"אמנות איננה אמנות עד שמישהו אומר זאת"

ידיעון חנוכה תשע"ז

חלק שני

"אמנות איננה אמנות עד שמישהו אומר זאת"


 

מהי אמנות? שואלת ג'וליה רוברטס בתפקידה כד"ר ווטסון בסרט 'חיוך של המונה ליזה', תלמידתה באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב סבורה, כי 'האנשים הנכונים' הם אלה שיעניקו ליצירה את הכותרת הנחשקת 'אמנות'. האמנם כך? להלן מספר תשובות נוספות לשאלה זו.

 

Johannes Vermeer (1632-1675) - The Girl With The Pearl Earring


באחת הסצנות המוכרות מן הסרט 'חיוך של המונה ליזה' מציגה מרצה צעירה לאומנות באוניברסיטה יוקרתית לנשים צעירות תמונת פספורט של אמה. תמונת הפספורט צולמה על ידי אנשל אדמס, צלם מפורסם בארה"ב, שזכה במדליית החירות הנשיאותית, העיטור המכובד ביותר שמעניק הנשיא. 'האם זו אמנות' שאלה המרצה? 'אמנות איננה אמנות עד שמישהו אומר זאת', משיבה אחת התלמידות. בהמשך הסרט מבקשת המרצה מתלמידותיה לצבוע ציור מפורסם של ואן גוך בהתאם להוראות הצביעה המצורפות לערכת יצירה לילדים. תמונתו של ואן גוך ודאי ראויה לתואר 'אמנות', אך מה בדבר אלפי הציורים המחקים אותה? מה הופך יצירה לראויה להיחשב תרבות?

הנה מספר תשובות אפשריות לשאלה זו:

"זה כל הקסם" - קריטריונים חד משמעיים

מהו שיר, נשאל דוד אבידן בריאיון, וענה:  "שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר, לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלא-שיר, אבל מפרסם אותו כשיר, ועכשיו תקבעו מחדש מה זה שיר". [1]  זוהי הצהרה חתרנית היוצאת כנגד עולם שלם של קריטריונים הקשורים לקומפוזיציה, להרמוניה, ליצירתיות ועוד כהנה וכהנה אמות מידה, המבחינות בין יצירה ובין אמנות. בבואו להבחין בין הלכה לאגדה, הגדיר המשורר חיים נחמן ביאליק, כמה ממאפייני התשתית של האמנות, ביניהם: עמימות, התחדשות תמידית וחירות: [2]

"להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מידת הדין; וזו - ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים: הן שלה הן, ולאו שלה לאו; וזו - יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קליפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות"

להרחבה: מה הפך את 'נערה עם עגיל פנינה' של ורמיר ליצירת מופת?

 

• מי אמר למי? עמדת הציבור קובעת!

אסלת זהב שהוצבה לאחרונה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק גרמה לאלפי אנשים לעמוד בתור על מנת לצפות ביצירה. האמנם זו יצירת אמנות?  מי קובע את מעמדה של היצירה, האם זהו היוצר? אופייה של היצירה? הציבור המתבונן, הקורא או המאזין לדברים? הסרטון הבא מתאר כיצד השתנה מעמדם של ציורי הקיר, הגרפיטי, ממעשה ונדליזם המיועד להוקעה לסגנון שיצירות אמנות מבקשות לאמץ:

 

כיצד מכריעים בין נטיית הציבור ובין עמדת מבקר האומנות המלומד?

הרב קוק מכריע לטובת 'ההמון הבריא ברוחו' ומנמק כך את עמדתו:

 האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון,

שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה.

זוהי טעות יסודית,

טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות,

בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו,

אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית....

(הראי"ה קוק אורות הקודש, מאמר שני סימן כ"ח)

 

• מעלין ולא מורידין – יצירת טובה מביאה את הקהל לקתרזיס!

מקורו של הביטוי 'קתרזיס', המשמש כיום בהקשרים רחבים, הוא בחוויית הצופים בתיאטראות ההלניסטיים. הטרגדיה או הקומדיה היו מביאים את הצופים לשיא רגשי, שבאמצעותו, כך סברו בני התקופה, ניתן להיטהר או להתעלות. האם זה מה שקורה לנו כיום, כאשר אנו צופים בהצגת תיאטרון או מקשיבים למוסיקה? לאו דווקא... מתיו ארנולד, משורר ומבקר תרבות אנגלי בן המאה התשע-עשרה, קבע,  שתרבות עשויה לגרום לנו לפגוש את 'האני הטוב', המסתתר בתוככי כל אחד מאתנו. לדעתו, האנושות מתרוצצת בין הברבריות, האנרכיה והחומרנות, מחד, ובין הערכים הנעלים או השאיפה למצוינות, מאידך. התרבות, כמכלול ההישגים האנושיים, כממצאים מדעיים או כדמויות מופת שהעמידה חברה, אך גם כיצירות ספרותיות, כאמנות או כפילוסופיה, יש בכוחה לרומם את רוח האדם. מהי יצירה ראויה על פי גישה זו? יצירה העשויה להתעלות מעל האינטרסים הצרים של היחיד או הקבוצה, ולהביא אותם ל'מתיקות' (כך ארנולד) הרגשות או המחשבה.

 

ראינו, שקיימות תשובות שונות לשאלה 'מהי תרבות'. כיצד משמשות תשובות אלה בדיון אודות רפורמות, המבקשות לקדם יצירות בפריפריה החברתית או הגאוגרפית? טיעון ביקורתי כלפי רפורמה מסוג זה עשוי להתייחס למעמדן של יצירות קאנוניות, דוגמת 'נערה עם עגיל פנינה' של ורמיר או 'המתמיד' של ביאליק. [3] יתרונן של יצירות קאנוניות הוא משך הזמן שדנים בהן או בשכמותן. יצירות קאנוניות הן תוצר של מסורת ארוכת שנים של כלי ניתוח וביקורת, ולפיכך תרבות הנוצרת על בסיס קריטריונים אלה, היא  מזוקקת יותר וראויה להתהדר בכותרת 'אמנות'. האם הקנון צריך להגיע לפריפריה – לדימונה או לקריית ארבע? חד משמעית, כן! האם צריך לעודד יצירה בפריפריה, כמו גם במרכז? - כן, ובלבד שהיא עונה על הקריטריונים של המונח 'תרבות'.

 



 
הידעת?

מדיניות שלטונית כלפי התרבות כתופעה מודרנית:

מי מממן את התרבות? הכנסייה והאצולה שימשו בעבר כפטרוניה של התרבות, הם הזמינו אותה, מימנו אותה, ולעיתים אף הגבילו אותה או קבעו עבורה את הכללים. עם עליית כוחה של המדינה המודרנית התחיל להתקיים קשר חדש בין המממן, היוצר והקהל:

"המוזיאון אשר נפתח להמונים, הספרייה הציבורית,  הקמת התיאטרון הלאומי ועוד מגוון פעולות מסובסדות - כל אלה נועדו ליצור סולידאריות וגאווה לאומית, לעדן את ההמונים ולגייסם לבניין אומה.

במאה העשרים הופכת מדיניות התרבות של הממשלה, לא רק למרכיב במערכת החינוך של הדת האזרחית, אלא גם למרכיב במדינת הרווחה, כחלק מתפיסה של שירותי פנאי . הקמתן של רשתות שידור ממלכתיות דוגמת ה – BBC יוצרות הזדמנות והכרח למלא את לוחות השידור באותם תכנים של יצירה אשר ישיגו את המטרות של התמיכה בתרבות לשם חיזוקה של מדינת הלאום".

(נרי הורביץ, מדיניות תרבות בישראל מסגרת לדיון והמלצות, מאי 2009, עמ' 11)

 


[1] http://irurim.blogspot.co.il/2012/09/200.html

[2] חיים נחמן ביאליק, הלכה ואגדה. 

[3] יצירה קאנונית היא יצירה המקובלת על ידי הממסד או על ידי הנורמה החברתית. מעמד זה הוענק ליצירה מכוח ההסכמה הרחבה או מכוחם של כללי ניתוח וביקורת המייחסים ליצירה מעמד קאנוני. 


עוד בנושא