מאמר מתוך ידיעון שיר השכונה- יום העצמאות תשע”ה

סמלים משותפים, זיכרון קולקטיבי ולעיתים אף שפה מיוחדת מציבים גדרות בין מגזרים שונים במדינת הלאום הישראלית ומדורות השבט הישראליות ממשיכות לקבץ סביבן את הקבוצות השונות המתחממות לאורן.

ערב יום העצמאות תשע”ה אנו מבקשים לציין דווקא מופעים של מפגשים בין שבטיים פוריים:

“כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר…” (בצהרי יום, מאיר אריאל)

בעיר ירוחם שתי קהילות גדולות של ‘מהגרים’, בוגרי הגרעינים המשימתיים של בני עקיבא לצד אנשי ישיבת ההסדר. קהילות שונות אלו, שבאו לעיר זה לא מכבר, מחזיקות באידיאולוגיה דומה אודות ההתערות בקהילה המקומית והשתלבות במוסדות החינוך העירוניים. לעיר מצטרפות מידי שנה משפחות הנמנות על הציבור הדתי לאומי ומבקשות לתקוע יתד בירוחם הדרומית. את החיים המשותפים מתאר אלישיב רייכנר בספרו ‘דווקא שם: סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית’ בפרק העוסק בירוחם ‘בתוך הזרם ונגדו’:

“אין הרבה בתי ספר יסודיים בארץ המכילים מגוון כה רחב של תלמידים, כמו בית הספר הממלכתי – דתי “קול יעקב “‘ בירוחם . יחד עם תלמידים שהם דור שלישי בירוחם וילדי עולים חדשים , לומדים בו גם נכדיו של הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, נכדיו של אורי אליצור, ממנהיגי “גוש אמונים” לשעבר, נכדיו של פרופסור אבי רביצקי, נכדיו של בנצי ליברמן, יו “ר מועצת יש “ע לשעבר, ונכדיו של הרב יובל שרלו. את היווצרותו של הפסיפס החברתי הזה אפשר לזקוף במידה רבה לזכותו של אדם אחד שהחל את מפעל ההתיישבות האידיאולוגי בירוחם באמצע שנות השמונים. שמוליק פרידמן בן שלום…” (שם, עמוד 49)

בספרו מתאר רייכנר את ירוחם שהייתה בשנות השמונים:

“יישוב חלש מאוד מבחינה סוציו – אקונומית. ביישוב התגוררו אז כששת אלפים וחמש – מאות תושבים בלבד , והוא סבל מהגירה שלילית ,מחוסר יציבות שלטונית ומבעיות קשות בתחום התעסוקה, החינוך והדימוי.” (שם, עמוד 53).

פניה של ירוחם בעשור השני של המאה העשרים ואחת שונות בתכלית. אחת העדויות לכך היא קבוצה בשם ‘פורום תושבי ירוחם לצדק חלוקתי ותכנון אזורי’ שקמה בתחילת 2012. מדובר בהתארגנות אזרחית בלתי תלויה, בה חברים תושבי ירוחם מכל גווני הקשת. לדבריהם:

“חלק משמעותי מבסיסי צה”ל במרחב שוכן בסמיכות לירוחם. מאחר שהמדינה היא זו שיזמה את הקמתם של בסיסי צה”ל והיא שקבעה את מיקומם, תמוהה ומקוממת העובדה שכספי הארנונה שמניבים אותם בסיסים זורמים רק לקופתה של המועצה האזורית רמת נגב ואף לא שקל אחד לקופתה של ירוחם”

למרות שמטרת הפורום היא להעביר את כספי המיסים מהם נהנים אנשי רמת הנגב לכיסה של העיירה, יצאה הקבוצה בקול קורא לשכניהם, אנשי הקיבוצים והמושבים תושבי רמת הנגב, לבוא ולהצטרף לדיאלוג משותף.

כך, בעיר המדברית בה ביקש מאיר אריאל ‘לשתות פחית של צהריים במרכז המסחרי המאובק’, חוברים אנשי השבטים הישראליים השונים ויוצרים ביחד אחר ומרענן.

“היינו כחולמים” חקיקה משותפת חוצה מגזרים ומפלגות

חקיקה דתית משותפת לשולי מועלם וזהבה גלאון, תמר זנדברג וציפי חוטובולי, הייתכן?
בניגוד לצפוי, חתומות ח”כיות אלו על הצעות חוק משותפות הקשורות בנושאים דתיים. הצעת חוק ‘הדיינים תיקון – ייצוג הולם לנשים בוועדה למינוי דיינים’ שאושרה, לצד הצעת חוק ‘הדיינים תיקון – כשירות למנהל בתי הדין הרבניים’ שעברה בקריאה טרומית הן דוגמאות לעבודה משותפת של ח”כים ממפלגות שונות, הכוללות בין היתר מפלגות דתיות ואנטי דתיות.

דוגמה נוספת לפעילות פרלמנטארית חוצה מגזרים מוכיחה כי ח”כים החלוקים בענייני דת עשויים לחבור בהקשרים כלכליים. הנה כי כן, ‘לכסף אין ריח’, גרסת 2013:

“אף אחד לא היה חולם על שיתוף פעולה בין החרדים למרצ, אולם כאשר הגזירות והקיצוצים שבדרך מתקבלים בהבנה אצל חלק מהציבור בישראל, לאחר ההסברים על הגירעון של מדינת ישראל, החליטו חברי הכנסת החרדים לשתף פעולה עם חכ”י מרצ, ולהציע הצעה חלופית לתוכנית הגזירות.

מחר (רביעי) בבוקר יקיימו יו”ר מרצ זהבה גלאון ויו”ר וועדת הכספים לשעבר ח”כ הרב משה גפני, מסיבת עיתונאים משותפת, ובה יציגו הצעה חלופית לתכנית הגזירות והקיצוצים שהציג שר האוצר יאיר לפיד.

מסיבת העיתונאים תתקיים בחדר הסיעה של מרצ בכנסת ובה יציגו השניים, מוותיקי חברי הכנסת, תכנית כלכלית חברתית חלופית שתוגש לעיון הציבור, אשר מצד אחד תכניס לקופת המדינה עשרות מיליארדי שקלים, ומאידך לא תפגע במעמד הביניים ובשכבות המוחלשות.

התכנית שגובשה בשבועות האחרונים ע”י חברי הכנסת גלאון וגפני ועברה את עיונם של גורמים כלכליים בכירים, תוצג מתוך מטרה להוכיח לשר האוצר ולממשלה כי יש דרך אחרת וניתן לסתום את החור התקציבי מבלי לפגוע במעמד הביניים והאוכלוסייה החלשה במדינה”[3].

בוא כבר גשם

והפעם, דוגמה בין דתית של שיתוף פעולה…

תושביה של ארץ ישראל נושאים עיניים לשמיים מזה אלפי שנים בבקשה לחון את האדמה השחונה בגשם. בשנות האלפיים חברו יחד לתפילה, תושביה המוסלמים, היהודים והנוצרים של הארץ, החולקים את גורל הבצורת המשותפת:

“תפילה משותפת אינה מתחשבת בהבדלי דת. יש אלוהים אחד, כולם בני אדם, וכולנו מתפללים לאותו האלוהים”. בדברי הסבר אלו מנמק הרב דידי שלמה, המכהן כרב עמק הירדן, את הצטרפותו לכומר איאן קלרק, ולאימאם מוחמד דהאמשה בתפילה משותפת לגשם בחצר המלון הסקוטי שעל שפת הכינרת בשנת 2008.

שנים ספורות לאחר מכן הביאה הבצורת רבנים חרדים מירושלים ומביתר-עילית, רבנים מגוש-עציון, לצד שייח’ים וקאדים מאזור בית לחם לתפילה אל מול המעיין עין חיניה היבש שבגוש עציון. “העיקר הוא שנצליח יחד להבין שהשלום אינו תלוי בעזיבה של מקום או חלילה בפינוי של התנחלויות, אלא בתפילה משותפת ובדיבור דתי קרוב”.

במילים אלה נימק הרב אלחנן ניר את ההכרה כי יש שכנות טובה המחפשת את המשותף ואיננה תרה אחר המפריד בלבד.

אנו מאמינים שדיאלוג הוא ערך וכלי ראשון במעלה הן ליצירת שיתופי פעולה והן לעיבוד והסדרת קונפליקט.

נקודה למחשבה:

‘שסעים מצטלבים’ הוא הכינוי הניתן לשיתופי פעולה חוצי מגזרים מן הסוג שהדגמנו. אם כך, הכינוי הניתן לשילוב הידיים מנכיח ומנציח את השסע דווקא!

מדוע אנו חושבים על החברה הישראלית במונחים של שסע?

האם שיתופי הפעולה מהווים תשתית לזהות משותפת או שמא מדובר רק בשיתופים אינסטרומנטאליים קצרי מועד?

ובעיקר, מה נדרש על מנת להפוך את שיתופי הפעולה לתופעה משמעותית יותר שתשנה את פניה של החברה הישראלית?

[3] http://www.ladaat.info/article.aspx?artid=6101