למי מותר להתחמם לאורה של ‘מדורת השבט’?
חלק בלתי נפרד מהיכולת להיות קבוצה היא הכניסה לבית וסגירת הדלת, אולם יש לזכור: את הדלת הזאת לא טורקים בגסות, ולעולם מבינים, כי לבית יש חלונות, באמצעותם ניתן וכדאי להתבונן אל הנעשה בחוץ.
אחת הפעמים הראשונות שהציונות הדתית ראתה את עצמה על המסך הגדול, הייתה בעת הקרנת סרטו של יוסי סידר, ‘מדורת השבט’. אמנם היה משהו מרענן, ואולי גם מפתיע, בפומביות הקולנועית, שהפנתה את הזרקור אל המגזר הדתי-לאומי, אולם קשה לומר, שהסרט היה מחמיא במיוחד. מדובר בשנות השמונים המוקדמות, רחלי גורליק, אלמנה ואם לשתי בנות, מגלה שלא תוכל להצטרף לחבריה היוצאים את ירושלים כדי להקים יישוב קהילתי, שכן ההתנחלויות הן בעצם ‘תיבות נח’ אליהן נכנסים רק בזוגות. במקביל, חברת הילדים בסניף בני עקיבא מקיימת גם היא גדר בלתי נראית, בין מי שראוי לבוא בשעריה, ומי שנגזר עליו לעמוד מן החוץ ולהתבונן. אין ספק, שסידר הצליח לשים את האצבע על פצע מדמם בחברה הציונית דתית, החל ממבחני המיון לישיבות ולאולפנות, וכלה בוועדות הקבלה ליישובים. זוהי חברה שעסוקה במידור ובהגדרה של ה’אנחנו’ וה-‘הם’. מסתבר, שזו איננה רעה חולה של הציונות הדתית בלבד, אלא של כל חברה המכוננת ושבה ומכוננת את זהותה הייחודית. תהא זו הקהילה האקדמית, חוגי הסילון או קליקה של אנשי בוהמה, כל קהילה זקוקה לכלי המסמן של ההדרה.
האם ההדרה היא גרועה כל כך?
אחד המדרשים המוכרים מעלה על נס את השפחה שראתה על שפת הים, את מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, שעה שנפתחו בפניו השמים, והוא חזה את מראות הא-להים (מכילתא בשלח פרשה ג’). אמרו מעתה: כולם יצאו ממצרים, ולכולם הזכות להיות חלק מברית סיני ומהכניסה לארץ. אלא שלצד זאת, ישנם מדרשים אחרים, המדגישים דווקא את הסינון, את שומרי הסף, שאינם מאפשרים לכל אחד להיכנס למועדון האקסקלוסיבי ששמו ‘עם ישראל’. מכת חושך שימשה כהזדמנות להיפרד ממי שאיננו רוצה להיוושע ולצאת ממצרים: “ולמה הביא עליהם חושך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלושת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם,
“ויאמרו: אף הן לוקין כמונו” (רש”י שמות י’ פסוק כ”ב). ולמרות זאת, האספסוף המשיך עם היוצאים המידברה, וייצר שם לא מעט ‘כאב ראש’ למנהיגות ולקהל:
“שנאספו אל ישראל ואינם מהם, והם ערב רב” (רבי אברהם אבן עזרה במדבר י”א ד’).
לסימון הגבול הברור בין מי שבפנים ומי שבחוץ יש מופעים לא נעימים. אלה מייצרים שריטות עמוקות, שאנשים נושאים איתם במשך שנים, בוודאי אצל מי שנמצאו בלתי ראויים, אך גם בקרב ה’מוארים’, המשלמים אף הם את מחירה של ההדרה. לצד זאת, צריך להודות, שזהות קולקטיבית חייבת להגדיר את עצמה הן באופן חיובי: הסמלים, המאפיינים והאידיאלים המשותפים, אך גם באופן שלילי, באמצעות מה שמוגדר כאחר, ושיש לו מרכיבי זהות שונים. בלי לומר ‘זה כן וזה לא’, קבוצה איננה יכולה להתקיים. מיותר לציין, שזכות ההגדרה הקולקטיבית איננה מכשירה את אופניה המכוערים של סגירת הדלת בפני מי שאיננו חלק מן הקבוצה. אולם צריך לעמוד כאן על עניין נוסף. גם קהילה בעלת הגדרות חד משמעיות וקווי גבול ברורים צריכה לזכור שבחוץ רוחשים חיים אחרים, שאולי לא קנו את הזכות להיות חלק מן הקולקטיב, אולם מחזיקים בעולמות תוכן, שעשויים לתרום להעשיר ולהפרות. במילים אחרות, חלק בלתי נפרד מהיכולת להיות קבוצה היא הכניסה לבית וסגירת הדלת, אולם יש לזכור: את הדלת הזאת לא טורקים בגסות, ולעולם מבינים, כי לבית יש חלונות, באמצעותם ניתן וכדאי להתבונן אל הנעשה בחוץ.
