בפתח הבית: חנוכה ורשות הרבים

בפתח הבית: חנוכה ורשות הרבים

חנוכה והמפגש בין רשות הרבים ורשות היחיד.

'צידי רשות הרבים' – הצעה למבט חדש על ירושלים

כתיבה: הרב יובל אהלי, ארגון 'יסודות'

מתוך ידיעון חנוכה תשפ"ב בשיתוף עם "רשות הרבים".

מה בין רשות הרבים לפרהסיה

פתיחה – חג החנוכה

בכל שנה מחדש, חג החנוכה מבקש מאיתנו לחזור ולחדד לעצמנו את זהותנו היהודית-ישראלית. מתוך מבט על בחירות עם ישראל תחת מלכות יוון שביקשה לקעקע את זהותו ותרבותו היהודית[1], אנו בוחנים איך זהותנו באה לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו; בביתנו פנימה אך גם במרחב הציבורי, ברשות הרבים. כמו בימים ההם שהיו מציאות של ריבונות יהודית, כך גם בזמן הזה. אתגר הריבונות, אז והיום, מזמן ושלוב באתגר העיצוב והשמירה על הזהות היהודית במציאות מורכבת ומשתנה.

מלכות החשמונאים התמודדה עם 'זהות יהודית במשבר'. הביטויים לכך היו רבים, החל במי שיצאו להילחם והיו מוכנים למסור את נפשם עליה, דרך אלו שנכנסו אל המערות והבתים כדי לקיים את יהדותם בארבע אמותיהם, וכלה בציבור 'מתייוון' שנראה כי ויתר על זהותו היהודית (באופן אמיתי או רק כלפי חוץ). בפרפראזה על נס פך השמן, ניתן לומר שהאתגר הוא לא רק למצוא את אותה זהות יהודית שטמונה עמוק אצל כל אחד ואחת, אלא בעיקר להצליח להדליק ממנה מנורה ולשמר את האור שבה לאורך זמן. מה היחס שבין הזהות האישית והמרחב הציבורי? מהו האתגר בהנכחה של זהות יהודית ברשות הרבים ומהם המחירים בהפנמה של הזהות אל הבית פנימה? בשאלות אלו אנו עוסקים בזמן הזה לא פחות מן הימים ההם.

 

המנורה כסמל

משחר ההיסטוריה היהודית סימלה המנורה את הקשר של עם ישראל למסורות ישראל והתרבות היהודית: תחילה מנורת שבעת הקנים שהוצבה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש וסימלה את החיבור לעולם התורה, "הרוצה להחכים – ידרים"[2]. בהמשך התבליט בשער טיטוס המספר את ניצחון האימפריה הרומית במרד הגדול, ומתאר את לקיחת המנורה כסמל לתבוסת היהודים. ולבסוף מדינת ישראל של העת החדשה שבחרה במנורת שבעת הקנים כסמלה הרשמי (שאולי נוצר גם הוא בהשראת נבואת זכריה: "מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ"[3](. ביולי 2018 אישרה הכנסת את "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", ושם קיבלה המנורה כסמל המדינה גושפנקא רשמית במעמד של חוק יסוד. את חשיבותה היטיב לבטא גם המשורר רפאל ספורטה בשיר שהקדיש לסמל המדינה:

מְנוֹרָה וְעַנְפֵי זַיִת,

שֶׁמֶן טוֹב וְאוֹר יָהֵל –

אוֹר בָּאָרֶץ, אוֹר בַּבַּיִת

וְשָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל

 

איפה מדליקים חנוכיה?

המתח שבין הזהות היהודית-ישראלית של כל אדם או קהילה ובין המרחב הציבורי שבו אנו חיים, מקבל ביטוי גם בפרקטיקה הפשוטה של הדלקת הנרות בחנוכה. התלמוד מתאר רצף של אפשרויות למקום הדלקת החנוכיה, בהתאם למציאות שבה נמצא האדם: "תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה – מניחה על שולחנו, ודיו[4]". חז"ל הניחו שלא כל הזמנים שווים, ויצרו רצף של אפשרויות לגיטימיות להדלקת החנוכיה ולמתן ביטוי לאותו אור. גם ללא כניסה אל לב הדיון ההלכתי אפשר לומר שבמהלך הדורות התקבעו מנהגים שונים שקיימים עד היום: יש מי שידליקו בפתח הסמוך לבית, יש מי שידליקו פנימה בבית, יש מי שידליקו בחלון הפונה החוצה ויש גם מי שיבחרו לקחת את החנוכיה ולהדליק אותה במרכז רשות הרבים, "לפרסם את הנס".

השינויים ההלכתיים מבטאים גם תהליכים חברתיים. השאלה מתי, איך וכמה מקום וביטוי מקבלת הזהות היהודית-ישראלית במרחב הציבורי איננה שאלה שולית, אלא שאלה משמעותית שמעסיקה את העם היהודי בכלל ואת החברה הישראלית בפרט כבר שנים ארוכות. האם הזהות האישית היא עניין פרטי של כל אחת ואחד בביתם הפרטי ואין לה נגיעה לרשות הרבים? האם הריבונות היהודית במדינת ישראל מצריכה הנכחה של הזהות היהודית בפרהסיה הציבורית? מה עושים במציאות שבה הצגה של זהות יהודית מסוימת גורמת לאי נוחות או לפגיעה באוכלוסיות אחרות, האם נימנע מהצגתה?

חג החנוכה ומצוות הדלקת החנוכיה מזמנים לנו את האפשרות לדבר על היחס שבין "הפנים" ו"החוץ", בין האדם הפרטי לזמן ולסביבה שבה הוא חי ופועל. בזמנים "רגילים" אנחנו מצווים להעמיד את החנוכיה סמוך לפתח שלנו אשר פונה לרשות הרבים, מתוך כוונה שהממד האישי שלנו ייצא למרחב הציבורי וישמיע בו את קולו. לעומת זאת, בזמני "סכנה" שבהם אנחנו מרגישים מאוימים מהסביבה, עלינו להיכנס עם החנוכיה שלנו פנימה אל הבית ואל המרחב הפרטי. ומה עושים במציאות מורכבת? האם כל אחד ואחת צריכים להישאר במרחב הפרטי שלהם, או דווקא "להביא את מי שהם" למפגש עם כלל החברה? מה עושים במציאות שבה קהילה מסוימת מרגישה איום על הזהות שלה? מה התפקיד שלנו כחברה, כמדינה?

בידיעון הקרוב נבקש לסייר בעקבות המקומות השונים שבהם מונחות החנוכיות בעולם היהודי בכלל, ובמרחב הירושלמי בפרט. נרצה לדייק את ההבדל שבין רשות היחיד ורשות הרבים, להעמיק בשוני שבין המושגים 'רשות הרבים' ו'פרהסיה', ולהבין טוב יותר את המשמעות החינוכית והחברתית של הפעולה כאדם פרטי (או כקהילה) במרחבים ציבוריים ומשותפים. הדיון ביחס למקום הנחת החנוכיה ישמש לנו כבסיס ליצירת פרהסיה מכילה ומגוונת, שרוצה ומצליחה להביא לידי ביטוי את זהותה היהודית-ישראלית. ננסה לענות על השאלה איך מייצרים מרחב ציבורי שבו אנשים שונים מרגישים מספיק בנוח כדי להביא את עולמם האישי לידי ביטוי, ולא מעדיפים להסתגר כל אחד ואחת בביתם הפרטי.

 

 

[1] בראשית רבה ד': "שהיתה אומרת להם [מלכות יוון] כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל".

[2] בבלי בבא-בתרא כ"ה, ע"ב.

[3] זכריה ד', ב'-ג'.

[4] בבלי שבת כ"א, ע"ב.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן