חג הפסח של שנת תשי”א (1951) ‘תפס’ את מדינת ישראל הצעירה בעיצומו של גל עלייה שלא היה כמוהו. העולים היו בחלקם פליטי חרב, שהגיעו לישראל ממדינות צפון אפריקה, חלקם ניצולי שואה, שביקשו לשקם את חייהם לאחר החורבן הגדול, היו בהם גם עולים ממדינות רווחה, שביקשו להצטרף לנס המתחולל בארץ ישראל ולממש חלום יהודי בן אלפיים שנה. אולם האופוריה הגדולה התנפצה על קרקע המציאות. המדינה הצעירה נדרשה לעשות, מה שאף מדינה לא עשתה קודם, ותוך שנה וחצי הכפילה את כמות אזרחיה. לשם כך נדרשה המדינה לנקוט בצעדי חירום קשים; מדיניות ה’צנע’ והקמת המעברות הם רק דוגמאות לכך. עד מהרה סימאו קשיי היום יום את עיני רבים, ומחאות שונות החלו לצוץ.

בתגובה לתלונות ולביקורת שנשמעה בציבור פרסם נתן אלתרמן בגיליון ערב פסח תשי”א של העיתון ‘דבר’ את השיר “אחד תם”:

הַמִּין הַזֶּה אָפֵס. כֻּלָּנוּ חֲכָמִים/

אַךְ כַּנִּרְאֶה הָיָה זֶה לֹא מָשָל שֶל סְתָם/

כַּיּוֹם אוּלַי קָשֶה בְּכָךְ לְהַאֲמִין/ אֲבָל הָיָה אֵי פַעַם אֶחָד תָּם…

הַתִּמְהוֹנִי! שְׁכֵנָיו רָאוּ אוֹתוֹ רוֹגֵשׁ / אֲפִלּוּ כַּאֲשֶׁר נִגְלָה עַמּוּד הָאֵשׁ… /

כְּאִלּוּ לֹא יָדַע וְלֹא שָׁמַע בְּעֵרֶךְ / שֶׁעַמּוּד אֵשׁ מַגִּיעַ לְכָל אִישׁ בַּדֶּרֶךְ.

חז”ל מלמדים אותנו, ששאלתו של התם היא: ‘מה זאת?’ שאלה זו טומנת בחובה התבוננות ישירה ופשוטה במציאות, ובעקבותיה תשובה מדויקת: בחֹזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים
(שמות י”ג, יג-טו). הירושלמי מכנה את הבן התם – טיפש (פסחים פ”י ה”ד). אבל בחסידות הופכת תמימותו של הבן למעלה גדולה, כפי שהראה ר’ נחמן בסיפורו מעשה מחכם ותם. בעקבותיהם ובעקבות אלתרמן ננסה לבחון את התם באור אחר.

ארבעת הבנים זכו למגוון פירושים, ונראה שניתן לתת להם פירוש גם מנקודת מבט אזרחית.
לטעמי, יכולים ארבעת הבנים לייצג ארבעה טיפוסים, הפועלים בחברה:

החכם- אדם הפועל ונוטל אחריות על עצמו והסביבה,

הרשע- אדם שאחראי על הביקורת, שבקצה שלה ניתן למצוא גם אנרכיזם,

זה שאינו יודע לשאול- אדם שלא מגלה מעורבות אקטיבית בבנייתה של החברה, ובמידה לא מבוטלת של קונפורמיות.

אולם מיהו התם? נדמה, כי לאור דבריו של אלתרמן, ובאופן הפוך מהמחשבה המקובלת, דווקא התם הוא זה אשר קורא תיגר על המציאות, שכן ראייתו היא מעבר לכאן ועכשיו. הוא אינו נע ונד על פי גחמות ואופנות, ואינו מתרגל למציאות טובה או רעה. לא הפוליטיקה היא זו שמניעה אותו, אלא אמיתות החיים הפשוטות.

קריאתו של אלתרמן מכוונת נגד ההרגל שמסמא את העין מלראות את הפלאים שמסביב. התם הוא זה שליבו פתוח, והפליאה לא כהתה למרות הזמן שחלף. התם הוא הילד עם האצבע בסכר, והוא משמש מצפן לחברה, שלא תאבד את דרכה.