הלאומיות לא רק שאינה סותרת את האוניברסאליות אלא אדרבא! היא בונה אותה בצורה בריאה רחבה ומהודרת. שאיפה לאוניברסאליות ללא לאומיות מייצרת עולם שבלוני ומשעמם. בניית אוניברסאליות מתוך הלאומיות בונה עולם מפותח, ססגוני חי וצבעוני המקיים בין חלקיו השונים שלום, אחווה וכבוד.
בקיץ האחרון חוקקה כנסת ישראל חוק יסוד חדש, חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. דומני שהמחלוקת שהתגלתה אודות החוק הנה המחלוקת החשובה ביותר שקיים העם היהודי בשנות עצמאותו וריבונותו בארץ ישראל. חוק זה העלה לתודעת הציבור את השיח אודות ה”לאומיות”. הלאומיות שהייתה נשמת אפה של הציונות, שחייבה את העם היהודי להתבונן על עצמו כעם ולא כעל קהילות מבודדות – הייתה אחת מאבני היסוד עליה קמה מדינת ישראל. אולם שיח נוסף שהתפתח במדינת ישראל, שיח מבורך, אודות האוניברסאליות, הרצון האנושי והטבעי להיות חלק מקהילת העמים, להתחבר לטבעיות ולבני אדם באשר הם טשטש את מקומה של הראשונה. הדבר נתפס כאילו באה אחת על חשבון רעותה: אם איש לאומי אתה לא תוכל להיות אוהב אדם באשר הוא, אם אוהב אדם אתה ואוהב את העמים האחרים אינך מסוגל לאהוב באמת את בני עמך.
על רקע הדברים הללו ברצוני להדהד שני קולות צלולים. הראשון הוא הרב יוסף משאש זצ”ל, מי שהיה רבה של חיפה ונחשב לגדול רבני צפון אפריקה במאה הקודמת.
כחלק מדיון הלכתי רחב בשאלת תרומת איברים, עולה השאלה האם מותר ליהודי לתרום איבריו לגוי וכן האם מותר ליהודי להיתרם מגוי? בשו”ת ישכיל עבדי[1] אומר הרב הדיא[2] את הדברים הבאים:
“האיש הירא לנפשו ירחק מזה! ואל יעשה בנפשו שקר וחבל, ובפרט אם הוא עין של גוי, שיש כאן תערובת קודש וחול, וגדול הפסדו יותר משכרו, והרי הוא כמחבל בנפשו – ודמו בראשו רח”ל”
דבריו של הרב הדיא חדים וברורים: אסור ליהודי להיתרם מאבריו של גוי (קל וחומר שלא לתרום) וזאת משום שיש כאן ערבוב בין קודש לחול. תערובת זאת תחולל חבלה של ממש בנפשו של היהודי. אין ספק שתפיסה זו מייצרת את החומה הבצורה בין ישראל לעמים לא רק בפרקטיקה אלא גם, ואולי אף בעיקר במהות.
דווקא על רקע דברים אלו, מאלפים דבריו של רבי יוסף משאש זצ”ל[3] ביחס לתרומת איברים מיהודי לגוי, ואלו דבריו:
“ואף אם אותו דבר יובא מעין ישראל המת לעין הגוי החי, אין רע, […] ובזה תהיה ניכרת אהבת האדם לאדם בלי הבדל דת כי כולם בריותיו של הקב”ה הם וכביכול הקב”ה מצטער אף על דמן של עכו”ם שנשפך […] “
הרב משאש רואה בקביעת אהבת הבריות ללא כל הבדל דת מטרה נעלה וטבעית. מצוות השלום והאהבה בין ישראל לעמים אינה בכדי למנוע איבה או “סכנתא” מישראל, כי אם מצוות הידמות לבורא עולם ממש שכולם בריותיו ואת כולם הוא אוהב!
על רקע דבריו המזהירים של הרב משאש ברצוני להעמיק עוד שלב אחד פנימה. הרב קוק מדבר גם הוא על הצורך באהבת הבריות, אלא שהרב קוק קושר בין הלאומיות הישראלית ואהבת ישראל לבין אהבת העמים בקשר בל יינתק. לשיטת הרב קוק תמצית המהות של כנסת ישראל היא: “החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין כמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב”[4]. ולכן מגיע הרב קוק למסקנה כי: “אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה”[5]. הדבר פשוט, אם יהודי שונא את מי שאינו יהודי הרי שלא התחבר באמת ללאומיות הישראלית שכל מהותה היא הרצון להיטיב לכל ללא גבול.
אולם הרב קוק אינו מסתפק רק בקשר הזה ומלמד סוד חשוב נוסף:
“צדקה עשה הקב”ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד, ולא בעם אחד […] כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא הכח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחר האחדות המרוממה”.[6]
הלאומיות מאפשרת לכל אומה להיות מיוחדת ולפתח את הכישרון והפוטנציאל הטמון בה: בתרבות, באומנות, במוסר, במחשבה, בפילוסופיה, במדע וכו’ היא המאפשרת את הגיוון והססגוניות של העולם שדווקא מתוכה תבוא השלמות והאחדות. במילים אחרות: הלאומיות לא רק שאינה סותרת את האוניברסאליות אלא אדרבא! היא בונה אותה בצורה בריאה רחבה ומהודרת. שאיפה לאוניברסאליות ללא לאומיות מייצרת עולם שבלוני ומשעמם. בניית אוניברסאליות מתוך הלאומיות בונה עולם מפותח, ססגוני חי וצבעוני המקיים בין חלקיו השונים שלום, אחווה וכבוד.
נדמה שראוי שנשים דברים אלו על לוח לבנו ונאמר בצורה ברורה: אהבת ישראל היוקדת ורצוננו העז להגן על האומה הישראלית אין בה כדי להמעיט באהבתנו את האדם באשר הוא.
[1] ישכיל עבדי, יו”ד חלק ו’ סימן כ”ו.
[2] הרב עובדיה הדיא זצ”ל שימש כראש ישיבת המקובלים בית אל ונחשב לאחד מגדולי הפוסקים הספרדים במאה 20.
[3] שו”ת מים חיים, חלק יורה דעה, סימן ק”ט.
[4] אורות ישראל, פרק א’ אות ד’
[5] אורות ישראל, פרק ד’ אות ה’.
[6] אורות ישראל, פרק פרק ה’ אות ב’.
