פרשה בקטנה לפרשת בהר.

פרשה בקטנה לפרשת בהר.

האזנתם פעם באמת לשפה העברית? לקשר בין מילים (למשל הקשר בין 'גשם' ל'הגשמה'), למטאפורות (למשל 'מלח הארץ' או 'סיר לחץ'), לביטויים שהפכו לנכסי צאן ברזל (למשל 'צבא העם', 'מושחתים נמאסתם' או 'עמוד האש''). מי שעושה כך מבין שהשפה איננה מקרית, היא הרבה יותר מכך. שפה היא  הכלי המרכזי באמצעותו אנחנו מפרשים את העולם ומעניקים לו משמעות. לכן לקשר בין מילים, לביטויים שגורים או למטאפורות כוח רב עצמה בכל הקשור לכינונה של התרבות והחברה.

פרק כ"ה בספר ויקרא מזמן הזדמנות מעולה להקשיב לאבני הבניין של השפה העברית שמספרות לנו מה התודעה המשותפת שביקש ספר הספרים לכונן. לצד מילים החוזרות על עצמן דוגמת גאולה (גאולת הקרקע) או נחלה, בולטת מטאפורה המבססת את הקשרים בין בני ישראל על יסוד האחווה. כך למשל נאמר "אַל-תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת-אָחִֽיו" (ויקרא כ"ה י"ד) בכל הקשור למכירת קרקעות, "כִּֽי-יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵֽאֲחֻזָּת֑וֹ" (ויקרא כ"ה כ"ה) בעניין החובה לסייע לאדם שירד מנכסיו לקנות מחדש את אדמתו, וכן "וְכִֽי-יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר-לָ֑ךְ לֹא-תַֽעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד" (ויקרא כ"ה ל"ט) לגבי האיסור לרדות בעבד עברי. המטאפורה הזו יונקת מהסיפור ההיסטורי שלנו. התחלנו כבניו של אברהם אבינו, המשכנו כשנים עשר צאצאיו של יעקב, ומשם אמנם הלכנו והסתעפנו אולם קשר הדם המשותף קיים. פרק כ"ה בחומש ויקרא מלמד כי נקודת ההתחלה המשותפת איננה נשארת בגדר ההיסטוריה אלא משמש כעוגן עליו נשענות מצוות הקשורות לרכוש ולמעמד.

מה למדת אותנו המטאפורה 'אח' אודות מי אנחנו? היא מלמדת שבסופו של יום כולנו אחים בני אותה המשפחה, ולפיכך גם מי שנישא מעם הוא אחד מיני רבים שווי ערך: המלך ("מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ דברים ט"ז א'), הכהן ("וְנַחֲלָה לֹא-יִהְיֶה-לּוֹ, בְּקֶרֶב אֶחָיו" דברים י"ח ב'), או הנביא ("נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ ה' אֱל-ֹהֶיךָ" דברים י"ח ט"ו). רעיון המשפחה הוא זה המוליד את החלוקה השוויונית של הנכסים במשפחה – זכותו של כל אדם מישראל לנחלה, אך גם מחולל את החובה לעזור לאח אשר ירד מנכסיו ואיבד את רכושו. מטאפורת האחווה מסבירה גם את הפסוקים הבאים המרעים לכאורה את תנאיו של העבד הנוכרי: "ְכִֽי-יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר-לָ֑ךְ לֹא-תַֽעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד:  לֹֽא-תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱל-ֹהֶֽיךָ:...וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ:  מֵאֵת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם--מֵהֶם תִּקְנוּ, עֶבֶד וְאָמָה וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ, וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ה ל"ט מ"ג -מ"ה). היחס לעבד הנוכרי הוא היחס הראוי בעיני התורה, ברם, לבן משפחה מגיע יחס מועדף וטוב יותר.

אין ספק שמכל המילים המקראיות 'אחי' עדיין אתנו, חיה, בועטת, וחלק מהסלנג המקומי. האם אכן אנחנו חיים בתפישה שכולנו אחים, בני משפחה אחת, הנמנים על צאצאיו של  אותו אב קדמון?


שבת שלום לכולם וכולן.

תניה רגב וצוות יסודות.