מה קורה כשהטקס מרפה מן המיתוס?

מה קורה כשהטקס מרפה מן המיתוס?

מאמר מתוך ידיעון-  פסח תשע"ו- "הטקס והמיתוס"

למה ישראלים ממלאים טיסות שכר לטורקיה, אולם ממעטים לבלות בירושלים, בה הם רואים את בירת ישראל הנצחית? מדוע שולמית אלוני, שלחמה להקמת בתי עלמין אזרחיים, נקברה בטקס דתי, שנחתם באמירת קדיש על פי מסורת ישראל? מדוע האתוס הגדול של מדינת ישראל כקולטת עליה, מתנפץ לנוכח הקשיים שחוו גלי העלייה זה אחר זה?

כי המיתוס והטקס, סיפור המסגרת המכונן והפרקטיקות המלוות אותו, אינם הולכים תמיד יד ביד. אמנם כן, המיתוס זקוק לטקס על מנת לקבע את עצמו במציאות, והטקס זקוק למיתוס שיפיח בו את המשמעות, אולם הזוגיות הזו איננה מלבלבת תמיד. הנה מספר דוגמאות, מהמציאות הישראלית העכשווית, למקרים בהם השניים שנועדו זה לזה לא הלכו יחד:

• קבורתם של חיילי צה"ל

טקסי אבל וקבורה משמעותיים בכל התרבויות, וכך גם בתרבות היהודית. טקס זה עוצמתי במיוחד, כאשר מדובר בנפילתו של חייל צעיר, שיצא להגנת העם, במדינה שאתוס גבורת הקרב וניצחון הרוח הוא נשמת אפה. מה קורה כשמשפחת הנופל מבקשת לחרוג מכללי הטקס הנוקשים? הנה דוגמה כואבת לכך:

משפחתו של רב"ט ערן ויכסלבאום, שנפל באסון צאלים השני, עתרה לבג"ץ בבקשה להוסיף כיתוב אישי על מצבת בן המשפחה האהוב, וכשהצליחה במאבקה סללה את הדרך למשפחות נוספות המעוניינות להוסיף טקסט קצר לצד הנוסח הצבאי המקובל.

בבואו לנמק את התנגדותו לעתירה כתב השופט י' מלץ:

בית עלמין אזרחי הוא מקום קדוש למשפחות הנפטרים. בית עלמין צבאי הוא בעיניי הרבה יותר מזה, זהו מקום קדוש לעם ולמדינה. החללים הטמונים בו אינם רק יקיריהם של המשפחות, אלא גם יקירי העם כולו והמדינה כולה. הוא נושא לא רק לכאבן של המשפחות, אלא לכאבו של העם כולו, וככזה הינו במידה רבה אתר היסטורי. אין תימה, אפוא, שהמועצה – שיש לשוב ולהדגיש שהיא מורכבת כולה מהורים שכולים – כל כך חרדה לצביונו האחיד והשוויוני. [1]

על אף שעתירתה של משפחת ויכסלבאום נדחתה בדיון הראשון, הרי שבדיון נוסף הוחלט להגיע לפשרה, באופן בו הפרקטיקה הטקסית תהיה מורכבת מצד אישי וצד ממלכתי אחיד. כך כותב השופט ש' לוין בבואו לנמק מדוע יש לאפשר כיתוב אישי לצד הנוסח הקבוע:

כשאנו כופים את השליטה שלנו על בתי הקברות הצבאיים, אנחנו כאילו אומרים – הבן שלך, הבעל שלך, האבא שלך הוא שייך למדינה. לך אין מה לומר בעניין זה. אני חושב שזאת גישה פסולה. [2]

הטקס מאפשר אחידות ושוויון בין החייל הפשוט והמפקד שבע הקרבות, ערכים אלה יונקים מהאתוס המכונן של החברה הישראלית. אלא שלצדו של אתוס זה חיים 'סיפורי מסגרת' נוספים המניעים את המשפחות השכולות לתת ביטוי אישי ליקיריהם שהיו ואינם עוד.

 

• בוקר טוב ישראל – כיצד נפתח את יום הלימודים?

כולנו ראינו לפחות סצנה קולנועית אחת, בה ילדים אמריקניים שרים את ההמנון בפתחו של יום לימודים ונשבעים אמונים לדגל הפסים והכוכבים. אז אם זה כל כך יפה בהוליווד, למה זה לא עובד בצילומי התקריב בארץ ישראל?

בקיץ 2011 הודיע שר החינוך, גדעון סער, כי בשנת הלימודים הקרובה ייפתח כל שבוע בהנפת הדגל ובשירת ההמנון. החלטה זו של סער הייתה חלק ממהלך גדול יותר שביקש להטמיע את המורשת היהודית והישראלית במערכת החינוך. הרצון לייצר טקס חדש לא התקבל בקריאות הידד, וכך למשל כתבה טל שניידר לנוכח הודעה זו:

אין צורך ששר החינוך של מדינת ישראל, גדעון סער, ילמד את ילדי הגן איך להיות פטריוטים ומתי. אפשר לשיר בגן שירים, אפילו שירי מולדת, ובעיקר לעשות זאת למען הכיף של הילדים. אך מדוע צריך לכפות עליהם ללמוד בעל פה את ההמנון של המדינה? מישהו באמת חושב שילד בן חמש, העומד בשורה עם חבריו, ומזמר בעל פה את ההמנון, מבין את המשמעות של כך? [3] .

גם הסופר הנודע א"ב יהושע הגיב בציניות להכרזתו של גדעון סער:
"אני מקווה שהילדים ידעו לשיר את ההמנון כבר בחנוכה… בכל מקרה, יש לי ארבעה נכדים בגן, ואני אעשה להם בחינה כל שבוע" [4]

אז כולם מגנים בפטריוטיות לוהטת על החובה לעמוד לדקת דומיה בעת הצפירה, ואוהבים לראות את שחקני הכדורגל שלנו עומדים בכובד ראש בעת שירת ההמנון, אבל קביעת טקס חדש המציין את האתוס הציוני? זה כבר לא כל כך קל, והשאלה היא מדוע?

 

• הבית הלאומי והחצר האחורית

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", מילים אלו נכתבו במגילת העצמאות, והתוו את האתוס הגדול של מדינת ישראל כקולטת עלייה. זהו הסיפור המכונן הגדול, לצידו מתקיימות פרקטיקות רבות של ליווי עולים וחיזוק הקשר של יהדות התפוצות לארץ. כאן אין מדובר בפער בין המיתוס והטקס, אלא בחוסר ההלימה הכואב בין הדימוי העצמי שלנו כמדינה הפותחת שעריה בברכה ליהודי העולם כולו, ובין קשיי הקליטה העצומים בהם נתקלים שוב ושוב גלי העלייה. דוגמה חיה ובועטת לכך היא סיפורם הקשה של יוצאי העדה האתיופית. לשיחתה של רוחמה גבל-רדמן עם הרב מברהטו סלומון על מחאות עולי אתיופיה לסוגיהן, על ההתפכחות והזעם אך גם על הסיכוי לשינוי:

המיתוס והטקס הם שני הפנים של אותה המטבע, אולם לא תמיד אפשר לקנות במטבע זו ב'מכולת של החיים'. כדי להבין מדוע, נשוב לדוגמה של ליל הסדר. אנחנו בוחרים לחזור ולהסב בכל שנה לשולחן הסדר, למרות שאנחנו מקטרים על המצות, על הדודה או על השעה המאוחרת. אנחנו חוזרים לשולחן הסדר, כי ההשתתפות בטקס משמעה להיות שייך לעולם שלם של משמעות, להיות שייך לסדר חברתי, או דתי, או לאומי, או פוליטי. כשאנחנו משתתפים בטקס, תהא זו הצפירה של יום השואה או נשיקת לילה טוב לילדנו בכל ערב, אנחנו נשבעים אמונים לברית, שאנחנו מעוניינים להיות חלק ממנה. אולם לכל סדר חברתי יש גם צדדים שאנחנו לא מסכימים איתם, כי אנחנו אנשים פרטיים עם קווי מתאר מדויקים, והסדר החברתי משורטט בקווים גסים יותר, ומשום שאנחנו אנשים פרטיים המכילים סתירות שעולם המשמעות מתקשה לעיתים יכול להכיל. וכאן מתחיל להיווצר הסדק שבין הסיפור המכונן והפרקטיקות, בין המיתוס ובין הריטואל. אנו חיים באמביוולנטיות. מחד, הרצון להשתייך לקבוצות הזדהות בעלות משמעות, ומאידך, הביקורת או חוסר ההשלמה המוחלטת עם עולם משמעות זה. אמביוולנטיות זו מייצרת את הסטייה של העולם הממשי (הטקס) מהעולם האידיאי (המיתוס), אולם היא גם מחזירה אותנו שוב ושוב אל הפרקטיקות הטקסיות באמצעותן אנו שבים וכורתים את האמנה עם סיפור המסגרת המכונן.


[1] בג"צ 5688/92 שמואל ויכסלבאום וחוה ויכסלבאום נגד שר הביטחון והמועצה הציבורית להנצחת החייל.

[2] דנג"צ 3299/93 בג"צ 5688/93 שמואל ויכסלבאום וחוה ויכסלבאום נגד שר הביטחון והמועצה הציבורית להנצחת החייל.

[3] http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/259/650.html

[4] http://www.mako.co.il/news-israel/education/Article-059d24bdf612131004.htm

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם