fbpx

חביב אדם שנברא בצלם

חביב אדם שנברא בצלם

את שנת הלימודים הנוכחית פתח שר החינוך החדש, הרב שי פירון, בהנפת שני דגלים מרכזיים ראשונים, שהונפו אל על כבר במהלך החופש הגדול.
הראשון – ההחלטה שהנושא החינוכי המוביל בשנת תשע”ד בכל מערכות החינוך יהיה היחס לאחר, ובלשון משרד החינוך – “האחר הוא אני”.
השני – ביטול המיצבים, קרי המבחנים שנועדו לבחון את רמת התלמידים באי-אילו מקצועות.
שתי ההחלטות הללו משקפות בעיניי אמירה רחבה והתבוננות אחרת על תפקידה של מערכת החינוך ועל תפקידם של אנשי חינוך, של רבנים, של נבחרינו בכנסת ישראל, ושל כל מי שנמצא בעמדה של הנהגה וקבלת החלטות.
אין עוררין על כך שההישגים הלימודיים של תלמידי ישראל חשובים מאוד, אבל חוסנה של מדינה וכוחה של חברה קשורים גם בלכידות הפנימית של אזרחיה.
שתי ההחלטות לעיל אינן משנות סדרי עדיפויות, אלא מבטאות רעיון אחר:
האנושיות, ה”דרך ארץ”, המידות, החינוך הערכי, היכולת לפַנות מקום להתבוננות-עומק בסביבה הקרובה שלנו – כל אלה חשובים לנו כחברה וכעם יהודי, לפחות כמו ההישגים שלנו במתמטיקה.
אני אישית אינני מחבבת את המושג הרווח כל כך בשיח האינטלקטואלי-הפוסטמודרני, מושג ה”אחר”, אולי בשל “אחר” התלמודי, רבי אלישע בן אבויה, ששנה ופירש, ו”אחרותו” מהדהדת בקול לאורך כל הדורות. ואולי מפני שהמונח “אחר” מבליע קונוטציה של שיפוט ערכי שלילי.
מי קובע את אחרותו של הזולת וכיצד? מה הופך קבוצה אחת לאליטה מובילה ואת רעותה לקבוצת ה”אחרים” המודרת, המדוכאת או הפגועה? ובעיקר – האם כל “אחרות” היא לגיטימית? הדיון סביב שאלות אלה הוא דיון פילוסופי סבוך ומרתק.
ואולם נראה לי כי אין עוררין על כך שהעם היהודי הוא ה”אחר” האולטימטיבי בעולם כולו לאורך כל ההיסטוריה, ודווקא מתוך כך גדולה מחויבותו הדתית והמוסרית לאותם “אחרים” החיים בתוכו ולצדו: בכיתה, בקהילה, בצבא ובמקום העבודה; אלו שאין ויכוח על צרכיהם המיוחדים, על זהותם התרבותית השונה, על זרותם הנובעת מהיותם מיעוטים בחברת הרוב, על מוגבלותם, ועוד.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מציבה אתגר גדול לכלל אזרחיה על מגזריהם השונים המגוונים והמקוטבים – לחיות יחד מתוך כבוד, סובלנות והכלה.
נראה לי שהגיעה השעה שהציונות הדתית תבחר לעסוק בסוגיות הללו הנחשבות לנכסי צאן ברזל של ה”שמאל” הישראלי, כגון היחס לאחר והיחס לגוי.
היכן תבוא לידי ביטוי האחריות של כל אחד מאתנו לתיקון עולם בסוגיה זו? וכיצד עושים זאת?
אולי מתוך רגישות לרוח הזמן ולמצוקותיה של החברה הישראלית, אף אנו ביסודות, המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, ומבלי לדעת על החלטת השר החדש הרב שי פירון, עוסקים כבר שנה בפיתוח חומרי לימוד המבטאים שיח יהודי תורני-דמוקרטי לקראת השתלמויות וכנס בנושא ‘היחס לאחר’ בשנה הבאה עלינו לטובה.
היש איזה “פטנט” ליצירת הכלה, כבוד, סובלנות או מצע משותף שיאפשר חיי קהילה, עם וחברה ממקום “אחר”?
ה”פטנט” מצוי, להבנתי, בהפנמת עומק חינוכית ודתית של מילותיו של רבי עקיבא במסכת אבות:
“חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, “בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.”
ראש השנה הינו יום בריאת העולם והאדם.
עמידה אל מול צלם אלוקים של הזולת באופן מלא תהפוך את “אחרותו” לאנושית וראויה.
אני מאמינה גדולה בחינוך ובכוחו לעצב את דמותם של היחידים ושל החברה, ומתוך כך להוביל
לבניית חברה המכבדת את האחר ודואגת לחלשים בה.
יהי רצון שמשנתו של רבי עקיבא תהווה בסיס למערכת היחסים שתשרור במדינת ישראל בשנה
הבאה עלינו לטובה. לכבודו של כל אדם, לצלם א-לוהים שבו ולתיקון עולם.

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן