רעיון ההתנדבות מתיישב על התפר העדין בין אחריות הציבור לאחריות הפרט. האם ההתנדבות היא ערך חשוב ומוצדק העומד בפני עצמו בכל מקרה, או האם האידיאל הוא שמוסדות הציבור ייקחו על עצמם את האחריות לטיפול בחוליות הנזקקות על מנת שאלה לא יזדקקו לחסדי הציבור? בעשורים האחרונים אנו עדים לנסיגה בהיקף האחריות של מדינת הרווחה, המבטיחה “רשת בטחון” לכל אזרח מהעריסה ועד הקבר. נסיגה זו של מדינת הרווחה כרוכה בעלייתו של המגזר השלישי המורכב ממוסדות וולונטריים וארגונים ללא מטרות רווח, העוסקים במגוון נושאים. חלקו הגדול של המגזר השלישי עוסק בתחומים עליהם הייתה אחראית בעבר מדינת הרווחה: בריאות, חינוך ושירותי הרווחה האישיים.

אחריות הציבור והפרט בנושא חינוך:

מדינת ישראל, סמוך לכינונה, חוקקה את חוק לימוד חובה המטיל אחריות על ההורים לרשום את ילדם למסגרת חינוכית, כמו גם חובת המדינה לדאוג כי מסגרות חינוכיות ראויות תתקיימנה. חוק זה עולה בקנה אחד עם הזכות לחינוך שהוגדרה על ידי האומות המאוחדות בהכרזה לכל באי עולם, דצמבר 1948. החוק עבר גלגולים שונים וכיום מקיף את כל שנות הלימוד החל מגיל 5 וכלה בכיתה י”ב, לצד חובת המדינה לספק לימודים חינם עד סוף בית הספר היסודי. יחד עם זאת, עיון במקורות ישראל המוקדמים מלמד כי חובת החינוך מוטלת בראש ובראשונה על הורי הילד, כך למשל בפסוק “וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ” (דברים ו ז) . סוגיית החינוך אם כך עשויה לשפוך אור על המעבר מחובת הפרט לחובת הציבור:

1. מדרש תנאים על הפסוק בדברים ו ז, מעביר את כובד המשקל מהאב למורה ולמעשה לכל אדם בישראל, אולם עדיין לא מדובר במערכת ממוסדת אלא בחובת היחידים:

“ושיננתם לבניך” – אלו תלמידיך. וכן את מוצא בכל מקום שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר: “ויצאו בני הנביאים” מל”ב ב, ג
(מדרש תנאים ו, ז)

2. לשמעון בן שטח, איש המאה הראשונה לפני הספירה, מיוחסת תקנה המבקשת לעגן את חינוך הילדים במסגרות פורמאליות, אחת ההשערות היא שחיזוק החינוך מיועד להתחזקות לנוכח ההתיוונות מחוץ והזרם הצדוקי מבית:

התקין שמעון בן שטח שלושה דברים…ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר
(ירושלמי כתובות פרק ח הלכה י”א)

3. תקנה מאוחרת יותר, המיוחסת ליהושע בן גמלא, איש האריסטוקרטיה ששימש בכהונה הגדולה, מספרת אודות מיסוד החינוך. כך מתארת הסוגיה בבבא בתרא את המעבר מהאחריות האישית-משפחתית לאחריות הציבורית:

דאמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחלה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה. מאי דרוש? “ולִמדתם אתם” – ולמדתם אַתם (דברים יא, יט( התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש? “כי מציון תצא תורה” (ישעיהו ב, ג). ועדיין מי שיש לו אב, היה מעלו ומלמדו. מי שאין לו אב, לא היה עולה ולמד.
התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט”ז כבן י”ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.
בבא בתרא כ”א ע”א.

כיום, לצד החינוך הרשמי של מדינת ישראל, נכנסים גופים רבים נוספים ומעבים את המערכת;

מימון בתי הספר ברשויות המקומיות נובע מארבעה מקורות: כספי המדינה, כספי הרשות המקומית, תשלומי הורים וממון שבתי הספר מגייסים (למשל על ידי השכרת אולמות או כיתות לימוד או על ידי הכנסת גופים עסקיים לתוך בתי הספר). לפי הסכמים שונים משרד החינוך אמור לממן כ 75% מהוצאות החינוך, בעוד שאת השאר אמורה לממן המועצה המקומית. חלוקה זו אמורה להבטיח שוויון בשירותי החינוך. בפועל משרד החינוך מממן רק 50-60% מהוצאות החינוך, בעוד שהשאר מוטל על השלטון המקומי.

• אילו בעיות במערכת חינוך ממשלתית עשויות להוליד את הפניה למקורות מימון חיצוניים?
• מה היתרונות ומה החסרונות של חינוך פרטי?

אחריות הציבור והפרט בנושא צדקה:

חובת נתינת הצדקה, החלה על כל אדם ואדם בישראל, היא אחת המצוות המובהקות ביהדות. שאלה גדולה היא האם המצווה חלה על האדם הפרטי או על הציבור, ומה היחס בין שתי חובות אלו; הפרטית והציבורית.

מצוות הצדקה, כפי שעולה מאין ספור מקורות החל בתנ”ך וכלה בפסיקות בנות זמנינו, מוטלת בראש ובראשונה על היחיד. וכך כותב הרמב”ם בהלכות מתנות עניים:

מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת… וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה… לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו… רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ז, הלכה א-ג

לצד זאת מטיל הרמב”ם חובה חד משמעית על כל קהילה וקהילה לקיים קופה ציבורית:

כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה.
רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ט, הלכה א

מפסיקת הרמב”ם עולה כי הצדקה המוטלת על היחיד מתקיימת לצד הצדקה המוטלת על מוסדות הציבור. ואכן להלכה נפסק כי למרות קיומה של מסגרת צדקה ממוסדת, עדיין אין מונעים מן העניים לחזר על הפתחים:

שמחוייבין לעשות קופה לחלק להעניים כדי שלא יצטרכו לחזור על הפתחים להתבזות שהוא להיטיב להעניים אבל לא למנוע בזה את העניים שרוצים לחזור על הפתחים משום שרוצים לקבץ בזה יותר ממה שיתנו להם מהקופה, שלהרע לעניים אין רשאין בני העיר…
שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קמט

במאמרו, אוהב את הצדקות – בין צדקה אישית לצדקה ממוסדת, (בית המדרש הווירטואלי ע”ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון) עומד הרב בני לאו על ההבדל בין נתינה מאורגנת ומגובה על ידי מוסדות המדינה הרשמיים לעומת נתינה על בסיס וולונטרי:

לצדקה האישית יש מניעים רבים. לעיתים מניפולציה שלטונית, לעיתים רגש חטא או רגש חמלה, לעיתים צורך ובקשה “כדי שיחיה בני”. אך לישראל יש התחייבות אחרת – “צדקה תרומם גוי”. הקולקטיב הישראלי מוכרח למסד חברה של צדקה שבה העני והנזקק מקבל את חלקו כחלק מכלל האומה. לא צדקה שבאה מתוך שיקול של הנותן, אלא רק מתוך מחויבות עמוקה לכל חלקי הגוף הכללי שנקרא “גוי אחד”.

לאור מקורות אלו חשבו:

• אילו חסרונות ואילו יתרונות עשויים להיות לצדקה הניתנת מוסדות השלטון?
• חשבו על דוגמאות מן האקטואליה הישראלית בעשור האחרון לתרומות הבאות מגופים פרטיים דוגמת בנק הפועלים הפותח אתרים בחול המועד וקרן ידידות התומכת בקייטנות בבתי הספר, מה היתרונות ומהם החסרונות של צדקה וולונטרית?

הון חברתי הוא מונח המוזכר לא אחת בהקשר של הדבק המלכד והמגשר המאפשר לגייס כוחות מסוג זה ההכרחי להתנדבות:

האם עליתם אי פעם לאוטובוס והייתם חלק משרשרת אנשים המעבירה כסף מידיה של אישה שעלתה עם עגלת ילדים לאוטובוס בדלת האחורית? האם שמעתם של עסקאות של עשרות אלפי דולרים המסתכמות בתקיעת כף ללא צורך לחתום על חוזה? דוגמאות אלה ואחרות מאפיינות חברות בהן מתקיימים יחסים המאפשרים ומעודדים שיתופי פעולה. הון חברתי הינו מושג המתאר את רשת הקשרים הזו כמו גם הנטייה לשיתוף פעולה בין חברים באותה קבוצת התייחסות, תהיה זו קהילה קטנה מאוד או גדולה. שיתופי פעולה אלה עשויים להשפיע באופן משמעותי על התפתחות כלכלית, הישגים חינוכיים ועוד. זאת ועוד, שיתוף פעולה אחד מוביל לשני, ובאופן זה מתרחשת התרחבות תמידית של הקשרים בין חברי הקהילה. ישנו קשר הדוק בין המושג הון חברתי ואמונו של הציבור במוסדות השלטון; הון חברתי נסמך על שני יסודות נאמנים – האמון שבני אדם נותנים זה בזה, לצד יצירה של מערכת נורמות ואכיפתם. שני אלה, חשובים לבניית האמון בשלטון ובמוסדותיו. ציבור חייב לחוש, כי גם אם יהיה בעמדת מיעוט או באופוזיציה שלטונית, עדיין קבוצת הרוב תתחשב בו. התחשבות זו איננה במובן של זכויותיו כמיעוט אלא דווקא במובן של זכויותיו כציבור. אמון זה מכתיב את גם האופן בו מתנהג שלטון. קבוצת הרוב, המניחה כי לא תזכה ליחס הוגן באם תיאלץ לשבת על ספסלי האופוזיציה, תנהג בכוחנות על מנת להשליט את סדר יומה.

נתונים מתוך סקר ההתנדבות לשנת 2008, שערך מכון דחף עבור המועצה הישראלית להתנדבות:

•  15% מהאוכלוסייה דיווחו כי הם מתנדבים בהשוואה ל20% שדיווחו על כך בשנת 2004.
•  65% מהעונים סבורים כי ברוב הנושאים בהם עוסקים ארגוני המתנדבים צריכה הייתה הממשלה לטפל.
• 70% מהעונים סבורים במידה רבה עד די רבה, כי עצם הסרת האחריות של הממשלה הביאה לכך שארגוני התנדבות נוטלים אחריות על מגוון נושאים.

לסיכום

למעשה, קיימת חלוקת אחריות בלתי כתובה בין הציבור לפרטים בדאגה לאנשים שאין באפשרותם לדאוג לעצמם לכלכלה או לחינוך מסיבות שונות הן בתפיסה היהודית והן בדמוקרטיה.

על הציבור כמדינה מוטלת החובה לספק רשת בטחון בסיסית לכל אזרח הכוללת חינוך בסיסי ואפשרויות לדיור ומזון כדי קיום. אלא שהציבור כמדינה מוגבל ביכולותיו לתת מענה לצרכים ייחודיים ואינדיבידואליים. המדינה היא “פיל בחנות חרסינה” היא לא מסוגלת להגיע לפינות. כאן האנשים כפרטים נדרשים לקחת אחריות ולנהוג בערבות כלפי אחיהם, לאתר את אותם חלשים או מוחלשים, לסייע להם להגדיר את הצרכים והחולשות ועזור להם לקבל מענה לצרותיהם.

מדיניות הרווחה והסעד במדינה נשענת על תיאוריות כלכליות רחבות יותר הנעות על רצף בין “ימין כלכלי” הנוקט עמדה בעד חופש כלכלי והורדת מיסים גם אם פעולה זו כרוכה בדילול שירותי המדינה לאזרח ועד ה”שמאל הכלכלי” הנוקט עמדה בעד הגדלת שירותים חברתיים מטעם המדינה לאזרח גם במחיר של מיסים גבוהים יותר (לבעלי המסוגלות).

התפיסה היהודית מציגה גישה מורכבת ומעמיקה המטילה אחריות כבדה הן על הציבור והן על היחידים ותובעת ערבות ההדדית, צדקה וחמלה לצד חובות הקהילה כציבור על חינוך, צדקה והגנה על החלשים.