עיתונות ונבואה: על דמיון ועל אחריות

עיתונות ונבואה: על דמיון ועל אחריות

"לא פעם הכוח והעוצמה שיש לנו ביד גדולים מאלה של חבר כנסת שיושב בבית המחוקקים", 
דברים אלה כותב העיתונאי קלמן ליבסקינד שעה שהוא קורא לחבריו למקצוע להניח את הקלפים על השולחן ולהצהיר על המפלגה אליה יצביעו[1]. כוחם של בעלי המלל גדול לעיתים מכוחו של המחוקק או המחזיק במוסרות השלטון, כך בנוגע לאנשי התקשורת היום וכך בנוגע לנביאים שהטיפו בשער בעת העתיקה.

בטור שהתפרסם במעריב בראשית דצמבר 2014, קורא קלמן ליבסקינד לחבריו העיתונאים לחשוף, כאקט של שקיפות, את מושא בחירתם. בטור, שצוטט פעמים רבות לאחר פרסומו, כותב בין היתר ליבסקינד:

וזה מה שצריך לעשות עכשיו כל עיתונאי הגון. לשים הכול על השולחן…. אנחנו מוחאים כפיים לתנועה לחופש המידע שעוזרת לנו לדעת כמה שיותר על מי שבידם להכריע את גורל ילדינו. ובכן, הגיעה העת שגם אנחנו נתרום משהו לשקיפות הזאת, שהרי גם אנחנו, העיתונאים, אנשי ציבור.

גם במה שאנחנו עושים יש כדי להשפיע על מה שמתרחש במדינה. אנחנו מפרסמים תחקירים שמביאים קריירות אל סיומן, אנחנו קובעים מי נקי ומי מושחת, אנחנו מסבירים למה הצעת החוק של ההוא הגיונית והצעת החוק של ההיא תביא לנזק גדול. לא פעם הכוח והעוצמה שיש לנו ביד גדולים מאלה של חבר כנסת שיושב בבית המחוקקים. אז הגיע הזמן שגם אנחנו נהיה שקופים.

בואו נחליט שכל אחד מאתנו מספר כעת בפומבי למי הוא הצביע בבחירות הקודמות וברגע שיחליט, גם למי הוא מתכוון להצביע בעוד שלושה חודשים. בואו נוכיח פעם אחת ש"נאה דורש, נאה מקיים". תארו לעצמכם שיתברר שכל יושבי "אולפן שישי" מצביעים לאותה מפלגה. רק לצורך הדוגמה. האם זה יגרום לנו להפסיק לצפות בהם? לא. זה רק יביא אותנו להקשיב להם טוב יותר, באופן חשדני יותר וביקורתי יותר. והרי מי כמונו מעודד חשדנות וביקורת.

ליבסקינד מתאר את תפקיד העיתונות, המתבוננת במעשה השלטוני וקובעת 'מי נקי ומי מושחת', באופנים המזכירים מאוד את תפקידי הנביא בעת העתיקה.

המצאת הדפוס השפיעה של התפתחות ענף העיתונאות ועל היכולת להביא מידע רב לתפוצה המונית. מיותר לציין כי בימינו אנו אמצעי התקשורת רבים, ומאפשרים להביא מידע כתוב וויזואלי במהירות הבזק לידיעת ההמונים. אולם, מי היו העיתונאים של העת העתיקה? מי היה כלב השמירה של השלטון העומד בשער ומתריע, קודם המצאת הדפוס?

"ההתגלמות הטיפוסית ביותר של חופש הדיבור בהיסטוריה הישראלית העתיקה… הרי היא הנבואה" כך כותב חיים כהן [2], משפטן שכיהן בשורת תפקידים בכירה ובין היתר כמשנה לנשיא בית המשפט העליון. כאנשי התקשורת בימינו, אף נביאי ישראל בדורות המוקדמים, הטיפו בשווקים, בשערי העיר ובכניסה לבית המקדש, וזעקו כנגד השלטון – הדתי והמלוכני גם יחד. בניגוד לאנשי התקשורת בימינו, נציגי השלטון רדפו לאור יום אחרי נביאי הזעם, כך במקרה של אליהו הבורח המדברה מפני איזבל, במקרה של ירמיהו המושלך אל הבור ערב חורבן הבית, ובקורותיהם של נביאים רבים נוספים. מה היה תפקידם של הנביאים וכיצד נוכל ללמוד מתפקיד זה אודות אחריות התקשורת כיום?

הנבואה בישראל נמשכה במשך מאות רבות של שנים, עד שהוכרז על הפסקתה או החלפתה על ידי גורמי מנהיגות אחרים דוגמת החכם. מה היו תפקידי הנביא בעת העתיקה?

שמואל אליהו ואלישע הם דוגמה לנביאים המלווים את המנהיגות המלוכנית, משיאים לה עצות, מבקרים אותה או מבקשים להחליפה. בשורתם היא פרקטית, ומתייחסת לאירועים ספציפיים. נביאים אחרים, כגון ישעיהו ויחזקאל, פורשים בפנינו את השקפת עולמם העוסקת בקדושה, בתורת הגמול או בצדק החברתי. בשורתם היא אוניברסאלית, על זמנית, ומכונה לעיתים הנבואה הקלאסית. אלה גם אלה מבקשים להציב חלופה להתנהלות השלטון ולא למתוח ביקרות בלבד, כמו גם לקיים דיון עומק. האם תפקידים אלה של הנבואה הקדומה מתקיימים בתקשורת בת ימינו?

דברים אלה כותב איתמר ב"ז בראשית פברואר 2015, ב 'עין השביעית' בהתייחס לאחד מהעיתונים המרכזיים במדינת ישראל:

לו היה …כן עם לקוחותיו, היה עליו להודות בפניהם

כי חלקים ניכרים מהתוכן המוגש להם משמשים למעשה תעמולה בתשלום עבור

גופים ממשלתיים, חברות מסחריות וארגוני מגזר שלישי שונים ולעתים גם משונים.

שורה של גורמים חיצוניים רכשו בכספם לא רק עמודי מודעות,

כי אם גם טורים וכתבות פרי עטם של חברי המערכת העיתונאית…

כמה מהם התגייסו בשמחה למאמץ,

ואחרים עשו זאת בחירוק שיניים או הצליחו להתחמק.

 

האומנם משמשת העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה אף היום?

נתבונן בקריקטורה של המאייר שי צ'רקה:

שי צ'רקה איור של כלבים
אלו חלק מן ההסברים שנתן שי צ'רקה לאיורים נוספים הקשורים לכלבים אנשים ודמוקרטיה.

 

איזה משפט הייתם מצרפים אתם לקריקטורה זו?

  • מי משמש את מי? כלב השמירה את הדמוקרטיה או הדמוקרטיה את כלב השמירה שלה?
  • כלב השמירה הוא הסלקטור שקובע מי יכול להיכנס לדמוקרטיה, מי נכלל בדמוקרטיה ומי לא…
  • כלב השמירה מתייחס אל הציבור כעיוור ושם את עצמו ככלב נחיה, הבעיה שלפעמים כלב הנחייה עצמו הוא עיוור…
  • כשכלב השמירה של הדמוקרטיה הופך לצמר גפן הוא מתחיל לשמור על אתרוגים, לא על הדמוקרטיה.

לצפייה בהרצאה אודות הקריקטורה לחצו כאן  

 

תקשורת, תשקורת, נביאי שקר ונביאי אמת: כיצד נדע לזהותם?

כאז, כמו גם היום, עומד הציבור לנוכח 'נביאים' אלו, תוהה על קנקנם ושואל את עצמו האומנם נביאי אמת הם או שמא שקר בפיהם?

בדברים י"ח כ"א מעלה הכתוב את שאלת אמינותו של הנביא: "אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה' " ?
מבין פסוקי התנ"ך עולות שלל תשובות לשאלת תשתית זו:

· התגשמות הנבואה: אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה', וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא–הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה' " (דברים י"ח כ"ב)

· תוכן הנבואה: כי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת.; וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם–וְנָעָבְדֵם. ; לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: (דברים י"ג ב-ד)

· עצמת דברי הנביא: הַנָּבִיא אֲשֶׁר-אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה-לַתֶּבֶן אֶת-הַבָּר נְאֻם-ה'; הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם-ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע: (ירמיה כ"ג כ"ח-כט)

האם התקיימות הנבואה היא עדות לתוקפה? האם להקשיב לתוכן הדברים? למופת המשמש כעדות למהימנותם? ללהט בו הם נאמרים? האם דוגמאות כנבואת הזעם אודות מהפיכת נינוה -שאיננה מתרחשת (יונה ד), או כירמיהו השותק לנוכח נבואת השלום של חנניה בן עזור וממתין להתגלותו של הקב"ה אליו על מנת להגיב (ירמיהו כ"ח), אינן מערערות את תקפותם החד משמעית של קריטריונים אלו שמונה הכתוב?

נראה כי המסר המקראי תר אחר האוזן הביקורתית של הציבור, ומגלגל את האחריות לכתפיו של המאזין:

נוכל לומר שההבחנה בין אמת לשקר איננה מוחלטת, איננה ודאית וגם אינה פסקנית. זוהי הבחנה אישית המוטלת על כל יחיד ויחיד; לפתוח את האוזן היטב, להקשיב בקפדנות לנימי הנימים, לחפש את הכנות, את העוצמה. לבדוק את האמת המסתתרת בעומק הדברים, לבקש דברי אלוהים חיים המכים בנביא ומהדהדים באוזני השומעים.
(רוני מגידוב ומיכל שמחון, החוק המקראי בין חזון למימוש, מפרסומי כי"ח ומכון כרם, עמוד 36)

בהתאמה, נוכל לומר כי התקשורת מתעתעת, לעיתים מניפולטיבית, ומקיפה ידע רב מאוד. אנו צרכני התקשורת, צריכים להאזין בשום לב לתוכן המשווק המכוון אלינו, מי מוסרו, האם הוא אמין או מוטה, האם ההטיה שקופה או גלויה וכיצד היא משפיעה על גיבוש עמדותינו. זוהי קריאה לצרכנות ביקורתית של המידע התקשורתי. אחריות הצרכן הינה לברר לעצמו את התמונה, לאור כל המצגים העומדים בפניו, ולגבש לעומתה ואתה את תפיסת עולמו לנוכח המציאות.


[1] קלמן ליבסקינד קורא לעיתונאים: גלו למי הצבעתם (ומגלה בעצמו)

[2] מאמרו של חיים כהן, 'נביאים: חופש הדיבור' 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם