על צדקה שמעבירה את רע הגזרה

על צדקה שמעבירה את רע הגזרה

תורה נפלאה של ר' נחמן מברסלב עוסקת בצדקה כאתגר תמידי של שבירת האכזריות שבאדם. האדם, אומר ר' נחמן, אכזרי בטבעו כמו העורבים שהקב"ה ציווה לכלכל את אליהו במסתורו, עורבים אכזריים שאכן התגברו על טבעם: "וְאֶת־הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם… וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר". ר' נחמן מדמה את נתינת הצדקה גם ללידה: "וכל עבודת השם הם בחינת הולדה, וקודם ההולדה.. כמה חבלים וצירים יש להיולדת… וצדקה היא תמיד התחלה בבחינת 'פָתֹחַ תִּפְתַּח". רבי נחמן משווה בין פתיחת תעלת הלידה לפתיחת יד קמוצה והצדקה, שהיא הרחמים, כמו נולדים מן הרחם. תיקון המידות נולד מתוכנו ואינו תלוי-מגדר. לגמרי מובן מדוע שבנו בימים אלה אל ר' נחמן וכתביו: הוא מציע חמלה ותקווה ממשית לגאולה הכרוכות בהכרה באי השלמות שלנו ובחוסר האונים המובנה בנו .

אלא שההימשכות אל ר' נחמן בעת הזו גם בעייתית. כל הנועזות (המרגשת והנוגעת תמיד) מתמקדת בעולמו הרוחני של הפרט. זר' נחמן מדבר מעומק הגלות, שבה לעולם אין ליהודי יומרה למרחב ציבורי ולחירות פוליטית. לכן, מבחינת ר' נחמן לא חשוב למה העני הפך לעני, הוא פשוט שם. כי ככה. ר' נחמן צדק. לו, לקהילתו וליהודים בעולם בעת ההיא לא הייתה על כך כל שליטה. אני חושבת שבהקשר העכשווי ההתמסרות לר' נחמן כבר אינה נועזת אלא מזמנת התעלמות נוחה מהמרחב הציבורי ומהאחריות שלנו עליו. חלילה לא בשל הדברים עצמם אלא בשל ההקשר שהשתנה. יש העושים שימוש בדברי ר' נחמן הגדול ומבליעים אותו לא פעם בעולם ניו-אייג'י ורוחְני שכל כולו אינדיבידואליזם הרואה בעצמי את חזות הכול, אינדיבידואליזם שמתאים לקיום קפיטליסטי. אך כיום, ההסתמכות על עמדתו של רבי נחמן אינה ראויה, משום שכיום אנחנו, חיים במדינה ריבונית, ואנחנו אחראים לכך שיש עניים, לכך שטרם חדל אביון מקרב הארץ.

 

במובנים רבים המדינה נותנת בשם כולנו מתן בסתר. הגמרא גורסת שאסור לתלמיד חכם לגור בעיר שאין בה גבאי צדקה, כלומר שאין בה חלוקת צדקה הוגנת. נראה כי גבאי הצדקה של ימינו הם הפוליטיקאים. הם שדואגים לכך שנפעל כחברה בהתאם למעלות הצדקה של הרמב"ם: "וְנוֹתֵן לוֹ… הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה", מעלת הצדקה הגבוהה היא הכשרה תעסוקתית, יצירת תשתיות וביטוח לאומי. הוגה הדעות הסלובני סלבוי ז'יזק טען שיש יסוד של צביעות בצדקה. לטענתו, כאשר ג'ורג' סורוס, למשל, תורם סכומים גדולים למטרות חברתיות, הוא מתקן ביד אחת את מה שהרס בשנייה. צדקה כזו עוזרת בטווח הקצר, אך בטווח הארוך מסייעת בשימור הסדר הקיים. במילים אחרות, צדקה של אוליגרכים לא משברת את אכזריותם.

גם במדינת ישראל נשמעים לאחרונה קולות המעדיפים את הצדקה הפרטית על פני תיקון החברה. בעיצומו של הסגר בגל הראשון של הקורונה הציע עיתונאי ממקור ראשון שמדינת ישראל תצדיע למגה-פילנתרופים כדי לעודד אותם לתת צדקה. בעיניו, גבאי הצדקה, כלומר הפוליטיקאים לא צריכים לתבוע מהגבירים את חלקם (נניח, מחברת 'טבע', ששילמה אפס מיסים על פי חוק) אלא להלל אותם כדי שהם ועמיתיהם, אולי, יואילו בטובם לתת.

נדמה שההצעה הזו מוזנת מהטריז הציבורי בין תיקון המידות הפרטי והדתי, כמו זה שמנסח ר' נחמן, לבין מדינה יהודית ריבונית. האם נצליח כציבור, להבקיע את התיקון הפרטי אל עבר מצוקות החברה הישראלית, האם נראה במרחב הישראלי הגדול את חובת הצדקה והצדק הדתי שלנו?

אני תפילה שנזכה לשבר את האכזריות שבליבנו אבל גם נחוש באחריותנו לשינוי חברתי השואף לכך שיחדל אביון מקרבנו. בתוך מיתון עמוק הצפוי לנו, אין לי ספק ששינוי זה גם הוא צדקה שתעביר, בע"ה, את רוע הגזרה.


ד"ר חנה פנחסי, מנהלת בית הספר להוראת תרבות-ישראל בתכנית בארי, וחוקרת במכון הרטמן.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן