הבית הפתוח – הצעה ללאומיות אחרת

ידיעון גלובליזציה ולאומיות

חלק שלישי

הבית הפתוח – הצעה ללאומיות אחרת.


 

בקיץ 2005, ערב ההתנתקות, שעה שהארץ דיממה בעקבות הקרע ההולך ומתקרב, פרסם אמנון דנקנר טור, שכותרתו: "אנשי ההר ואנשי הים". הנה חלק מדבריו שם: [1]

אנשי ההר מביטים מנקרות הצורים שלהם במיאוס גובר והולך באנשי הים הנראים בעיניהם, נוכלים, חמקמקים ונהנתניים, חסרי עומק ושטופים בתאוות, מפולשים לכל רוח מצויה, הבאה מבחוץ להכתיב אופנות ומנהגים זרים. אנשי הים מרימים עיניים אל ההרים, ומתעבים את האנשים שם, הנראים להם קנאים, אלימים, אנשי ריב ומדון, ששים אלי קרב, המוכנים להקריב למען חלומות עיוועים את הכל.

אנשי ההר חשים כי במרום שבתם הם קרובים לא-לוהים, הנעדר באופן בולט מהוויית הים והחול והחולין ופריעת המוסר שם למטה, אצל מי שמוכנים תמורת רווחי המסחר הגועש שלהם, אותו הם מנהלים בהנאה כה רבה, להקריב את כל הישן, היקר, ההיסטורי והא-לוהי. אנשי הים, גאים באנרגיות היצירתיות שלהם, ביכולתם להפיק ולהרוויח וליהנות, רואים באנשי ההר סגפנים, הוזים ושתלטנים, שיותר מדי ניצלו אותם כדי לממן את חלומות השווא שלהם

רוח רעה של ריב מנשבת בין הים לבין ההר, לעתים רוח של משטמה ומיאוס. זה עוד יגבר בשבוע הנורא הזה שבו יראו כולם את התמונות הקשות. חלק יביטו בהן בלב אטום, ולא ישנו כלום משטף חייהם, חלק ירגישו פצועים יותר ויותר למראה כל תמונה, למשמע כל זעקה. ההבדל הזה יעמיק את הריב, יעשה אותו מריר יותר, עטוף באכזבות הדדיות, פוגעני, שמח לאיד, מתנכר ומתנתק.

 

דנקנר מחזיק בדיכוטומיה מאוד ברורה, בין אנשי הים,  ה"מפולשים לכל רוח מצויה הבאה מבחוץ" ובין אנשי ההר, שאינם מוכנים "להקריב את כל הישן, היקר, ההיסטורי והא-לוהי". האם הדיכוטומיה הזו הכרחית? האם ניתן לייצר תרבות בה ישנו בית זהותי ברור, ובכל זאת חלונות הפתוחים לרוחות רעננות ודלת הפתוחה לעוברי האורח, הבאים לחסות בצל הקורה? אנו סבורים, שכן, ומבקשים להציע לאומיות, שאיננה מסתגרת בד' אמותיה. ומהי לאומיות מסוג זה?

לאומיות זו נשענת על שני אדנים. בראש ובראשונה נבקש לכונן לאומיות, המכירה בהיותו של כל אדם נברא בצלם, ולצד זה לאומיות התובעת את אהבת הגר לאורה של תורת ישראל. נצטט בהקשר זה את דבריו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל אודות "אוניברסליות ובחירת ישראל" : [2]

היחס שלנו לבני-נח צריך להיות מוגדר, תוך התייחסות לשני גורמים:

א. ערכים כלליים אוניברסליים, השייכים לעולם של עבודה שפתוח בפני בני-נח,

ב. הבלטה והדגשה של מושג בחירת-ישראל וקדושת ישראל.

את השוני בין עולמו של היהודי לעולם הגוי ניתן לראות מנקודת ראות אחת כמעורה בנתונים מטפיזיים, ומנוקדת ראות אחרת - כפרי תהליכים היסטוריים. בכל מקרה, מדובר בחילוק ובשוני בסיסי ובפער משמעותי מבחינה רוחנית. אבל בין זה לבין שלילה וזלזול בעולמו הרוחני של הגוי - המרחק רב מאד.

נקודת המוצא שלנו חייבת להיות ראיית הגוי כיצור רוחני, כעובד השם, במישורים שונים, הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום. מי שרואה את הדברים בצורה כמותית גסה, ומעמיד תרי"ג מצוות מול שבע, עלול לחשוב שניתן לגוי רק משהו שיעלה אותו מעל מפלס הברבריות, על מנת שלא "יטבע" לגמרי.

ואמנם, זוהי תפיסה, שלצערי אנחנו נתקלים בה אצל רבים בעולמנו. אבל גדולי ישראל ראו את הדברים בצורה שונה לחלוטין..."

 

האדן השני מתייחס לתרבות הגלובאלית. איננו מבקשים זהות הסוגרת את חלונותיה לרוח המנשבת בחללו של עולם. גם כאן נישען על השקפתו של הרב ליכטנשטיין:

 יש אנשים, גם גויים, ששליחותם בהיסטוריה היא שליחות של יצירה –

יצירה ספרותית, יצירה מוסרית.

אנשים שאתה רואה בהם גדלות, גדלות הנפש, גדלות מוסרית.

איך אפשר שלא להתפעל מסמואל ג'ונסון?

אדם שהתחיל ברפש הלונדוני, והגיע לרמה של גמילות חסדים, שהלוואי שאני הייתי מגיע אליה.

וכי עליי להתעלם מכך, רק בגלל שהוא גוי?

כמה שיחות מוסר גלומות בסיום שירו של רוברט פרוסט

על אודות עובר אורח העוצר ליד יער בערב מושלג...

ובאיזה ריכוז ועצמת שלווה!

איזה שגב,

איזו יראת שמים והתמסרות משתקפים בשורה הנפלאה

החותמת את הסונטה של מילטון על עיוורונו!

מדוע עלי להתעלם מכך?". [3]

 

השקפת העולם היהודית תעדיף, לעולם, את הזהות הפרטיקולרית על פני בליל זהויות היברידיות נוסח 'הכפר הגלובאלי'. אנו מבקשים לדייק, כי על אף העדפה זו, שומה על הלאומיות היהודית לכבד תרבויות אחרות, כמו גם את בניהן של אומות אחרות. נסיים בדבריה של נחמה לייבוביץ', המייצרת מעגלי משמעות היוצאים מן המרחב הפרטי אל המחוזות המרוחקים ביותר:

לפי שאין התורה רוצה שתיבנה אהבת האנושות,

אהבת האומה בדילוג על חובות הקרובים לך יותר:

היא לא תינטע בלב על ידי

עקירת קשרי אהבה טבעיים, אלא להיפך;

הדרך לאהבת הזולת,

לאהבת האנושות שבחרה בה התורה היא בהרחבה מתמדת של

החוג שבו האדם נתון,

של אהבת הורים לילדיהם המתרחבת גם

על ילדי הזולת,

המתפשטת וכוללת לא רק קרובי משפחה,

אלא גם קרובים קרבת מקום, אשר בתוכם נזדמן לו לחיות,

ומכאן תתפשט ותתרחב האהבה על העם כולו, על האנושות כולה. [4]

 


[1] אמנון דנקנר, אנשי ההר ואנשי הים,  מעריב  12/8/2005.

[2] הרב אהרון ליכטנשטיין, היחס לנוכרי בתפיסה היהודית, שיחה לפרשת נח http://www.etzion.gush.net/vbm/archive/9-sichot/02noah.php

[3] חיים סבתו, באור פניך – שיחות עם הרב ליכטנשטיין, עמ' 84. 

[4] נחמה ליבוביץ,  עיונים חדשים בספר שמות בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ספר שמות, עמ' 301. נחמה ליבוביץ' חיה ופעלה במאה ה-20. הייתה פרופסור למקרא ופרשנית התורה, העמידה תלמידים הרבה והייתה מורה לרבים.


עוד בנושא