"דמוקרטיזציה של הידע"? לא בבית ספרינו…

"דמוקרטיזציה של הידע"? לא בבית ספרינו…

מאמר מתוך ידיעון על הגמוניה ושוליים בעולם הלימוד שבועות תשע"ה

 

בן גוריון
בן גוריון מבקר בכיתת עולים במעברה (לקוח מארכיון צה"ל)

 

המדינה מספקת זכויות רבות לאזרחיה כגון הזכות לבריאות, לדיור או לביטחון סוציאלי. מתייחדת מכל אלה הזכות לחינוך, שכן יש בידה לשרטט אופק של תקווה גם עבור מי שנולד למעמד כלכלי נמוך. כולם מסכימים כי הזכות לחינוך היא כלי ראשון במעלה לניוד חברתי, אולם האם באמת ישנו שוויון הזדמנויות בחינוך? מה הכוחות המונעים מילדים בעלי רמת כישורים דומה, לנצל את כישוריהם להתברגות בעולם התעסוקה ובסולם החברתי, במקומות הראויים להם?

"כולנו רוצים להאמין שהפער הולך ונסגר, שיש שיפור עם השנים, ושהשכלה היא גורם מרכזי בסגירת פערים, לכן, עצוב להיווכח שהנתונים מראים שהפער בהשכלה נשאר בדיוק כפי שהיה…" כך פותח אמנון לוי את הפרק השלישי בסדרת 'פנים אמיתיות: השד העדתי', פרק שבסופו יישב עם נערים מדרום תל אביב האומרים: "מנהלי בנק לא נהיה, עורכי דינים לא נהיה…פעם ראית מוכר פלאפל אשכנזי?"

אמנון לוי חש כי נערים אלה אינם רואים בקרבה לתל אביב הזדמנות אלא מקור לתסכול. מה גורם לנערים, הגרים במרכז המדינה, בישראל של שנות האלפיים, להרגיש כי אין להם אופק שיאפשר להם להמריא רחוק יותר, גבוה יותר, מהמקום בו נמצאים הוריהם?

 

תחת הכותרת "המפה לא משקרת", התפרסמו בעיתון הארץ נתוני הפערים בחינוך נכון לשנת [3]2013. הפערים באים לידי ביטוי באופן שאינו משתמע לשני פנים מכמות הזכאים לתעודת הבגרות, שאיננה אלא תעודת הכניסה למועדון של ההשכלה הגבוהה, של כושר ההשתכרות ובראש ובראשונה של המוביליות החברתית:

"ביישובים יהודיים בגוש דן ובמרכז, שיעור הזכאות גבוה יחסית : בתל אביב הוא עומד על 73.68%, ברמת השרון ובמודיעין ־ מכבים ־ רעות על כ–80% ובשוהם על 86%. בבית שמש, אופקים ונתיבות, לעומת זאת, יורד שיעור הזכאות לפחות מ–50%, וברשויות ערביות הוא כבר צונח: בירכא שיעור הזכאים הוא 39%, בקלאנסווה 35% ובכפר קאסם הוא 26.82% בלבד".

את התמונה הקשה ניתן להשלים בעזרת נתונים אודות ההשקעה בתלמיד בערים שונות ברחבי הארץ. גם כאן המפה מטיחה את האמת הקשה בפנים. בעוד ברשויות חזקות ההשקה לתלמיד נעה בין 12000-13000 שח לשנה, הרי שברשויות חלשות מן הבחינה הסוציו אקונומית ההשקעה יורדת במאות אחוזים[4]:

תמונה ממחישה
התמונה לקוחה מאתר ynet

בהנחה כי רמת הכנסה או מוצא אינם מצביעים על כישוריו המולדים של אדם, אנו מבקשים לברר אילו הסחות עשויות לגרום לפערים בין מי שנולד להורים אמידים ומי שנולד להורים מיעוטי יכולת כלכלית, בין ילידי הארץ שנולדו להורים יוצאי ארצות המערב וילדיהם של יוצאי ארצות מזרחיות? הנה מספר תשובות שמצאנו:

דע מאין באת ולאן אתה הולך:

פרופסור מומי דהן מהאוניברסיטה העברית רואה בפערים שיירי המציאות ההיסטורית של ימי קום המדינה:

"מדינת ישראל קיבצה יהודים ממדינות שונות בתקופות שונות יחד עם יהודים וערבים שנולדו כאן. באופן טבעי, בשל אפקט "כל הקודם זוכה", נוצר יתרון מובהק לבוני המדינה, שהגיעו ברובם מאירופה, על פני אלה שנקלטו מארצות אסיה ואפריקה . היתרון הזה, בשילוב עם משאבים חומריים, תורגם לעושר בדור ההורים והסבים ובעקבות כך לנקודת פתיחה טובה יותר. החברה הישראלית התפתחה לחברה מערבית דמוקרטית בתנאים של כלכלת שוק, גם אם בראשית דרכה של המדינה פעלו אלמנטים סוציאליסטיים מובהקים, כמו מעורבות עמוקה של הממשלה. אלה שהסתגלו מהר יותר לסביבה התחרותית הגיעו ליתרון משמעותי על פני האחרים. כלומר, ייתכן שדור ההורים שהגיע מאירופה ומאמריקה התאים עצמו מהר יותר לתרבות ההישגית וכך פרץ קדימה עם הישגים כלכליים והשכלתיים. יתרון זה, שגלום בהשכלת ההורים ובמצבם הכלכלי, הביא גם לפערים בהישגים הלימודיים של ילדיהם…[5]"

 

זרמים נפרדים במערכת חינוך אחידה:

דו"ח של מרכז אדוה שהתפרסם בשנת [6]2009 בוחן את מהלך ההפרטה בחינוך וכניסתם של כוחות השוק למערכת החינוך הממלכתית. פתיחת אזורי הרישום, גיוס מימון פרטי על ידי בתי הספר, הסללה שאיננה מאפשרת לכל התלמידים ללמוד את אותם התכנים, כל אלו תורמים לכך שכישורי התלמידים אינם המדד היחיד להצלחה במערכת החינוך הישראלית.

 

"השקר הכי גדול של הציונות הוא השקר של המוביליות החברתית":

שלושה בתי ספר פעלו תחת חסותה של 'קדמה', עמותה שמטרתה להעלות בצורה משמעותית את רמת החינוך בקרב צעירים מאוכלוסיות מוחלשות. לרגל 20 שנה להקמת העמותה התפרסמה בעיתון הארץ כתבה תחת הכותרת: "מדוע נכשל מפעל החינוך המזרחי: עשרים שנה לקדמה"[7]. בכתבה מצוטטות שתיים ממנהיגות העמותה המעידות על הקשיים שחוו בצעירותן במערכות החינוך:

"לתואר מצטיינת שהוענק לי ביסודי לא הייתה משמעות בבויאר. הפערים היו עצומים והיה לי משבר זהות. אלה שהתגוררו בפנימייה של בויאר היו מזרחים כמוני, ואילו התלמידים הירושלמים הגיעו מהשכונות המבוססות. התגוררתי בקטמונים, כלומר הייתי פחות שווה, ואפילו התביישתי בהורי – באמי הכמעט אנאלפביתית ובאבי השוטר, אף על פי שהוא איש ספר שעודד אותנו לרכוש השכלה ודעת. זה היה מאבק הישרדות. סיימתי את בויאר עם ציוני בגרות שנעו בין 60 ל–70, אבל גיבשתי תודעה חברתית". (קלרה יונה-משומר, שימשה כמנהלת בית הספר קדמה בירושלים).

"אני מעריכה את העבודה של קלרה יונה־משומר, אבל יודעת שהשקר הכי גדול של הציונות הוא השקר של המוביליות החברתית. גדלתי בדימונה והשלמתי בגרות בהצטיינות – ממוצע 96. אצלי זה היה מובן מאליו, כי נחשפתי בבית להשכלה מערבית וגדלתי על כתבי עם עובד ומיטב הספרות הצרפתית. לא סיימתי תואר שני, כי הסלקציה האמיתית היא כלכלית. אם עלי לשכור דירה בתל אביב ולהתפרנס ולגדל ילד, זה קשה. הסיכוי של נערה מדימונה לעשות תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב קלוש, מקסימום היא תגיע למכללה בבאר שבע. זה שקר שכל מה שהילדים צריכים זה בגרות. לפני הכול הם זקוקים לאהבה ולהכלה". (שירה אוחיון, לימדה בקדמה תל אביב)

פערים בחינוך! חוסר שוויון הזדמנויות! זועקות כותרות העיתונים וזועק השטח, האומנם המצב רע עד כדי כך? פרופסור מומי דהן מהאוניברסיטה העברית סבור אחרת. המציאות לדבריו חזקה ממדיניות זו או אחרת של מוסדות המדינה. את דעתו זו משמיע דהן בבמות שונות, בין היתר בכתבה הבאה בעיתון גלובס (מחקר חדש: הפער בין אשכנזים למזרחים הצטמצם מהותית 2/10/2013 ,1)

"למעשה, אומר דהן, מדינת ישראל לא תרמה לצמצום הפער, אך גם לא הפריעה לצמצומו. "בשנות ה-50 וה-60 הממשלה הייתה גורם מרכזי באפליה באמצעות יישוב דיפרנציאלי, בהטבות דיפרנציאליות, בשליטה על הסיכויים למצוא תעסוקה. בעשרות השנים האחרונות אין מדיניות ממשלתית שמפלה מזרחים. לא ראיתי שום מחקר שטוען טענה כזאת ברצינות – לא לטובה ולא לרעה. מה שקרה זה שאנשים התחנכו פה, וזה חינוך שונה מזה שהיה במדינות המוצא. מעבר לכך מדובר בזמן, בתהליכים כלכליים ובתהליכים גלובליים שבאו לידי ביטוי גם פה, ופעלו את פעולתם גם פה.

"הפערים הקיימים הם תוצר של נקודת הנחיתות שאנחנו יודעים מה היו הסיבות לה. אם ההשכלה של ההורים נמוכה, הם משעתקים את הנחיתות הזו לילדיהם, אבל הילדים מבינים את כוח המשיכה של ההשכלה בזירה הכלכלית ומה צריך לעשות כדי להרוויח טוב יותר".

הן אומר שסיום המחקר הפך אותו לאופטימי למדי. "אני יודע שיש עדיין פער, אבל כאשר הוא מצטמצם זה נותן אינדיקציה לכך שהצינורות בחברה הישראלית לא הסתיידו ושניתן לעבור דרכם, גם אם יותר קשה לעשות זאת וגם אם זה נעשה ביתר איטיות. הדבר השני שעודד אותי היה שחשבתי שאם העובדות שהתגלו במחקר יהפכו לנחלת הכלל, תהיה לכך השפעה תודעתית עצומה, הפוכה מזו שנוצרה בגלל הסדרה של אמנון לוי.

"בעיניי, אחד הדברים החשובים להצלחה בחיים – גם של אדם, גם של קבוצה וגם של חברה – הוא מהן הציפיות ממנה. אם הציפיות מהמזרחים הן שהם לא יצליחו ולא ישכילו, זה משפיע על התודעה. מצד שני, אם העובדות הללו נכונות – ואני מאמין כך – יש פה הצלחה לא רגילה. תחשוב למשל על עניין האישה המזרחית, שאנחנו רואים שרמת ההשכלה שלה עלתה במהירות יותר גדולה משל נשים אשכנזיות, ושההשתתפות שלהן בשוק העבודה עלתה בשיעורים מטאוריים; למה לא לחגוג את ההצלחה הזו ולשדר אותה לנערים ולנערות בכל מקום? לא הייתי מציע לעשות את זה לולא העובדות היו נכונות. לנתונים עצמם יש כוח מעצים, אז למה להדגיש את מחצית הכוס הריקה? יש לכך השפעה על עיצוב הציפיות ועל הביצועים".


 

http://www.haaretz.co.il/news/education/back2school/.premium-1.2107066 [3]

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4632927,00.html [4]

[5] מומי דהאן ואחרים, האם הצטמצמו הפערים בחינוך?: על הגורמים הקובעים זכאות לתעודת בגרות בישראל, מכון ון ליר בירושלים.

[6] שלמה סבירסקי נוגה דגן־בוזגלו , 'בידול, אי שוויון ושליטה מתרופפת תמונת מצב של החינוך הישראלי', מרכז אדוה 2009.

[7] http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2379015

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

חכם

חכם, מה הוא אומר?

חכם – מה הוא אומר? "מה העדת והחקים והמשפטים, אשר צוה ה' א-לוקינו אתכם?" ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

להמשך קריאה >>