מאמר מתוך ידיעון ראש השנה- “בת שבעים פוקחת עין”, זהותה היהודית של מדינת ישראל
הציבור הדתי ‘מתרוצץ’ בין התבדלות לבין הובלה.
התבדלות משמעה יישובים עם ועדות קבלה, אולפנות וישיבות עם ‘שומרי סף’ קשוחים. התבדלות היא השפה הפנימית של ‘מקור ראשון’, ישיבות עם ‘הֶסְדֵּר’ ושירות לאומי שפתוח רק לדתיות. יש בנו צד כזה, וכך גם המפלגה שמייצגת רבים מאתנו.
ונשאלת השאלה: האם אנחנו מיעוט נבדל ומתגונן, או אליטה משרתת, שהיא חלק מהחברה כולה? וממילא עולה השאלה: האם הדמוקרטיה היא אינסטרומנט, כלי לטובת אנ”ש, או עיקרון מנחה של חיינו הציבוריים, המשקף ערכים שהפנמנו כפרטים וכמגזר?
וככל שאנשים מתוכנו הופכים לחלק מהאליטה המתיימרת להחליף הגמוניה, יש לעניין זה השלכות מרחיקות לכת: איך שופט עליון ‘משלנו’ אמור להתייחס ללהט”בים? עד כמה מפכ”ל ‘משלנו’ צריך להקפיד על אכיפת החוק בחברה הערבית יחד עם דאגה לשוויון אזרחי? האם על ‘גרעינים תורניים’ להשליט את סדר יומם התורני, או שעליהם לנהוג כחלק ממרקם השכונה? האם יש לשאוף לשמירת שבת הלכתית במרחב הציבורי או שיש לדאוג לגיבוש ‘שבת ישראלית’? האם צה”ל הוא צבא העם, או שיש להיאבק על זכותם של מי שמקפידים על ‘קול באישה’? האם נדאג לקהילות ‘שלנו’ בתפוצות, או שנדאג לרוב המוחלט של היהודים האחרים? האם הדתל”שים, הלייטים (מינוח מעצבן!) ואלה ש”על הרצף” הם כישלון חינוכי, או שניתן לשאוף לריכוך גבולות הקהילה ולבניית גשר אל הישראליות?
אלה שאלות ציבוריות קשות, שמכילות התמודדויות הנוגעות לכל אחת ואחד מאתנו, משום שהן מבטאות את המתח בין הצורך של הקהילה הדתית-לאומית לשמור על ייחודה וערכיה בתוך התפקיד שלקחה על עצמה. אנחנו נדרשים למצוא את הדרך בין ההכרעה הנוחה והבטוחה שבהתבדלות, לבין נטילת אחריות, שהיא המעשה המנהיגותי המסוכן יותר, קודם כל מפני שהוא מכריח אותנו להשתנות.
צריך לומר בכנות: התשובות לשאלות אלה נטועות במענה שניתן לשאלה מהם חיים יהודיים ראויים, ואיזה מענה דתי, רוחני, תרבותי וחברתי דרוש לנו כעם.
אינני יודעת אם נעמוד במשימה, אבל נדמה, שכל צעד שלנו כפרטים בעולמנו המקצועי, במשפחותינו ובתוך הקהילה יעיד על מגמת פנינו. כבר למדנו: המנהיגות דתית והפוליטית שלנו מושפעת ומונעת מאתנו, הציבור. לקראת השנה החדשה אני מתפללת, שנהיה ראויים לזכות שנפלה בחלקנו להיוולד לדור הזה, ולאתגר שהוא מציב בפנינו.
יוֹצְרִי הֲבִינֵנִי מוֹרָשָׁה לְהַנְחִיל, אַיְּלֵנִי וְאַמְּצֵנִי מֵרִפְיוֹן וָחִיל.
ד”ר חנה פנחסי- מנהלת הכשרות המורים של תכנית בארי במכון הרטמן, חברת ועד מנהל ב’שחרית’.
עבודת הדוקטורט אותה כתבה מציעה פרשנות פמיניסטית למדרש איכה רבה.
