מאמר מתוך ידיעון חירות ואזרחות- “כל האזרח בישראל”

חג החירות מציין מהפיכה הקשורה ליחסי אדם, עמו ואלוהיו. בראש ובראשונה זוהי מהפיכה המבשרת שינוי ראדיקלי במעמדו של האדם כשווה בין בעלי הזכויות וכישות חופשית העומדת לנוכח אלוהיה. כיצד באים לידי ביטוי רעיונות אלה במצוות החג?
שוויון, חירות, זכויות אזרח ודומיהם, מושגים בני זמנינו רחוקים מאוד מהמציאות שהייתה קיימת בעולם העתיק, שעל רקעה התחוללה מהפיכת יציאת מצרים.

ליל הסדר מבוסס כולו על שאלות המופנות כלפי כולם, בבחינת בית מדרש משותף:

ת”ר חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה: (פסחים קט”ז ע”א).

לרגל ליל ארבע הקושיות, הנה מספר מחשבות משלנו הנוגעות להתגבשות הזהות הלאומית של בני ישראל שיוצאים המדברה, מחשבות שואלות:

1. החוטא , הנוכרי והמומר: מי מוזמן לטקס אכילת קורבן הפסח?
בהוראות הניתנות לבני ישראל, ערב היציאה ממצרים, נאמר: “ויִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת–שֶׂה לַבָּיִת” (שמות י”ב ג’), משפחות משפחות, חבורות חבורות, התכנסו סביב קרבן הפסח לאכילה משותפת. ממסורת מאוחרת יותר אנו למדים כי כל ארבעת הבנים מוזמנים להסב לשולחן החג, החכם הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול. לצד זאת ישנו פסוק מפורש המבקש להדיר את הנוכרי מהשתתפות באכילת הקורבן: “זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ” (שמות י”ב מ”ג).

על בסיס המכילתא מרחיב רש”י את ההגדרה של נוכרי באופן הבא:
“כל בן נכר” – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע”.

לפיכך מסתבר איפה כי לא כל ‘ארבעת הבנים’ הצטרפו לאכילת קרבן הפסח. מצד שני, במסכת סנהדרין (מ”ד ע”א) קובע רבי אבא בר זבדא את הכלל ההלכתי הבא: “חטא ישראל …אע”פ שחטא ישראל הוא” כלל המרחיב את גבולות ההכלה ומשמש בסיס להכרה בקידושי מומר.

אם כך, ישראל שחטא חטא חמור של ‘התנכרות לאביו שבשמים’ יכול לקדש אישה מישראל, אך איננו יכול להשתתף בקורבן הפסח.

שאלות לדיון:
מה נוכל ללמוד על קרבן הפסח כסמל, מכך שלצורך אכילתו יש להגדיר היטב מי שותף?
מדוע הגדרת הבסיס של הנכללים באכילת הקורבן מתייחסת דווקא ליחידה המצומצמת של משפחה ולא ליחידות חברתיות אפשריות אחרות?

2. הסוד שבסולידריות
ערב ליל הסדר נפתח בקריאה לנזקקים לבוא ולהצטרף לסעודה: “כָּל דִּכְפִין יֵיתֵה וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵה וְיִפְסַח”, קריאה שיש בה הכוונה לא רק למי שלא שפר עליו גורלו, אלא אף לעיצוב תודעתו של בעל הסעודה שאין מי שמתדפק על דלתו. בשנת 1897 כותב שאול טשרניחובסקי את השורות הבאות:

כָּל דִּכְפִין…

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח!
אִם נָכְרִי פֹּה אַתָּה וְאֵין לְךָ מִבְטָח,
בַּדֶּרֶךְ הָרְחוֹקָה אִם כֹּחֲךָ תָּשׁ, –
אָרוּר הַגֶּבֶר אֲסָמָיו לֹא יִפְתָּח,
מִפִּתּוֹ לֹא יַעֲנִיק לֶעָנִי, לָרָשׁ.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵה וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵה וְיִפְסַח!
לִדְבַר-אֵל כִּי תִּצְמָא, וְנַפְשְׁךָ תִּכְלֶה
לְאוֹר-יָהּ, כְּצִפּוֹר נִלְכֶּדֶת בַּפָּח, –
עָשִׁיר אָנֹכִי בָּרוּחַ, לֹא אֶכְלָא,
וְקַמְתָּ וּבָאתָ, אָחִינוּ הַמָּךְ….

אין זה מפתיע שטשרניחובסקי, מהמשוררים העבריים הראשונים שקמו לה לאומה הישראלית המתחדשת, נדרש בשירו לעסוק בשותפות בחומר וברוח. שותפות בה כל אחד תורם כפי יכולתו (בין בחומר בין ברוח) ומקבל על פי צרכיו.

נקודה למחשבה:
ביציאת מצרים, כמו גם באודסה של שלהי המאה התשע עשרה, החלה תנועה של התגבשות לאומית (חדשה ומתחדשת). מהי חשיבותה של הסולידריות ביצירת הזהות המשותפת?

פרופ’ מומי דהן מהאוניברסיטה העברית, שחקר את “הצלחת כור ההיתוך בשדה הכלכלי”, מתייחס ליכולת לייצר סולידריות בחברת מהגרים דוגמת החברה הישראלית. לדבריו ישנו קשר הדוק בין מוביליות חברתית ובין תחושות סולידריות: “אם חברי קבוצה מסוימת סבורים כי דרכם הכלכלית חסומה או חסומה חלקית, הם אינם צפויים לגלות אמפתיה כלפי מי שנתפשים כאחראים לחסמים אלה”.
בהסבה לשולחן הסדר אין אמנם מוביליות חברתית, העני נשאר עני והעשיר עשיר.
אולם היכולת של בני מעמדות כלכליים שונים להסב יחד לסעודה משותפת, מאפשרת יצירת רגש סולידריות.

שאלה לדיון:
אילו כלים נוספים, הלקוחים ממסורת ישראל, ניתן להוסיף עליו?

3. יציאת מצרים: היסטוריה היוצרת סולם ערכי
זיכרון יציאת מצרים שב ונצרב בתודעה הקולקטיבית בדרכים שונות, בין היתר בחובה לחנך את דור הבנים והבנות על ברכי הסיפור ההיסטורי: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. (שמות י”ג ח)

עד כמה חשובה התודעה המשותפת ליצירת זהות לאומית? זאת נוכל ללמוד מההגדרה הבאה למונח אומה:
אומה או לאום היא קבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידאולוגיה ומקור היסטורי משותף. (מתוך אתר הויקיפדיה).

האירוע ההיסטורי הראשון המשותף לנו כעם, ולא כבני משפחה אחת, הוא יציאת מצרים. אילו ערכים נגזרים מאירוע מכונן זה? לשאלה זו תשובות רבות ומגוונות. עיון בפסוקים הבאים עשוי לחשוף אותן:

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אתָם אֲנִי ה’. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה’ ” (ויקרא כ”ב, לא-לג).

“כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה’ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה’ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֵיכֶם הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרָיִם” (דברים ז’, ו-ח)

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. (דברים ה י”ב-י”ד)

“וְאַף גַּם זאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ איְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה’ ” (ויקרא כ”ו, מד-מה).

“כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (דברים י י”‘-י”ט)

שאלה לדיון:
אילו ערכים שונים נגזרים מפסוקים אלו, ואיזו תמונה כוללת הם יוצרים בנוגע למשמעות חג הפסח עבור הגדרת הזהות של העם היהודי?