בדרך הכפייה והפיקוח… לפי עיקרון זה, המטרה היחידה שלמענה מותר לבריות, הן כיחידים והן כקיבוץ, להגביל את חופש הפעולה של מי מתוכן – היא ההגנה העצמית; שהתכלית היחידה אשר לשמה מותר בדין להשתמש בכוח הכפייה כלפי איש הנמנה עם חברה תרבותית היא מניעת נזק לאחרים”.[3]
הכלל שקובע ג’ון סטיוארט מיל להגבלת החופש והחירות הוא מורכב ובשמו ניתן להגביל לא מעט חירויות פרט, אולם עצם ההגדרה מעידה על כך שחירות, מבחינתו של מיל, היא חירות המעשה והפעולות של הפרט, חירות שכאמור ניתנת להגבלה רק על ידי עיקרון ה”הגנה העצמית” כך שאם יבוא אדם לפגוע בזולתו תוכל החברה להגביל אותו ולמנוע ממנו לעשות כן.
ג’ון סטיוארט מיל מדבר על חירות כ”חירות המעשה” המוגבלת על פי הכלל לפיו האדם חירותי כל עוד מעשיו אינם פוגעים בזולת. בשונה ממנו , קאנט, מדבר בבירור על החופש כ”חופש המחשבה” וביטויה בפומבי. אכן מיל אינו קורא לאנרכיה כלל ועיקר, אולם מבחינתו הגדרת החירות עוברת דרך החירות המעשית שהחברה יכולה להגביל רק במקרים קיצוניים, לעומת קאנט שאינו רואה בחוקים חסם אלא בסיס שעליו מתקיים הדיון הפתוח והחופשי – המסייע לייצר תהליכי עומק לבניית חברה נאורה ומתקדמת.
אוטונומיה מחשבתית ולא פוליטית
סיכום ביניים – קאנט
הנאורות היא “אוטונומיה” וזה, באופן הכי עמוק, השורש של הליברליות המערבית. אולם קאנט מבצע אבחנה ברורה בין “אוטונומיה אינטלקטואלית” לבין “אוטונומיה פוליטית”. האינטלקטואל צריך להחליט על בסיס התבונה האוטונומית שלו מהי עמדתו? אולם אחר כך, כאזרח, הוא חייב לקבל את הכרעת המדינה גם אם הוא חולק עליה.
האדם ניצב תמיד בפני מקורות סמכות שונים – מדיניים, חברתיים, דתיים ואחרים. אולם האדם המודרני המערבי מוסיף, כך ע”פ קאנט, מקור סמכות נוסף – הוא עצמו. החירות המחשבתית של האדם היא מקור סמכות נוסף של האדם הנאור, המאפשר לו להתבגר ולהתקדם. החופש מסיר את הכבלים ומאפשר לחדשנות ולרעננות לקדם את המציאות בה הוא חי. העולם המערבי רגיל לראות במקור הסמכות החדש שהגיח לעולם – חירות המחשבה – מקור שאולי משחרר אותו ממקורות הסמכות האחרים. על פי קאנט, מדובר בטעות שמערימה מכשולים גדולים ורבים בדרך לקיומה של חברה המבוססת על חוק, סדר ומשמעת. ללא “אמנה חברתית”, שמירה על מערכת חוקים, קבלת עובדת היותי חלק ממערך גדול – גם החופש יקרוס אל תוך האנרכיה. וכמובן שללא חופש מחשבתי וחופש ביטוי ודיון יעמוד העולם במקומו יימנע מריפוי החוליים והעיוותים וישקע בבערות.
הגלגל המניע את ההתפתחות והקדמה הוא החופש המחשבתי. אולם, אם החופש יהיה מוחלט ויערער על מקורות הסמכות לא רק במחשבה כי אם גם במעשה, לא יהיה עולם שאפשר לקדם, ו”הכלים ישברו”. קאנט דורש לצמצם את החופש, ל”חופש ביטוי אינטלקטואלי”, על מנת לאפשר לתהליכים עמוקים יותר להתרחש ולהביא לקדמה שאינה שומטת את הקרקע מתחת לרגליה שלה.
ועשית ככל אשר יורך
התורה הורתה לנו על החובה להישמע למקורות הסמכות:
“כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע–דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ–אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ אֱ-לֹקיךָ בּוֹ. ט וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. י וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ד’; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. יא עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ–תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ–יָמִין וּשְׂמֹאל. יב וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-ד’ אֱ-לֹהֶיךָ, אוֹ, אֶל-הַשֹּׁפֵט–וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. יג וְכָל-הָעָם, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא יְזִידוּן, עוֹד”. (דברים פרק י”ז)
הציווי הנ”ל העוסק בחובה להישמע לסנהדרין ולבתי הדין היושבים בשערי העיר– לכאורה טורף את הקלפים. כאשר אדם נקלע לשאלה, למבוכה הוא מצווה לפנות אל מקורות הסמכות ולציית לדבריהם. לכאורה אין נדרש ממנו לשאול לדרוש ולחקור אודות השאלה והערפל אליו נקלע. סיום הפרשייה מורה גם על דינו החמור של האדם שלא יציית לפסיקה של בעלי הסמכות: “ומת האיש ההוא וביערת הרע מישראל”.
אלא שחכמים הבינו את הציווי באופן מורכב יותר ונדמה שעיון במשנה העוסקת בכך (סנהדרין, פרק י”א משנה ב’) עשוי דווקא לחבר אותנו מחדש ובאופן עמוק יותר לדבריו של קאנט:
זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר: “כי יפלא ממך דבר למשפט וגו’.
“שלשה בתי דינין היו שם: אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.
באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר: “כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך לימדתי וכך לימדו חברי”.
אם שמעו – אומרים להם.
ואם לאו, באין להן לאותן שעל פתח העזרה, ואומר: “כך דרשתי וכך דרשו חברי כך לימדתי וכך לימדו חברי”.
אם שמעו, אומרים להם.
ואם לאו, אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שממנו יוצאת תורה לכל ישראל, שנאמר: “מן המקום ההוא אשר יבחר ה’.
חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה למד, פטור.
ואם הורה לעשות, חייב, שנאמר (שם) והאיש אשר יעשה בזדון, אינו חייב עד שיורה לעשות.
תלמיד שהורה לעשות, פטור, נמצא חומרו קולו.”
המשנה מעבירה את הדיון מהאדם הפשוט הנמצא בספק לדיון ב”מורה הוראה” בישראל שנסתפק בשאלה הלכתית. בניגוד לרושם הראשוני, כאן מדגישה המשנה שהיה ניסיון קודם של החכם לעיין בסוגיה בכוחות עצמו :”כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך לימדתי וכך לימדו חברי”. ע”פ המשנה ניתן להבין שברגע שיש ספק חובה מוטלת על החכם ללמוד ולעיין ביחד עם חבריו באופן עצמאי ורק אם לא נפתרה הסוגיה ונשאר הספק- עליהם לפנות למקורות הסמכות העליונים יותר שבירושלים. אם בקריאה ראשונה של התורה נדמה שמדובר כאן בצמצום חופש המחשבה והידוק חובת הציות, באה המשנה ומלמדת דווקא על אמון בחכם ובחבריו על מנת שיוכלו לפתור את הבעיה קודם כל באופן עצמאי.
במידה ולא הותר הספק עולה החכם לירושלים. בירושלים ישנן שלוש ערכאות: בית דין היושב על פתח הר הבית, בית דין היושב על פתח העזרה ובית דין הגדול, סנהדרין של שבעים ואחד שהם הסמכות האחרונה והעליונה ביותר. על פי המשנה אין הולכים ישר לבית הדין הגדול – אלא פונים לבית הדין שבפתח הר הבית ומציעים בפניהם את הסוגיה, את הבעיה ואת דרכי הפתרון השונות ומבקשים את פסיקתם. “אם שמעו” – כלומר מצאו פתרון, “אומרים להם”, ואם לאו ממשיכים לערכאה הבאה. הערכאה האחרונה היא הערכאה של בית הדין הגדול – שממנו יוצאת תורה לכל ישראל. על ערכאה זו אסור לערער.
ואף כאן מתגלה דבר חשוב נוסף. מה פירוש ערעור על סמכות הסנהדרין שבירושלים? מה הופך את החכם מתלמיד חכם ראוי ולגיטימי לזקן ממרא שדינו מיתה? לא חוסר הסכמתו עם הסנהדרין אלא העובדה שהורה הלכה למעשה אחרת מהם: “חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שלימד, פטור. ואם הורה לעשות חייב!” זו אבחנה חשובה ודרמטית. כאן מגדירים חכמים את העיקרון הגדול עליו עמדנו לעיל במשנתו של קאנט: גם לאחר ההכרעה של מקורות הסמכות הדיון יכול ואולי אף צריך להישמר. לחכם מותר לחזור וללמד כשם שהיה רגיל ללמד לפני שהסנהדרין הכריעו אחרת ממנו ואין בכך בעיה. הבעיה מתעוררת כאשר מורה ההוראה , בעל הסמכות הנמוכה, מבקש לשבור את מילתו של הגוף העליון. מכאן, שדין זקן ממרא אינו נועד לבלום את הדיון אלא להטמיע היטב את הרעיון של חובת קבלת ההכרעה על ידי גורמי הסמכות. כשם שאין להעלות על הדעת ששר ימרה את פי ראש הממשלה או שבית משפט השלום יפסוק באופן שונה בסוגיה שבית משפט מחוזי או עליון כבר פסק בה אחרת, כך אין סביר שלאחר שהתקיים הדיון והגיעו להכרעה בבית דין הגדול בירושלים ש”מורה ההוראה” יורה בניגוד לדעת הסנהדרין גם אם הוא חושב אחרת.
האופן שבו יש להתנהל על פי המשנה, כאשר “מורה ההוראה” עומד בפני מבוכה, לא רק שאינו חונק את היצירתיות המחשבתית אלא אף מגביר אותה. חכמים מדרבנים את בעל הסוגיה לעיין לחקור ולפתור את הבעיה קודם כל בכוחות עצמו ובלימוד משותף עם חבריו. לאחר מכן, אם לא נמצא פתרון עליו לפנות לבעלי הסמכות שמעליו שגם שם מתנהל דיון פתוח. ואפילו לאחר שהתקבלה הכרעה בניגוד לדעתו של “מורה ההוראה”, הרשות בידו להמשיך את הדיון והוויכוח ובלבד שבחיי המעשה יורה כדברי בעלי הסמכות האחרונה. בנקודה זו, יש חיבור עמוק למשנתו של קאנט, המחזיק את שני העקרונות גם יחד – חובת הציות המשמרת את החברה, לצד ההכרח לאפשר את חופש המחשבה והביטוי המאפשרים את התקדמותה של החברה לתיקון ולקדמה.
[1] עמנואל קאנט – פילוסוף גרמני, אחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים.
[2] אריך פרום – פסיכולוג, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני. מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה שביקש לעמוד על מקומו של האדם בחברה וכיצד משפיעה החברה על האדם. הושפע מהשקפותיהם של זיגמונד פרויד, אלפרד אדלר וקרל מרקס וניסה לשלב בין היבטים שונים של תורותיהם.
[3] ג'”ס מיל, על החירות, תרגם א’ אמיר, ירושלים תשס”ז, עמ’ 12–13.
