על מנוחה ועבודה – פרשה בקטנה לפרשת ויקהל פקודי

על מנוחה ועבודה – פרשה בקטנה לפרשת ויקהל פקודי

אחד החוקים הראשונים שחוקקה הכנסת לאחר סיום המנדט הבריטי היה תיקון חוק שעות עבודה ומנוחה. חוק שהיה קיים עוד מתקופת השלטון העות'מאני לא קבע יום מנוחה שבועי לעובדים וממשלת ישראל בסוף שנות ה-50 קבעה את יום השבת כיום המנוחה הרשמי לעובדים יהודים בארץ ישראל. עכשיו כשיש מתי לנוח, אפשר להתחיל לעבוד ולבנות מדינה.

את הרעיון הזה לא המציאה כנסת ישראל, פרשת השבוע שלנו נקטה כבר לפני אלפי שנים באותה גישה. עוד לפני שמתחילים לבנות את המשכן בפועל, עוד לפני הכלים והבגדים מגיע הציווי על יום השבת, ציווי שנשאר איתנו עד היום. החיבור הזה הוא לא מקרי, עולם שבו יש רק עבודה ללא מנוחה הוא עולם ללא צדק, עולם שבו אין לאדם את היכולת לנוח הוא עולם ללא חירות. הציווי על יום השבת הוא לא רק ציווי סוציאלי אלא אמירה ערכית ביחס אלינו – יש מקום לעבודה, כשהיא מגיעה מתוך ההבנה שיש לה מטרה ושהיא מבקשת לבנות עולם צודק.

ספר שמות, שנפתח במשפחה שהופכת לעם של עבדים מסתיים בעם של בני חורין שמציבים את ערכי החופש, המנוחה והזמן המשפחתי גבוה מאוד בסולם הערכים הלאומי ומתוכם ניגשים לבניין של עולם פיזי ורוחני. וזו עצה שנשארת איתנו עד היום – אתה רוצה לתקן עולם? תמצא גם את הזמן לנוח ולומר תודה לאלוהים שזכית לעבוד ולבנות…

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן