הלאומיות, הדת והמקף שביניהן

הלאומיות, הדת והמקף שביניהן

 


כל מי שעמד על דעתו בסתיו  95 יודע לומר, היכן בדיוק היה במוצאי אותה שבת, כאשר הודיע איתן הבר, 'בצער ובתדהמה', על הירצחו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. סביר להניח, כי גם הימים הבאים חקוקים היטב בזיכרונם של רבים, אלא שכנראה החוויה של בני הציונות הדתית שונה מהותית מזו של יתר הציבור: "בשיח הכללי עיקר תשומת הלב מופנית אל הטרגדיה של הנרצח ואל תחילת היסדקות חלום השלום... בשיח של הציונות הדתית מותו של רבין כמעט זניחה. לא הנרצח מטריד את הציונות הדתית, כי אם הרוצח ומעשה הרצח" (מתוך: יואב שורק, רגע של צמרמורת: הציונות הדתית לנוכח רצח רבין.) [1] האומנם הולידה האידיאולוגיה של הציונות הדתית את הרצח? הדעות, לדברי שורק, חלוקות. האם יש לוותר על אידיאולוגיה זו? - אלה דבריו הנוקבים של הרב ליכטנשטיין, שנאמרו בישיבת הר עציון כעשרה ימים לאחר האירוע המטלטל" [2] :

מתוך המצוקה אנו נדרשים היום לאתגר רוחני, ערכי וחינוכי. אנחנו נדרשים להתמודד עם שאלת המפתח.

יבוא אדם ויאמר: "אם אתה, ראש ישיבה, מודה בכך שמתוך העזרות יכולה לצמוח שפיכות דמים, עליכם לסגור את העזרות! תנטשו את המקדש".
לאלה ייאמר: בשום פנים ואופן לא נסגור ולו לשכה אחת, אם בחול ואם בקודש [3] .

אבל האתגר שלנו הוא, האם אנחנו אומנם מסוגלים להלהיב ולשלהב, להעריץ ולהמריץ לאהבה ולדבקות בדברים שבקדושה, לא להשאיר אנשים, חלילה, באדישות, לעורר אותם שיבינו את צו השעה, שיבינו את משמעות המדינה, שיבינו מהם התהליכים ההיסטוריים שבתוכם אנו עומדים, אבל שידעו לעשות זאת, תוך כדי שמירה על איזונם הערכי, בלי אובדן שיווי משקל מוסרי, בלי אובדן שיקול דעת רוחני.
עלינו להבהיר, שכדי לטהר את העזרות, אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעיה העומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר ליבנו לעובדו באמת, ולטהר את מחננו לעובדו באמת.

אין לוותר לא על הבשורה  ולא על שאר הרוח המתלווה אליה, כך לדברי הרב ליכטנשטיין, אלא לדאוג כי 'שיווי המשקל המוסרי' לא יאבד.

אנו רוצים לבנות קומה נוספת על דבריו, ולשאול: האם יש לציונות הדתית בשורה הפורצת מעבר לגבולותיה, ועשויה לפנות אל הציבור הרחב?

האם יש לציונות הדתית בשורה חוצת מגזרים?
מה הופך בודדים לקהילה או לאום? את הקשר ניתן לתלות בשלושה גורמים. האחד הוא היסוד האתני-ביולוגי המשותף, השני הוא הממד האזרחי-חוקתי, קרי, חלוקת מרחב משותף והחיים זה לצד זה, והשלישי הוא סל הערכים בו אוחזים חברי הקבוצה. בעוד שהמאפיינים הקשורים למרחב האזרחי נתפשים כמאפשרים לכולם להצטרף לקבוצה, הרי שהמאפיינים הדתיים או הלאומיים של הקהילה נתפשים כבעלי יסוד עמוק של הדרה (ובוודאי שכך הם פני הדברים בכל הנוגע ליסוד האתני/ביולוגי). הנחה נוספת כורכת יחד את מדינת הלאום המודרנית ואת החילון, ומכאן שיש להזיז הצידה את הערכים המקודשים והדתיים על מנת שמדינה זו תתקיים. כנגד הנחות אלו טוען ד"ר שלמה פישר: "ניתן להציג זיקה בין הלאומיות ובין הממד המקודש, ושלאומיות דתית איננה תופעה משונה, לא נורמלית, לא רציונאלית או "הזויה" [4] . את דבריו אלו תולה ד"ר פישר בשני אילנות גבוהים, הבאים משתי אסכולות שונות בציונות הדתית: הרב אהרון ליכטנשטיין והרב אברהם יצחק הכהן קוק.

בשנות השישים הגיע ארצה שמואל אוסוואלד רופאייזן, הידוע יותר בכינויו 'האח דניאל'. מדובר ביהודי מומר לנצרות, שביקש לקבל אזרחות מתוקף חוק השבות, ועל בסיס הכלל ההלכתי ש"ישראל שחטא אף על פי שחטא, ישראל הוא" (סנהדרין מ"ד ע"א). ההיבט הלאומי, לדעתו של האח דניאל, נשען על צדדים אתניים או ביולוגיים, ולפיכך הוא יכול להימנות על הלאום היהודי. כנגדו טען הרב ליכטנשטיין, כי אי אפשר להזדהות עם שתי קהילות מתחרות:

"לאחר [מתן תורה] להיות יהודי משמעו  לשאוף לאידיאל, לקבל על עצמך סדר חיים ממושמע, להיות מחויב לסדר אלוהי ולתכלית אלוהית." [5]

שייכות לעם היהודי איננה בעלת משמעות ביולוגית או אתנית בלבד, אלא נשענת אף על הזדהות רעיונית. הכלל 'ישראל שחטא אף על פי שחטא ישראל הוא' מתייחס, לדברי הרב ליכטנשטיין, לאדם שהזדהותו הערכית והתרבותית שייכת לעם היהודי, הגם שמעשיו אינם עולים בקנה אחד עם תרי"ג מצוות. ברם, האדם שאיננו חי בהקשר יהודי, יהא זה הקשר תרבותי, חברתי או דתי, אזי חל לגביו הפסוק הלקוח מנבואת הושע (ה' ז): "בה' בָּגָדוּ, כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ". אדם זה מעמדו כגוי גמור.  עולה מכאן, כי הדבק הערכי הוא חלק בלתי נפרד מתעודת הזהות של חברי האומה היהודית.

רוח דומה מנשבת אף מהגותו של הרב קוק. הרב קוק כתב אמנם אודות צד ה'סגולה' המהותני שיש בעם ישראל, אולם דייק כי מהות זו עשויה לאבד ללא 'המעשה הטוב ותלמוד תורה'. היגיון זה פועל גם בכיוון ההפוך. במאמרו המפורסם 'על במותיך חלל', שנכתב בשנת 1911 לנוכח הריגתם של שני חברי ה"שומר" על ידי ערבים בגליל, כתב הרב:

בחוגנו הפנימי הדברים יכולים להיות נאמרים ביותר חום לב:

"הפורשים מדרכי ציבור, שבזמן הזה לאו פורשים מדרכי ציבור גמורים הם, אלא מעשה תקופת ההתבוללות בידיהם".

הזוהמא של ההתנכרות בכל עומק טומאתה פסקה מהחוג של הדוגלים בשם האומה וחפץ תחייתה וגאולתה [6] .

ניתן להיות שייך לציבור היהודי אף מבלי לשמור את תרי"ג מצוותיה של התורה, ובלבד ש'חפץ תחייתה וגאולתה של האומה' ממשיכה לפעם בלבבות.

הרב ליכטנשטיין, כמו גם הרב קוק, סבור כי אין להפריד בין החומר, הוא המאפיין הביולוגי-אתני או האזרחי, ובין הרוח, היא המאפיין הדתי המקודש. אך האם יכולים רעיונות אלו, להתקיים בבחינת מטבע עובר לסוחר, ולהתקבל  אף על דעת קבוצות בישראל, שאינן מקבלות את הנחות היסוד הדתיות של הרב ליכטנשטיין והרב קוק?

ההוגה הצרפתי ז'וזף ארנסט רֶנָן בן המאה ה- 19 הציג את השאלה 'מהי אומה'. תשובתו ביקשה לבסס את המשותף  על 'עיקרון רוחני' הנשען על שני יסודות: "אחד הוא מורשת עשירה של זכרונות, השני הוא ההסכמה בהווה, הרצון להמשיך לחיות יחד, הרצון להמשיך להשקיע במורשת שקיבלנו במשותף". [7] לאומיות פוליטית נוסח צרפת, איננה שואבת את כוחה  מהיסוד האתני או הביולוגי, התוחם היטב את קבוצת האנשים השייכת לאומה, אלא מאידיאל או עולם רעיוני משותף, אותו יכול לאמץ כל אדם, והוא פותח את האומה ל'כל הרוצה לבוא וליטול'. לפיכך, בצרפת יש התובעים מנשים מוסלמיות לא לבוא עם בורקה לחוף הים, לבוש זה נוגד את התרבות הלאומית הצרפתית המבקשת לייצר מרחב ציבורי חף מסממנים דתיים. אך מה לגבי הלאומיות היהודית? מחד, מדינת ישראל מבוססת על רעיון האזרחות המודרנית, רעיון שאיננו מכיר בהדרה על יסוד אתני. מאידך, ישראל איננה מדינת 'כל אזרחיה' והינה בעלת מאפיינים יהודיים ודתיים מובהקים המכתיבים את צביונה. כיצד משלבים בין השניים? על בסיס הטענה של רנן ניתן להציע כי השתייכות למדינת הלאום היהודית כרוכה בקבלה של מאפייניה התרבותיים-יהודיים והזדהות עימם. הלאומיות הישראלית הולכת יד ביד עם סולם הערכים היהודי [8] .

 

נחזור להנחה בה התחלנו, ונגלה, כי הקערה התהפכה על פיה: לא יסוד אזרחי הפורש זרועותיו לקראת המגוון האנושי, כשבמקביל היסוד הלאומי מדיר ומרחיק על בסיס אתני או דתי, אלא לאומיות, המבוססת על ערכים משותפים, גם היא עשויה לאפשר, בתנאים מסוימים, לקבל את הרוצים להצטרף לקהילה. על פי ד"ר שלמה פישר מדינת הלאום הזו, חזקה ומוצלחת יותר ממדינת הלאום החילונית:

גם הלאומיות יכולה להיות פתוחה ואינקלוסיבית  [9] , במיוחד אם מצרפים אליה (בתנאים מסוימים) את הדתיות. מתוך הצירוף הזה הלאומיות הופכת להיות, במידה רבה, עניין של נשמה, של עקרון רוחני, של אורח חיים מסוים ושאיפה אידיאלית, דברים שבני אדם מכל מוצא אתני ולשון יכולים לאמץ. ואדרבה, מדינת לאום שהנאמנות של אזרחיה המגוונים נשענת לא רק על פטריוטיזם חוקתי ואזרחי, אלא על רגש לאומי ודתי היא מדינת לאום יותר מוצלחת וחזקה.

 


[1] יואב שורק, רגע של צמרמורת: הציונות הדתית לנוכח רצח רבין, בתוך: אשר כהן ואחרים (עורכים), הציונות הדתית עידן התמורות, ירושלים תשס"ד, עמ' 475.

[2] הרב אהרון ליכטנשטיין, על אחריות אישית וקולקטיבית שיחה לפרשת לך-לך, עלון שבות בוגרים ח'.

[3] דבריו אלו של הרב ליכטנשטיין יצאו מתוך לימוד הגמרא במסכת יומא דף כ"ג עמוד א. הסוגיה עוסקת במעשה "בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של
חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו". מאחר ומקרה הרצח התקיים בעת ריצה אל המזבח, הרי שהרב ליכטנשטיין מתייחס בדבריו אל המקדש, הלשכות והעזרה.

[4]  דברים אלו של ד"ר פישר נאמרו ב סדנת חוקרים\רות לפילוסופיה פוליטית בישראל 21—22 בספטמבר 2016 , ירושלים.

[5] Aharon Lichtenstein, "Brother Daniel and The Jewish Fraternity”Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought, 12, no. 3 (Summer 1963): 260-280. Reprinted in Aharon Lichtenstein, Leaves of Faith Volume 2: The World of Jewish Living., Jersey City N. J. 2004 p 72.

[6] http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/albamoteyno-4.htm

[7] ציטוט דבריו של רנן לקוחים ממאמרו של הרב ליכטנשטיין, ראו הערה 12.

[8] רעיון זה עשוי להיות מובן בהקשר של יוצאי רוסיה, שאינם יהודים על פי ההלכה אולם מזדהים באופן עמוק עם המדינה וערכיה. לא זו בלבד שהם משרתים בצבא ומדברים עברית (מאפיינים אזרחיים) הרי שכמו יתר היהודים הישראלים הם מדליקים נרות חנוכה ומשתתפים בסדר פסח.  התנהגות זו מסייעת בידיהם על מנת להשתלב בתוך הלאומיות היהודית ישראלית. (לריסה רמניק ואנא פרשיצקי, "היהודים עולי רוסיה והדת", הד האולפן החדש, חורף 2013.)

[9] אינקלוסיבי משמעו כוללני.


עוד בנושא