"פוטנציאל של מלחמת אזרחים": מקרה מבחן-ההתנתקות

"פוטנציאל של מלחמת אזרחים": מקרה מבחן-ההתנתקות

מאמר מתוך ידיעון ט' אדר: מחלוקת; כללי המשחק וגבולותיו.

 

החלטת הממשלה לפנות את יישובי גוש קטיף איימה לגרור את החברה הישראלית לשסע מטלטל שיוביל אותה לקרע בלתי ניתן לאיחוי. ב 6.9.2005, שבועות ספורים לאחר ההתנתקות, התפרסם בעיתון הארץ ראיון מרתק של ארי שביט עם האלוף גרשון הכהן, מי שכיהן כמפקד אוגדת הפינוי. בדבריו חוזר האלוף הכהן לרגע אותו סימן כנקודת המפנה, פינוי ישיבתו של הרב טל:

רמ"ט פיקוד דרום הגיע עם אנשי הרב להסכמות מסוימות. בלילה שבין שלישי לרביעי גם אני נפגשתי אתם וסוכם על פינוי מתואם. אבל כאשר הגענו לישיבה בצהרי היום מצאנו את תלמידיו של הרב עומדים בשירה אקסטטית, בתפילה וזעקה. נכנסנו אל עומק בית המדרש ואילו הם המשיכו בשירה בדבקות שמגיעה לספירות בלתי מוכרות של התעלות רוחנית…. היה משהו מדהים בשירה הזאת. הייתה תחושה שהיא קורעת את תקרת הבטון של בית המדרש. אם המשיח צריך היה לבוא להציל את גוש קטיף, זה היה הרגע שבו היה צריך לבוא… זו הייתה תפילה קורעת לב. היא הייתה חזקה יותר מכל תפילת נעילה שבה השתתפתי אי פעם. הייתה בה זעקה נוראה. הייתה בה קריאה לישועה מתוך שבר. והיא יצרה תחושה של רגע נורא. של יום דין…. היה פוטנציאל של אלימות קשה. אבל בשקט בשקט, אינני יודע איך, הצלחנו לדחוף את הרב דרך המון תלמידיו החוצה. הכנסנו אותו לחדרו ודרשנו ממנו להתפנות. זאת הייתה נקודת השבירה. הרב טל נשבר לגמרי. וברגע הזה הוטתה הכף. בתוך שעה הישיבה התפנתה מרצון ובכך הבהירה לכל אנשי גוש קטיף שאין חלופה של מרי אלים. שחייבים להרכין את הראש בפני העוצמה הצבאית ולקבל את סמכותה של מדינת ישראל.

 

בחייו של אדם ישנם רגעים בהם הוא מרגיש כי הזמן מתקדם בקצב איטי משל עצמו, חורת כל שנייה בנפש. לעיתים הזמן עומד מלכת אף עבור הציבור כולו. נראה כי בפינוי גוש קטיף היו דקות שהחברה הישראלית פסקה מהרחש הקולני הרגיל שלה, הטתה אוזן ממתינה לבאות: לאן תוביל המחלוקת הנוראה? האם המחלוקת אכן תוביל או שהציבור יאחז במוסרותיה ויתווה הוא את הדרך עבורה?

בסוף הריאיון מוסיף הכהן את הדברים הבאים:

הייתה כאן התרחשות שהיה בה פוטנציאל של מלחמת אזרחים. מי שאומר שהכול היה הצגה לא מבין על מה מדובר. היה כאן עימות עמוק מאוד. עימות שיכול לפוצץ עם ולרסק מדינה. אבל בשיתוף פעולה גלוי וסמוי הצלחנו למנוע אותו. בנינו גשר מעל לתהום.

פינוי גוש קטיף הוא אירוע קצה, החושף את חוסנה או את שבריריותה של חברה בעומדה על פי תהום המחלוקת. מה גורם לה, לקהילה, להתהלך על המצוק ולבחור לא לקפוץ למטה?

אחת ההצעות לגישור על פני מחלוקות מבוססת על עקרון האינטרס העצמי הנאור:

האינטרס העצמי הנאור מניח כי לאדם ישנם אינטרסים כאדם פרטי, אולם מעצם היותו יצור תבוני (נאור) הוא מבין כי ישנו טוב כללי שיתרום בטווח הרחוק לא רק לציבור אלא גם לו עצמו. אם כך, היחיד מוכן לדחות את סיפוק צרכיו המידיים למען תועלת שתצמח לו בעתיד הרחוק, תועלת העולה בקנה אחד עם צרכים של אחרים. עקרון זה יכול לשמש כבסיס לפתרון סכסוכים. כך למשל ניתן לטעון כי למדינת ישראל אינטרס לספק תעסוקה לפועלים פלסטינאים, למרות הסיכון הביטחוני הכרוך בכך, או שלחרדים אינטרס לשלב את בחורי הישיבה במערך הכלכלה של מדינת ישראל, למרות המחיר שעשוי לשלם עולם לימוד התורה בהתדלדלות שורותיו.

עקרון זה לוקח בחשבון הן את צורכי היחיד, והן את צורכי הכלל, ומניח כי אנו מתנהלים באופן תבוני. אין ספק שבאלה טמון כוחו של עקרון זה, אך מהן חולשותיו? ומהי חולשתה של כל שיטה המבקשת לפשר בין הצדדים?

במאמרו "דמוקרטיה ויהדות" מתאר פרופסור שלום רוזנברג שלושה אופנים להתמודדות עם חוסר הסכמה לנוכח איום ממשי בעתיד המידי. למרות שהוא ממליץ על הדרך השלישית, בחירה באחריות הדדית תחת עריקה, מוסיף רוזנברג את הדברים הבאים:

נדמה לי שדמוקרטיה אמתית פירושה בחירה עצובה, אך מודעת, של האפשרות השלישית. אנסה להמחיש את הדברים המחשה סימטרית. אף אם 'יודעים' אנו שפינוי סיני הוא בעיני אסון היסטורי וסכנה אסטרטגית, ואף אם 'בטוחים' אנו שהיציאה למלחמה בלבנון היא פסולה והרפתקה של בלתי אחראיים, עלינו להישמע לקולה של הסמכות שאנו קבענו. וזאת, למרות שיודעים אנו ידיעה מוחלטת, בהוכחה מתמטית או בנבואה, שהחלטות אלו מסוכנות והרות אסון. זו היא משמעותה של האמנה הפוליטית המהווה את הבסיס לחיינו הדמוקרטיים. לפי דעתי גם משמעות הנידוי שחכמים הטילו וקבלו על עצמם, במקרה של מי שמסרב לוותר על עמדתו כשהרוב גבר עליו.

בכך מנפץ רוזנברג את התפיסה האוטופית אודות היכולת ליישב מחלוקת מתוך הרמוניה. אכן אנו מצווים להרכין ראש בפני הסמכות, ואמנם זה האינטרס העצמי הנאור שלנו, אך בל נשלה את עצמינו כי אין בכך מן המייסר, הקורע או התובעני.

לקריאת מאמרו של פרופסור רוזנברג לחצו כאן


 

נקודה למחשבה:

ההתנתקות הייתה אירוע נפיץ, בה התקבלה החלטה של ההנהגה לקבל על עצמה את סמכות המחוקק על אף הכאב העצום.

מהו האינטרס העצמי הנאור שהדריך את ראשי המאבק נגד הפינוי?

על אילו ערכים ויתרו המתנגדים להתנתקות?

מהם הערכים בשמם הסכימו לפנות את היישובים ללא מרד אלים?

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

תמונת דגלי ישראל, יום העצמאות

בשורה של ברית

מאת הרב איתמר נחמני והרב יובל אהלי. מאמר זה הוא חלק ראשון מתוך הידיעון לזכר רוה"מ יצחק רבין ז"ל תשפ"ב. רצח ראש הממשלה יצחק רבין

להמשך קריאה >>
דילוג לתוכן