חירות – בין הפרט ללאום

חירות – בין הפרט ללאום

מאמר מתוך ידיעון חירות ואזרחות- "כל האזרח בישראל"

חג הפסח הוא "חג חרותנו". אבל מה משמעותה של החרות? חרות הוא אחד המונחים בעל ריבוי משמעויות בשפה העברית. הוא חל על נושאים רבים – האדם היחיד וגם המדינה. הוא מתייחס למצבים סבילים או "שליליים", כגון מצב שאף אחד לא מפריע לי או מדכא אותי וגם למצבים פעילים – כאשר אני עושה מה שאני באמת רוצה. כאן אנו רוצים לבחון שתי משמעויות שהבהרתן הייתה חשובה לדיון הפוליטי במערב המודרני. הבהרה זו באה בעקבות המהפכה הצרפתית אשר, כידוע, סיסמתה היית "חירות, שוויון ואחווה".

לאחר תבוסת נפוליון והמהפכה (אחרי למעלה של 25 שנה ששלטו בצרפת ובאירופה) נשא בנימין קונסטן (Benjamin Constant), הוגה וסופר ליברלי, נאום בו ניסה להסביר מה היתה משמעותו של מושג החירות שאפיין את המהפכה, האם מושג זה השיג תוצאות ראויות, ומה משמעותו של המושג לחברה המודרנית.

קונסטן הצביע על ההבדל שבין "חרותם של העמים העתיקים" ובין "חרותם של העמים המודרניים”. מהותה של החרות לפי הרפובליקות העתיקות (כדוגמת אתונה ורומי) היא השתתפות בעשייה הפוליטית. האזרח אמור לדון בענייני מדינה ולהיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות וגם לבצע אותם – להשתתף במלחמות כחייל וקצין ומשלחות דיפלומטיים. השתתפות זו התאפשרה היות וחברות אלו היו קטנות והומוגניות והעשייה הפוליטית שאבה את רוב הזמן והמרץ של האזרחים. לכן, העבודה והכלכלה התבססה בעיקר על עבודתם של עבדים ונשים. האזרח מצא את עיקר מימושו העצמי מחייו הציבוריים.

בחברות מודרניות, לעומת זאת, עיקר רעיון החרות מתמקד בחייו הפרטיים של הפרט. חברות אלו הן גדולות ומגוונות ואי אפשר לנהל אותן באמצעות ההשתתפות הישירה של כל האזרחים. מושג החירות עבר, אפוא, להתמקד בחיי הפרט. מושג החרות מציין את החופש של היחיד לנהל את חייו האישיים לפי ראות עיניו ולקדם את הפרויקטים הרגשיים, המשפחתיים, העסקיים, האמנותיים-ספרותיים וכו' בחופש, ללא הפרעה. האדם המודרני משיג את המימוש העצמי שלו לאו דווקא מהשתתפותו כאזרח אלא על ידי מימוש רצונו בחייו הפרטיים.

פסח מציין את שני סוגי החרות האלה. ביציאת מצרים ובפסח עם ישראל נולד בתור עם ובמתן תורה כפי שמציין הרמב"ם (מורה נבוכים ב' כ"ז) קיבל עם ישראל את חוקה שלו. הפסוק המספר על יציאת מצרים בפועל הוא :

וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה', מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות י"ב, מ"א)

בני ישראל מאורגנים כצבאות ה', כגוף פוליטי הערוך לעשייה פוליטית ולמלחמה. כך שעל ידי יציאת מצרים עם ישראל השיג את ה"חרות של העמים העתיקים" – גוף פוליטי חופשי שמנהל את חייו הציבוריים בצורה עצמאית בהשתתפות כל החברים
(האזרחים – כפי שמציין הפסוק – כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם). 

לצד זה, יציאת מצרים גם מציינת את חרות היחיד. חרות מהסוג הזה מופיעה בפסוק:

כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד (ויקרא כה מב).

על מנת לעבוד את ה' באמת, הפרט זקוק למרחב חופשי, בו הוא לא משועבד לאף גורם אחר ואשר בו הוא בוחר לעבוד את ה' מרצונו החופשי.

כך, מסמנת יציאת מצרים את חירותו של עם ישראל בשני הממדים גם יחד ומשום כך גם בצורתה השלמה ביותר. אולם האם היחסים בין הממדים האלה בהכרח הרמוניים? האם המימוש של המאוויים של כל פרט בהכרח עולה בקנה אחד עם מימוש המגמות הלאומיות והחברתיות כפי שהם מתגבשים בחירותו של הציבור? קונסטן הצביע על המתח הזה במהפכה הצרפתית. לטענתו, במשטר הטרור שהונהג בצרפת (1793-1794) החירות הציבורית פלשה לתוך התחום הפרטי. אנשים נאסרו והוצאו להורג בגלל דעותיהם הפרטיות. גם בישראל של היום מתח כזה קיים.

קיימות התנהגויות במרחב הפרטי (לדוגמא – הנוגעות לנטיותיהם וזהויותיהם של היחידים), שיש הטוענים שלא עולים בקנה אחד עם חרותו של עם ישראל כעם שחי על פי התורה. מעבר לכך, יש פעילויות ציבוריות של אזרחים שלכאורה מוגנות על ידי זכויות האזרח לחופש ביטוי וחופש התאגדות שיש המבקרים אותן וטוענים שהם חותרים תחת חרותו של עם ישראל במדינה יהודית. כיצד לאזן בין החופש של הפרט ובין החרות של הכלל? היכן עובר הגבול בין הפרטי והציבורי? בחג הפסח אנחנו לא רק חוגגים את זמן חרותנו אלא גם מספרים ודנים בו. במסגרת סיפור ודיונים אלו ראוי להעלות את השאלות האלו הנוגעות לחיינו הלאומיים והציבוריים.

 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

כרזה ליום העצמאות

באיזה שבט אתה?

מאמר מתוך ידיעון שיר השכונה- יום העצמאות תשע"ה   סמלים משותפים, זיכרון קולקטיבי ולעיתים אף שפה מיוחדת מציבים גדרות בין מגזרים שונים במדינת הלאום הישראלית

להמשך קריאה >>

האם הבנות גיבורות?!

בעין חינוכית מספר 38, כ"ד בשבט תשס"ח כעת, לאחר שב"ה שבו הבנות לגבולן ולביתן, ניתן לדון בנחת בפרשה. בכותרת דברינו שאלנו: 'האם הבנות גיבורות?' תשובתי

להמשך קריאה >>