בשורה של ברית

בשורה של ברית

מאת הרב איתמר נחמני והרב יובל אהלי.

מאמר זה הוא חלק ראשון מתוך הידיעון לזכר רוה"מ יצחק רבין ז"ל תשפ"ב.

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ערער (ויש שיאמרו אף שבר) את הברית העדינה שהתקיימה בין חלקי החברה הישראלית. במשך עשרות שנים, עמד אתגר החיים המשותפים במרכז תשומת הלב הציבורית ויצר בריתות שונות בין קבוצות שונות במטרה לאפשר מציאות של חיים יחד. חלקן היו בריתות טכניות שביקשו רק להסדיר את מערכות היחסים בין האוכלוסיות השונות וחלקן היו בריתות עומק שביקשו להציב למדינה יהודית ודמוקרטית, חזון שיאפשר ביטוי והרגשה נוחה לכל האזרחיות והאזרחים בה. רצח ראש הממשלה רבין הציב סימן שאלה גדול על התוחלת של ניסיונות אלו. 

"אדם נשאר אדם 

אל תקרא לי עם

אל תקרא לי עם"

מאז הקמת המדינה נעשו ניסיונות להעביר את תודעת החיים בישראל מתודעה של 'ברית גורל' ל'ברית ייעוד'. מתפיסה הרואה את חיינו המשותפים כאן כגזרה טכנית בלבד, מעין "חברת אחריות גדולה" כדבריו של הראי"ה קוק, לתודעה המבקשת לאחד את הפרטים לתמונת עתיד אחת משותפת וטובה יותר. 

רצח ראש הממשלה גדע את התהליך הזה באיבו.

ממציאות שבה ניתן היה לדמיין חיים משותפים הפכה החברה הישראלית למקוטבת, משוסעת ובעיקר חסרת יכולת לדבר. הקיטוב בין קבוצות שונות בחברה הישראלית הביא לערעור בקרב גורמים וקבוצות על עצם 'ברית הגורל' שקושרת בינינו.

בשנים שחלפו מאז הרצח, נעשו ניסיונות שונים לחידוש השיח ולכריתת ברית חדשה. המפורסם ביניהם הוא ניסיונם של הרב יעקב מדן והפרופ' רות גביזון להגיע להסכמות ביחס לניהול יחסי הדת והמדינה במרחב הציבורי במה שקיבל את השם "אמנת גביזון מדן". בדברי הפתיחה לאמנה נכתב: "מסגרת פעולה מוסכמת בין חלקי הציבור היהודי בישראל, שהיא תוצאה של הידברות, היא הדרך הטובה לטפל במחלוקות עקרוניות. בדרך זו, נשמר כבודן של כל הקבוצות, וקיימת מחויבות לשמור על אמונותיהן ועל אורחות חייהן, בצד יכולת של הקבוצות לפעול בתיאום כדי לקדם מטרות משותפות קיומיות". אולם, למרות מאמצים של ארגונים ואנשים שונים לא הצליחה האמנה לעשות את דרכה משולחן הכתיבה אל שולחן הכנסת או הממשלה. אנו מצויים עדיין בתהליך ובניסיון מתמיד לכונן מחדש ברית בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שתאפשר לאחות את הקרע שיצר רצח ראש הממשלה.

"אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו."

בידיעון הקרוב נבקש לחדד את מושג הברית. נבקש לשאול מה שורשיו של מושג הברית, מה היא כוללת בתוכה ומה משמעותה לחיים במדינה מודרנית, יהודית ודמוקרטית. נבחן את הבריתות השונות שנכרתו איתנו כעם ואת הבריתות השונות שבחרנו לכרות בינינו כקבוצות. אבל, יותר מכל נקרא בידיעון זה,  ללקיחת אחריות ולכריתת ברית שתאפשר הליכה משותפת בדרך על אף חילוקי הדעות ובניסיון לאחות את הקרעים.

 

פרק א': גלגולה של ברית – בשורה של ברית

מהי 'ברית'?

אחת הבשורות הגדולות של היהדות לעולם היא תיאור מערכת היחסים בין הא-ל לאדם כברית, שבה מתקיימים יחסי שותפות לצד מחויבות ונאמנות. הברית מכירה באחריות ובעמידה העצמאית של כל אחד מהצדדים, אולם בניגוד להסכם או לאמנה שבהם נקבעים כללי משחק המסדירים התנהלות מול האינטרסים השונים, הברית מתייחסת גם לייעוד משותף ולאחריות של שני הצדדים לקיים אותו.  

 

ברית אדם הראשון   

הברית המהפכנית הראשונה בתנ"ך היא הברית בין אדם ראשון לא-להים מיד לאחר בריאתו. המשימה הראשונה שהוטלה על האדם היא לשלוט בעולם, לכבוש אותו ולשכלל אותו:

 "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: 

המשימה השניה היא להיות "שומר" :"וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל." כאן נדרש האדם להיות כפוף לעולם, להיות השומר והדואג לקיומו. שתי המשימות הללו משלימות זו את זו. 

אנו יכולים להבין מכאן שאחד העקרונות של ה"ברית" בנוי על שותפות מתוך נאמנות, סביב ייעוד ומשימה.  הקב"ה ברא את העולם, אפשר את קיומו ונתן לאדם את הזכות להיות 'נזר הבריאה' ולשלוט בעולמו. מאידך, על האדם הוטלה המשימה לשמור את העולם ולשכללו בנאמנות. חיזוק לדברים ניתן למצוא בדברי חז"ל : 

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי,

כמה משובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. 

תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך"

 

ברית נח

הברית בין אדם לא-להים הופרה כבר עם האכילה מפרי עץ הדעת אך עוד יותר בדור המבול, כפי שמספרת התורה : "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' ". 

האדם הפר את הברית בעשותו רע במקום טוב ובהרס החברה והעולם במקום בבנייה. בתגובה על הפרת הברית התחרט על בריאת האדם והחליט למחות את האדם ואת החיים מעל פני האדמה.  

לאחר המבול נוסחה ברית שונה בין הא-להים לאדם – 'ברית נח'.  הציפיות מן האדם ירדו והכללים בברית זו הותאמו ליכולותיו הריאליות של האדם: 

אם בברית אדם הראשון נקרא האדם להיות שותף בהנהגת המציאות, עתה הציווי עליו הוא שונה: 

א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. ד אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. ה וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. ז וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ".

אכן, מורא האדם יהיה נתון על פני כל הארץ. אך כאן לא מודגשת המטרה והייעוד. כאן מודגשים הגבולות: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" – איסור אכילת אבר מן החי, "ואך דמכם לנפשותיכם אדרש" "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" – איסור שפיכות דמים. א-להים מצידו התחייב בברית זו שלעולם לא יביא יותר מבול על הארץ: 

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה[…]. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. […]יג אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.[…] טו ….וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. יז וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".

מן ההגבלות על בני האדם בפסוקים אלה למדו חז"ל את שבע מצוות שהן הבסיס לקיומה של כל חברה: 

"שבע מצוות נצטוו בני נח: דינין (=מינוי דיינים), וברכת השם (=קללת ה'), עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי" .   

 כללי מוסר אנושיים בסיסיים אלה הם כללים שבלעדיהם לא יכול העולם להתקיים תחת שלטון האדם, אולם הם בגדר האפשר. ניתן לדרוש אותם מהאדם ולרסנו באמצעותם. כאן אנו יכולים ללמוד דבר מה חשוב נוסף, על מאפייני הברית: ברית נאמנה מחייבת דינאמיות. "ברית אדם ראשון" כשלה משום שלא היתה מותאמת, ובניסוחם של חכמי הקבלה 'האורות שברו את הכלים'. הקב"ה הציל את נח כדי לעדכן את "ברית אדם ראשון" עם האדם לאחר המבול. האורות הגדולים של ברית הייעוד הראשונה שנכרתה עם האדם צומצמו לכללים מוסריים-אנושיים בסיסיים המאפשרים את קיום העולם וגם א-לוהים מצדו התחייב לא להביא עוד מבול על הארץ. זאת הברית המעודכנת והמעט עצובה לה מתחייב הקב"ה עם נח ועם כל בשר, ברית של קיום ולא ברית של ייעוד. את ברית הייעוד העביר הקב"ה מהאנושות כולה לשותפות  נאמנה עם אומה מיוחדת שאביה הוא אברהם.

 

ברית אברהם 

המשך סיפורה של הברית בין הא-ל לאדם, הוא בברית אברהם. 

הברית עם אברהם מתחילה באופן פסיבי. אברהם מתבשר בה על גורל צאצאיו אך אין בה כל התניה: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". בברית בין הבתרים אין זכר לייעוד אלא רק למהלך ההיסטוריה: הירידה מצרים, העבדות הגאולה והבטחת הארץ.  אולם בסוף פרשת לך לך הברית מקבלת קומה נוספת כאשר מצווה אברהם אבינו על ברית המילה. שם מצטלבות להן ברית הגורל עם ברית הייעוד. בעוד שבברית בין הבתרים הברית עוסקת בגורל פסיבי, בתיאור ההיסטוריה של זרעו של אברהם, הרי שבמעמד הציווי על ברית המילה כורת הקב"ה עם אברהם "ברית ייעוד" ומשנה את שמו מאברם לאברהם. הייעוד הוא היות זרעו של אברהם עם עובד ה': 

"וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. ז וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

מהי המשמעות של להיות עם ה'? משמעות זו מתגלה במקום אחר בספר בראשית, בזמן בו עומד אברהם ומתווכח עם הקב"ה אודות רצונו של הקב"ה להשמיד את סדום: 

"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. יט כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:" 

יש כאן רמז לכריתת הברית עם אברהם "ואברהם היו יהיה לגוי גדול בארץ" 

מדוע? כי לזרעו יש ייעוד. 

ומהו? לשמור דרך ה' "לעשות משפט וצדקה בארץ".  

בנקודה זו אפשר לראות את הרמז לכך שברית הגורל וברית הייעוד לא בהכרח עומדות זו כנגד זו, אלא מדובר בבריתות משולבות זו בזו. הקב"ה כורת ברית עם אברהם שיש בה צד פסיבי, גורלי והיסטורי אולם משם אולי גם נובעת הברית הייעודית שלו. ההיסטוריה של עם ישראל מכוננת את הערכים הייחודיים של העם על כל מרכיביה. עם שחווה את העבדות והעבודה הזרה של מצרים (שעטפה עבדות זו) מקבל משימה להיות עם השומר את דרך ה' 'לעשות צדקה ומשפט' בארץ.  הרבה מצוות נגזרות מעבדות מצרים, מעובדות חייו ההיסטוריות של העם: מצוות השבת, המועדים כולם על כל המצוות שבהן, הגבלת העבודות, היחס לגר ליתום ולאלמנה ועוד מצוות רבות. המשפט "זכר ליציאת מצרים" הוא אחד המשפטים המכוננים של היותינו לעם, אולם לא פחות מכך הוא אחד המשפטים המכוננים של סולם הערכים שהתורה הנחילה לעם זה. עובדה היא כי 'זכר ליציאת מצרים' יהיה מטבע לשון העולה ברבים מטקסי החיים שלנו.

אנו יכולים להבין טוב יותר מהי 'ברית' אם נתבונן במבנה 'ברית אברהם'.  הברית מחד כפויה על אברהם, אולם אין היא במעמד צד אחד. הברית מכירה באחריות ובעמידה העצמית של כל אחד מהצדדים בברית, אולם אין זו עמידה יחידנית, לא בהווה  ולא בראייה של ההיסטוריה. אין מדובר כאן על אמנה חברתית, שבה יש הסכמה על כללי משחק, יש כאן שיתוף פעולה למען מטרה נעלה. על כן הגורל והייעוד שלובים זה בזה. הגורל הוא הצד הכפוי עלינו (בו אנו פסיביים) אולם הוא מלמד אותנו אודות הייעוד שלנו בהשפיעו על הערכים המכוננים שלנו. הייעוד יתבטא בפעולות האקטיביות המעגנות ערכים אלו במציאות.   

 

ברית סיני  

כל גלגוליה של הברית עד מובילים לכריתת הברית המשמעותית ביותר בהיסטוריה האנושית בין אלוהים לאדם. הברית שנכרתה בין  הא-ל לעם ישראל בהר סיני. 

מעמד הר סיני הוא מעמד של כריתת ברית. גם בו אנו רואים צד של כפייה ופאסיביות: "כפה עליהם הר כגיגית" אולם, הברית מאושררת בכל דור ודור, לא מתוך כפייה אלא מתוך רצון והתגייסות מחוייבת :"הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", ואף אנחנו מברכים בכל יום : "ברוך אתה ה' נותן התורה" ומעידים על חידושה בכל יום ויום. 

ייחודיותה של ברית סיני היא בכך שהיא ברית הבנויה על מילים ולא על 'תחושה'. כוחן של מילים, כוחו של הדיבור בכלל הוא ביכולת להעביר תוכן הלאה. אין זה עניין של מה בכך. היכולת להעביר תוכן היא גם היכולת המאפשרת להנחיל ולהנציח להתפתח ולהשתכלל.   אולם לא רק בכך כוחן של המילים. כאשר התוכן מועבר הלאה הוא מקבל פרשנות דורית, הוא מקבל את הגוון ואת הצבע של המעביר, של התקופה והזמן. כאשר ניתנה (נכפתה) עלינו תורה בסיני, ובהיותה כולה ברית של מילים, הרי שהיא מזמינה אותנו להיות גם המצווים בה אולם גם המעצבים אותה ובה. לנתון זה יש עוצמה אדירה של גמישות, הדדיות ותעוזה, כמו גם אחריות משותפת ונאמנות לתכנית המקורית.

 

מבט החוצה – הברית, כהסכם שנעשה בין בני אדם, יש לו גם איזשהו תוקף משפטי אך אנו לא נדון בו כאן.  לעומת זאת, מושג הברית בו אנו דנים, הוא מושג מיוחד בטווח שבין שתי תפיסות עולם קיצוניות בעולם האזרחי המוכר לנו. 

העולם הליברלי (הפרוגרסיבי) הקיצוני סובר שה"מאמין בעצמו אין לו גבולות". מדובר בגישה מאוד אינדיבידואלית הטוענת  שהאדם אינו מחוייב לדבר. האדם הוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. לעומתה עומדת לה תפיסה של טוטליטריות חברתית קיצונית שלא משאירה מקום לחירות הפרט. החברה ומה שטוב לה תקבע באופן גורף עבור כל פרט ופרט. 

לעומת שתיהן, תפיסת הברית מעמידה משהו מרענן, מאוזן ומפרה. 

בעולם של ברית מתקיימת דינמיות ונאמנות בציר הזמן ובמרחב השותפים. בציר הזמן- בין העבר המחייב (המילה הכתובה, ההיסטוריה, המנהג, המצווה) לבין ההווה והעתיד המשתנים כל העת. שם נקרא האדם להיכנס ולפרש, להבין ולעצב מחדש את הברית שהוא מחוייב אליה. במרחב השותפים – הברית היא דינמית משום שהיא מבקשת שיתוף פעולה, משום שהיא חותרת לעתיד ולייעוד ואינה שקועה בעבר, ועל כן היא מניחה שפעולות העדכון, השינוי והפרשנות הן חלק בלתי נפרד ממנה כל שינוי ייעשה מתוך נאמנות לברית. 

ניתן לומר כי מושג הברית הוא  אחד המושגים המשמעותיים ביותר בתורת ישראל, משום שהוא אינו מושג המצביע על הסכם או אמנה, חוזה או בעלות. אין מדובר כאן על שני צדדים שבאו להסדיר ביניהם עניינים משפטיים, קניינים ואפילו רוחניים. מדובר כאן על השקפת עולם המניחה את המחויבות לעבר, כמו גם מחויבות עמוקה לייעוד ולמטרה המשותפת שבין אלוהים לאדם, מחויבות הדורשת דינמיות ערכית ורלוונטית, מתוך נאמנות ערכית ומעשית מחד וגמישות ורלוונטיות מאידך. משימה לא פשוטה!  

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן