fbpx

"תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך"

"תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך"

מאמר מתוך ידיעון על קולות, קהילות ומצוות הקהל – ליום הזיכרון לרצח רוה"מ יצחק רבין תשפ"ג

רצח ראש הממשלה יצחק רבין והשבר שהגיע בעקבותיו העלה לדיון הציבורי את שאלת ההסכמיות ויכולת הישיבה יחד לשולחן הדיונים בחברה הישראלית.

  • האם ישנם ערכים משותפים עליהם יכולה החברה הישראלית על כלל גווניה להסכים כבסיס לדיון משותף?
  • האם ניתן לקיים שיח משותף מתוך הבנה שכל אחד מהצדדים צריך לפנות מעצמו על מנת לשמוע ולהבין את הצד השני?

שאלות אלה אינן רק טכניות אלא נובעות מסוגיה עמוקה במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית : האם הצלחנו בשבעים וארבע שנותינו, לייצר חזון משותף אליו שואפת החברה בישראל או שאנחנו מצויים במלחמת דעות מתמדת אשר מכריחה אותנו להביט על המציאות "כמצב סכום אפס" שבו ניצחון של האחד הוא בהכרח הפסדו של השני?

 

בימים אלה, בצאתה של שנת השמיטה מזדמנת לנו נקודת מבט נוספת:

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ"[1] מצוות הקהל מעמידה אותנו כעם, אל מול החובה לכנס את כלל הציבור כולו: גברים, נשים, זקנים וטף וכל המעמדות כולם. לכנס על מנת להצליח להשמיע, להצליח לשמוע ולהצליח ללמוד. אל יהי הדבר קל בעינינו, היכולת להתכנס למקום אחד היא מורכבת ודורשת מאמץ מכל פרט ופרט. מעבר לכך, היכולת בתוך כך להקשיב ולנסות ליצור שפה משותפת ומקובלת על כולם, שפה המאפשרת לכולם הזדמנות להרגיש חלק משמעותי מהדיון.

 

בידיעון המונח פה, לא נעסוק בטעמי המצווה של מצוות ההקהל. נבקש לצעוד בעקבות 'ההקהל' אל דרכי ההסכמה השונות בין קהלים שונים שהם גוף אחד, בין שונים בבית המדרש ומחוצה לו המנסים לנסח יחד את השפה המשותפת ואת כללי הדיון עליהם צריך וניתן להסכים.

הקהל: שני מושגים של אחדות

את צעדינו בעקבות מושגי ההקהל, האחדות וההסכמיות נתחיל בדבריו של הרב בן ציון עוזיאל, הראשון לציון ומי שכיהן כרבה הראשי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. דבריו אלו הודפסו לראשונה בספרו "מכמני עזיאל" ומובאים כאן מתוך "השמיטה היובל ומצות הקהל במשנת הרב עוזיאל"[2]

:

"במושג התקהלות יש שתי הוראות: א. התקהלות מקומית, או כוונית של מספר אנשים שמאוחדים בענינם וכוונתם להשלמת צרכים ידועים בחייהם הקבוציים או הלאומיים… שהוראתו היא: התקהלות לכוון פעולה מסויימת ומשותפת. ב. הוראה השניה: התקהלות נפשיית לנקודה מחשבית אידיאלית משותפת לכולם. במובן זה נקרא עם ישראל 'הקהל' סתם. ונקראו קבוצי ישראל בארצות מגוריהם, או אפילו בארץ ישראל, בשם 'קהל קדוש' או 'קהלות קודש'. באשר שכל קהל בפני עצמו וכלן יחד הם קהלה אחת, שיונקת מציאותן וקיומן מאותם הענינים המחשביים שמקהילים את כולם לקהל אחד"[3].

שתי מטרות יכולות להיות להתכנסות של קהל יחד לפי דבריו של הרב עוזיאל:
האחת היא טכנית, רצון משותף להתכנסות מתוך מטרה ליצירת מדינה או מערכת שלטון כלשהיא. הקהל מן הסוג הזה נוצר מתוך "הכרח חיצוני" כדבריו של הרב עוזיאל וכאשר המטרה החיצונית ברורה לא חייבת להיות הסכמה על הכל בין העם ובין ההנהגה. להתכנסות כזו יש גם חיסרון מהותי והוא "שבהסתלק הסבה החצונית שגרמה להתקהלותם – מתפוררת הקהלה מאליה, ואיש איש פונה לדרכו באותה השעה שהאינטרסים האישיים שלו אינם מכריחים אותו להתקהל"[4].

השנייה היא בהתקהלות של אנשים סביב מטרה משותפת עם בסיס ערכי. התכנסות על בסיס מטרה משותפת או חזון משותף מאפשרת חיבור עמוק יותר בין אנשים, כזה שלא בקלות רבה יוכל להתפרק ולהתפזר. אל מול היתרון הגדול בחיבור מעין זה מגיע האתגר בהתקהלות כזו והוא "שדרושה הסברה וידיעה בעצם הרעיון המאוחד והמאחד את כל אלה"[5]

ואת התהליך החינוכי-חברתי הזה לא קל להוביל ולשמר לאורך זמן ודורות.

הד לחלוקה הזו אפשר למצוא בדבריו של הראי"ה קוק:
"אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד"[6].  גם הרב קוק מחלק בין מדינה (או התכנסות) שמשרתת מטרה טכנית בלבד ובין מדינה שביסודה נמצא אידיאל גדול או מטרה משותפת שמאפשרת לכל יחיד בה אושר עליון גדול יותר ממה שיכול היה להשיג לבדו.

מקומו של כל יחיד ויחיד במדינה הגדולה היא סוגיה שיש לתת עליה את הדעת ולהעמיק בדרך הנכונה לעשות זאת על מנת ליצור מציאות שבה באמת כל אדם יכול לבוא לידי ביטוי ויחד עם זאת להיות שותף לחזון גדול יותר ואידיאל רחב יותר מעבודתו הפרטית. המורה פרופ' נחמה ליבוביץ' הביאה דברים אלו לידי ביטוי בביאורה לפס' "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"[7]

וכך כתבה: "יושם לב לכך, שהפרשה פונה אל ישראל בגילים שונים, במצבים שונים, בהתעסקויות שונות. היא פונה אליך בהיותך כוהן המקריב, בהיותך שופט שלפניו עומדים בעלי דין, אל הבן אשר הוריו עודם בחיים, אל צעיר שמזדמן על דרכו של זקן, אל האיכר בשעת זריעה, בשעת קציר ובציר, ואל החנווני השוקל ללקוחותיו. הווה אומר, הגשמתה המלאה של התורה תלויה בקבלתה בכל שדרות העם על רבדיו החברתיים, שבטיו, מקצועותיו, צעיר וזקן, ואין היחיד ויהיה אף גדול הצדיקים יכול להגשימה במלואה ביחידות; ולכן נאמרה פרשה זו בהקהל כי רק העם בשלמותו, 'כל עדת ישראל,' יוכל להגשימה".[8]

מושג ההקהל בעולמה של נחמה ליבוביץ' הוא המקום שבו נפגשים היחיד והקהל ומוצאים יחד את הדרך להגשמה אישית ולאומית של התורה במלאותה.


[1] דברים ל"א, י"ב.

[2] עמודים רט"ז-רכ"ז.

[3] יהודה אדרי (עורך), השמיטה היובל ומצות הקהל במשנת הרב עוזיאל, עמ' 26.

[4] שם, עמ' 27.

[5] שם שם.

[6] אורות, אורות ישראל ו', ז'.

[7] ויקרא י"ט, ב'.

[8] נחמה ליבוביץ', עיונים חדשים בספר ויקרא, עמ' 210

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

החלפת כסף

קצת על כלכלה שיתופית

מאמר מתוך ידיעון על קולות, קהילות ומצוות הקהל – ליום הזיכרון לרצח רוה"מ יצחק רבין תשפ"ג בעולם הסוציולוגיה נוהגים להבדיל בין שני סוגי חליפין: חליפין

להמשך קריאה >>
דילוג לתוכן