לא מעט פרשנים ניסו להבין מדוע שירת הים נפתחת בלשון עתיד, “אז ישיר משה”. יש שראו בזה קריאה לשירה שתגיע לעתיד לבוא ויש שלא ראו בזה משמעות מיוחדת אלא רק לשון מקראית. אבל אולי אפשר לגלות בזה גם חידוש – אותה קריאה, אותה שירה היא בקשה להפוך את השירה לחלק מהותי מההיסטוריה והבנייה של האומה, לתת מקום של כבוד ליצירה ולתרבות.

“התרבות היא זיכרונה של אומה, מצפונה המשותף, המשכיותה ההיסטורית והצורה שבה היא חושבת וחיה” אמר הסופר הצ’כי מילן קונדרה ובעצם תיאר את מה שהתורה עצמה מבקשת לעשות עם שירת הים – להזכיר לנו בכל בוקר מחדש את היכולת לייצר מציאות קדושה בעזרת שירה, בעזרת תרבות.

את העוצמות וההשפעה של שירה משותפת גילינו בשנים האחרונות במיזמי שירה המונית וקהילתית ואת האפשרות לשנות בעזרתה מציאות. “ועתה כתבו לכם את השירה הזו” קובעת התורה ומאפשרת לנו הבנה עמוקה שההתייחסות לעולם היצירה תורמת לא רק לאומה אלא גם לתורה עצמה.

השירה פותחת בלשון עתיד כי היא לא הייתה שירה בודדת שנשארה בעבר, היא שירה שממשיכה ומלווה את העם היהודי לאורך כל הדורות ועוזרת לנו בכל שלב מחדש לעצב את התרבות שלנו וכמו שסיכם זאת עמוס עוז: “התרבות אינה מוזיאון, מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת.”