בשנת העשור הזאת... היחס בין תורה ומדינה

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לשנת העשור.

בהזדמנות זו ראוי להתעכב על כמה דברים הנוגעים ליחס שבין התורה והמדינה.

מדינת ישראל העמידה לפנינו בעיות קשות, הדורשות עיון ובירור מצד חכמי התורה.

אני מרשה לעצמי לקבוע, כי גם אילו קמה המדינה היהודית לפני חמשים שנה או יותר שאז היה רובו של עם ישראל שומר תורה ומצוות, גם אז היו מתעוררות הבעיות העומדות לפנינו היום עקב הקמת המדינה, אם כי אולי לא באותם ממדים כפי שזה קורה עכשיו.

שנת תשי"ט הבעל"ט תהא שנת שמיטה שניה במדינת ישראל, אילו זכינו, היינו, גם מהבחינה הרוחנית, במצב כזה שלא היינו זקוקים להשתמש בדרך ההיתר הידוע, והיתה השמיטה נשמרת ככתבה וכפירושה. ואולם במצבנו הנוכחי מהווה גם בעיית השמיטה חלק מכלל הבעיות הרוחניות שלא מצאו את פתרונן הרצוי במדינתנו המחודשת.

הבעיות העיקריות המזדקרות לפנינו היום במלוא קומתן, הן:

א) הבטחת שמירת שבת קדשנו. על כל פנים, הבטחת מה שרגילים לקרא השבת הציבורית. (בכלל זה, כדבר המובן מאליו הסדר עניני התחבורה) ואני מדגיש בדגש חזק: הבטחת שמירת השבת בצביונה האמיתי, עפ"י יסודות ההלכה הקבועים בישראל.

ב) הבטחת הכשרות הציבורית, עד כמה שזה נתון בסמכותה ובאחריותה של הממשלה ושל השלטון העירוני או המקומי.

ג) משפט התורה.

ד) להבטיח שלא תהא אפשרות של נישואין וגירושין, עד כמה שזה נוגע ליהודים (בין שהם נתיני המדינה בין שהם נתינים זרים), אלא כדת משה וישראל.

ה) הבטחת קיום החינוך הדתי ומוסדות התורה.

לעת עתה אצטמצם רק בבעיה ג' והיא משפט התורה. כמעט שלא יכול היה לעלות על הדעת שהמדינה היהודית תעזוב לגמרי את מקור מים חיים, את תורתנו הקדושה, לחצוב לה בורות בורות נשברים, לסגל לה חוקים ומשפטים של עם אחר. הלא זו היתה מהפכה איומה מבפנים! וחילול ה' נורא מבחוץ! זה היה בבחינת נתינת גט כריתות ח"ו לתורת ישראל.

כסבורים היינו שעם חסרות המדינה, יהיו הגורמים הקובעים בשטח זה, נמלכים מיד בסמכות התורה בארץ "כדת מה לעשות"? אולם כך הוא הנוהג בכל ארץ נכבשת, שמשאירים לזמן את החוק הקיים מכבר, שלא לגרום תזוזות וזעזועים קשים בחיי המדינה, כגון: בחיי המסחר וכד'. אך במה הדברים אמורים- באומות שאין להם משפט שהוא חלק מדתם, מה שאין כך אצלנו, הרי דבר זה חמור מאד מאד, לקיים אפילו לזמן מועט משפט- זר. כל זה מבלי לדבר על מהות המשפט הזה הקיים העשוי טלאים על גבי טלאים, חוק בריטי על גבי חוק עותומני. אפילו אם בריטניה היתה תופסת את מקומו של כורש, ואפילו אם היה המשפט הנדון כולו נאה, כולו יאה, מהבחינה היוריספרודנציית הכללית – הרי זה חוק ומשפט גויי, וכבר הגאון הלאומי, הגאווה העצמית צריכה היתה לעמוד כתריס בפני התבוללות הסיטונית הזאת, בפני החיקוי המשפיל הזה ברקע של החוק.

כשאנו מסתכלים בענין זה מהבחינה העליונה של חזרה מן השמים וקדושת ישראל, הלא רעדה תאחזנו! כל ברבי-רב יודע כמה הרעישו אבות העולם, החל מהתנאים, עד אחרוני הפוסקים על ההתדיינות בערכאות של גויים.

ואולם למרות שיש עדיין אצלנו הרבה המצער מאד, המכאיב מאד את לב היהודי הנאמן לתורה, בקשר למה שכבר נעשה, והרבה יש המדאיג והמחריד במגע לעתיד הלא רחוק, כי הרי יחסים בין הדת והמדינה, היכולים אולי להניח את הדעת באומות אחרות, אין בכוחם לספק את עם ישראל, ותורתנו היא תורת חיים, המקיפה את כל היקף החיים ביחד ובציבור, על מצוותיה וחוקיה, כמו שאנו אומרים בתפילה יום יום "כי הם חיינו ואורך ימינו", ועל אף שלא פעם אחת נגרם לשלומי אמונת ישראל זעזוע נפשי עמוק וחזק מאד, כגון: בקשר לשבת הציבורית. ובדבר פרצות בחומת הכשרות וכו' וכו'. ובודאי חרד לבנו גם על העתיד הקרוב בקשר לדברים שהם גופי תורה, ובמובן מיוחד בקשר להבטחת קיומו המלא של החינוך הדתי האמיתי,- למרות כל זה עלינו להודות לה' יתברך על שהחיינו וקיימנו והגיענו לאתחלתא דגאולה, לחיים מדיניים עצמאיים ולראשית חיים רוחניים עצמאיים, נצנוצי תחייה רוחנית מאירים באופק. עובדה היא שמאז קמה המדינה התחזק שיבות חדשות ונתווספו ספסלי בבי מדרשא. ישנם כיום התענינות עצומה במקרא ובחזרה שבע"פ, ודוקא בקרב בני הנוער, ואם כי לכלל מעשה, לכלל קיום מצוות מעשיות, לא הגיע הדבר, ואולי בשטח זה אף חלה אולי ירידה מסוימת בגלל אי הבנות רבות, אבל בטוחני שאם אנו המאמינים בני מאמינים נתעורר כולנו לעמוד כנס וכדוגמא במדות טובות ובמוסר עילאי, מוסר התורה והנביאים, במעשים טובים שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו, אם נתיצב ונעמוד בראש המחנה – בודאי ובודאי שהמחנה ילך אחרינו ונתלכד כולנו מסביב לדגל התורה, על כן עת לעשות לה' היא העת הזאת, עת למאמצים כבירים היא וגם עת תפילה היא. עלינו גם להתפלל מתוך עמקי הנפש שייערה מהרה רוח ממרום. רוח טהרה ורוח קדושה, רוח תשובה שלמה, על כל בית ישראל, ובראש ובראשונה על העם היושב בציון. וכי היש מהר יקויים דבר אלוקים ביד אחרון הנביאים: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ולא זו בלבד, אלא ששומה על היהדות הנאמנה, לא רק להתפלל כי גם לפעול ולעשות.

בנידון זה חושבני, ששומה בראש וראשונה על חכמי התורה, בעלי ההלכה ובעלי האגדה גם יחד ושומה על חכמי המדע והפילוסופיה הנאמנים לתורה, בארץ וגם בתפוצות, להתאחד ולעבוד בהתאמה, למען יצירת ספרות לילד ולנוער ולמבוגרים, לקטנים ולגדולים וגם לזקנים, ספרות במלוא המובן "בת תקופתנו" באותו הכיוון של הספרות שהתחילה ברב סעדיה גאון, ונמשכה ברבי יהודה הלוי ועלתה למרום שיאה כרבינו משה בן מימון ז"ל, בימי הביניים: ספרות שתגלה שוב לעיני שתעמוד כחומת הגנה, בעוז והדר כאחד, בחכמה בדעת ובתבונה, על אמונת ישראל ועל תורת ישראל שבכתב, ושבעל פה, כנגד ההתקפות מכל הצדדים וכנגד גלי הספיקות והמבוכות המסתערים על בני הדור הזה, והרי זה צורך נשמתי חיוני!

אני תפילה לצור ישראל מושיעו וגואלו: אלוקי ישראל אלוקי כל בשר, שלח ישועתך למדינתנו הרכה בת העשר, הגן עליה באברת קדשך, וה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

ברכתי מעומק הלב למדינת ישראל כולה, לצבא הגנה לישראל, ולכל בית ישראל בכל מקום שהם לשנה הבאה לירושלים הבנויה, לגאולה שלימה אמן.

* * *

עוד בנושא