עוד קורבן ועוד מנחה, עוד פירוט של חלקי הקורבן או סדר ההקרבה. פרשת השבוע מתעסקת המון בפרטי הקורבנות ובסוגים השונים שלהם, בירידה לפרטי הפרטים. בעיסוק שכזה, הסכנה הגדולה ביותר היא לאבד את המבט הרחב, את שאלת ‘הלמה’ ואת הסיבה לעשייה המדוקדקת שלנו.

אותה סכנה נמצאת גם במצוות ביעור חמץ.
אנחנו יכולים להתעסק בחיפוש בכל הפינות, בניקוי יסודי של מסילות התריסים, בשפשוף הרהיטים וניעור התיקים עד שאנחנו שוכחים את מהותו של החג, את הצורך והמצווה להתנהג כבני חורין שמסוגלים לשבת בהסבה, עם כוס של יין ביד ולהודות על הניסים הגדולים ועל הגאולה שזכינו להיות חלק ממנה.

ובעצם, זו כל מהותה של עבודת הקורבנות, לחבר אותנו למציאות גדולה יותר, מציאות אלוקית, אדירה ורחבה. פרטי הפרטים אמורים להדליק בנו ובמשכן אש תמיד שתאיר כמגדלור עלינו ואל כל העולם ולא לגרום לנו להתעסק רק בהם ולכבות את ההתלהבות. פרטי הפרטים של בדיקת חמץ וליל הסדר אמורים לנקות אותנו, ‘לשחרר’ ולאפשר לנו להיות בני חורין ללא כל מגבלה ולא להישאר כבולים ולהתייחס לתורה כ”קו לקו צו לצו”. כך, באופן מפתיע, אין סתירה, בין הדקדקנות המעשית לחיבור הנפשי-תודעתי כבני חורין.

ובגישה הזו אפשר לשמוע את נבואת מלאכי זועקת אלינו מהפטרת השבת: “הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא”