דף מקורות ללימוד בית מדרשי - על עקרונות ופשרות





דף מקורות ללימוד בית מדרשי - על עקרונות ופשרות
(תכלית ואחריות)

1. מסכת אבות, פרק א' י"ח - רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח, ) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

2. משנה אבות פ"א י"ב - הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה"

3. סנהדרין ו' ע"ב:
"רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע (=לעשות פשרה במשפט) וכל הבוצע הרי זה חוטא. וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר (תהלים י, ג) "בוצע ברך נאץ ה'" אלא - יקוב הדין את ההר. שנאמר (דברים א, יז) כי המשפט לאלהים הוא. 
וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. 
אבל אהרן: אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו שנאמר (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".
רבי יהושע בן קרחה אומר:מצוה לבצוע, שנאמר (זכריה ח, טז) "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". והלא במקום שיש משפט (הכרעה) אין שלום, ובמקום שיש שלום (פשרה, איזון) אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה ביצוע". 

מה עומד ביסוד התפיסה של יקוב הדין את ההר, ומה עומד ביסוד התפיסה של "הפשרה". עמדו מה יכול להיות היתרון ומה עלול להיות המחיר של כל אחת הנהגות אלו? 
האם אנו זקוקים לשתי ההנהגות?  אם כן כיצד ניתן לאזן ביניהם?   




4. בבלי ברכות ס"ג ע"א
"עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קי"ט, קכ"ו) אמר רבא: האי קרא (פסוק זה) מרישיה לסיפיה מדריש מסיפיה לרישיה מדריש (=נדרש מראש לסוף, ומסוף לראש) 
מרישיה לסיפיה (מראש לסוף) מדריש "עת לעשות לה' " מאי טעם? משום "הפרו תורתך"! מסיפיה לרישיה מדריש: "הפרו תורתך" מאי טעם? (=מה הטעם שהפרו את תורתיך?) משום "עת לעשות לה'" (משום שזה הזמן לעשות לה')
 
מה הפשט של הפסוק: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" ומה החידוש של חכמים ביחס אליו? עימדו על משמעות החידוש ואיזה שאלות הוא מעלה? 
באיזה אופן המושגים "אתיקה של תכלית" ו"אתיקה של אחריות" עשויים לפתור את השאלות אודות החידוש של חכמים?
חשבו על דוגמא מהחיים הציבוריים שלנו דרכה ניתן  ליישם את הפרשנות המחודשת של חכמים לפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"?   
 

5. בבלי גיטין נ"ה ע"ב
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק חרוב ביתר:
רש"י
מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת:

רבי יוחנן מסביר שהחורבן הוא תוצאה של הקשיית הלב וחיים ללא פחד. רש"י על המקום מסביר את משמעות הפחד (עיין לעיל).  ע"פ רש"י - מהי  הסכנה הגדולה שסוללת את הדרך לחורבן? 
כיצד המשך הסיפור על קמצא ובר קמצא וכן על רבי זכריה בן אבקולס מחדד את המסר של רש"י?  (הסיפור מובא מתורגם כמקור להרחבה בסוף מסמך המקורות). 
 
6. כתובות ט"ז ע"ב
"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה?
בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא,
ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה.
אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרין לה, כלה נאה וחסודה?
והרי התורה אמרה: מדבר שקר תרחק! (שמות כ"ג, ו)
אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו
בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו.
מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". 

מהי השקפת העולם של בית שמאי אודות "האמת"? מהי הצעתם של בית הלל ביחס ל"האמת"? 
כיצד ניתן לחבר את הדברים לסוגיות ציבוריות רלוונטיות בהוויה הישראלית העכשווית?  
  

הרחבה:בבלי גיטין נ"ו ע"א - בהמשך לסיפור חורבן ירושלים
"על קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם". 
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא וְשׂוֹנְאוֹ – בַּר קַמְצָא.
עָשָׂה סְעֻדָּה.
אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא.
הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת בַּר קַמְצָא.
בָּא וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב.
אָמַר לוֹ: הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, וּמָה לְךָ כָּאן? עֲמֹד וָצֵא!
אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי – הַנִּיחֵנִי, וְאֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה.
אָמַר לוֹ: לֹא. – אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי חֲצִי סְעֻדָּתְךָ...
– לא!
– אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל סְעֻדָּתְךָ
– לא!
תְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ.
אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים וְלֹא מִחוּ בּוֹ 
מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם 
אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. 
בָּא וְאָמַר לוֹ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים.
אָמַר לוֹ: – מִי יֹאמַר?
אָמַר לוֹ: שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן וְתִרְאֶה אִם יַקְרִיבוּהוּ. 
הָלַךְ וְשָׁלַח בְּיָדוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ.
בַּהֲלִיכָתוֹ הֵטִיל בּוֹ בַּר קַמְצָא מוּם בְּנִיב שְׂפָתַיִם,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים – בְּדֻקִּין שֶׁבְּעַיִן, מָקוֹם שֶׁלָּנוּ הֲרֵי הוּא מוּם וְלָהֶם אֵינוֹ מוּם.
אָמְרוּ חֲכָמִים לְהַקְרִיבוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת;
אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס: יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִים קְרֵבִים לַמִּזְבֵּחַ.
אָמְרוּ לַהֲרֹג אֶת בַּר קַמְצָא, שֶׁלֹּא יֵלֵך וִיסַפֵּר לַמֶּלֶךְ.
אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ: מֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים – יֵהָרֵג.
אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ
וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהֶגְלַתְנוּ מֵאַרְצֵנוּ.

לגרסה להדפסה לחץ כאן

עוד בנושא