ידיעון "חלוצים לפני המחנה"- פרקטיקה של לקיחת אחריות אזרחית

הרב יובל אהלי

אירועי התקופה אפשרו לנו להביט בשאלות אחרות ביום הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין ז"ל. שלא כמו בכל שנה, לא עסקנו בשאלות אודות ניהול השיח, הסתה, אלימות פוליטית ועוד. השנה עסקנו בשאלות שמפנות את המבט דווקא אל תהליכים חיוביים שצמחו בחברה הישראלית לאחר הרצח המעוררות שאלות עומק שונות: 

  • מה פירוש 'חברה אזרחית'?
  • איך בונים 'תרבות פוליטית' הכוללת אחריות אזרחית הנובעת מהשטח?
  • איך הופכים נק' משבר להזדמנות ולהתפתחות חברתית וציבורית?
  • מה כוחה של התארגנות?
  • מה החשיבות והיתרונות של פעולה מחוץ למגזר הראשון (הממשלה)? 
  • מהם האיזונים והבלמים של החברה האזרחית להיות מודעת אליה בפעולותיה? 

פרק זה אינו עוסק בתיאוריה. הוא אינו שואל שאלות פילוסופיות בתחום מדע המדינה והתורה – חשובות ככל שתהיינה.  

פנינו אל שלושה מנהגי ציבור שפעלו בזמן אמת ויצאו חלוצים לפני המחנה. ביקשנו לחזור לימים הנוראים ההם, לשחזר מעט מן התחושות ומהזיכרון הציבורי שמלווה אותם עד היום הזה. מתוך הראיונות, ביקשנו לחלץ תובנות על המניעים והמטרות שהניעו אותם לפעול כחלוצים במסגרת המגזר השלישי. 

ראיינו שלושה מנהגי ציבור: הרב דוד סתיו – ראש ארגון רבני צהר, עו"ד דני זמיר – ממקימי מכינת רבין שבמדרשת אורנים והרבנית ד"ר יפה גיסר שהקימה יחד עם פרופ' שלמה פישר וד"ר יהודה בן דור, את עמותת יסודות. [1]

את כל אחד מהם שאלנו שאלות דומות (אם כי לא זהות), ואנו קיבצנו כאן את עיקרי דבריהם, על מנת לחלץ תובנות עיקריות מהימים ההם לזמן הזה. מטבע הדברים, כל ראיון מושך לכיוונים ולדגשים אחרים, ובכל זאת  בפרק זה נביא את דבריהם תחת כותרות משנה זהות על מנת לקבל תמונה בהירה יותר.   

 

מהו "הזיכרון הציבורי" המרכזי שלך מהימים שלאחר הרצח?

התחושות והזיכרונות שלאחר הרצח מקבלות ביטוי דומה אצל שלוש המרואיינים. 

הרב דוד סתיו פותח דווקא בזיכרון אישי על תחושתו בימים ובשבועות שקדמו לרצח: "התפיסה של ציבור אחד שראש ממשלה הוא בוגד וזה לא כל כך משנה אם רבים רצו לראות במותו או בסילוקו או בחיסולו או מעטים, כי זה עניין משפטי או מוסרי אבל זה שרבים רבים ראו בו בוגד זו אמירה ציבורית". [2]

הרב סתיו נזכר: "הימים שאחרי רצח רבין, ימים שבהם השסע שבין דתיים לחילונים התעמק, למרות שלכאורה זה לא היה קו השבר, קו השבר היה צריך להיות בין ימין ושמאל, אבל זה לא היה קו השבר. קו השבר עבר בין "מי דתי-מי לא דתי", כל נער ונערה היו חשודים קולקטיביים באחריות ישירה או עקיפה לרצח רבין".[3] דני זמיר מוסיף: "היה כעס עצום על כל מי שתפסתי כשותף להסתה וליצירת האווירה שמתירה את דמו של אדם שעומד בראש הממשלה וחושב אחרת מהאנשים, זה היה בטווח המיידי ובטווח של כעבור שבוע ימים. התחלנו יחד עם החברים האחרים לחשוב איך אנחנו פועלים במציאות הזו כדי שהדבר הזה שנקרא מדינת ישראל לא יתפרק".[4] גם יפה גיסר מתארת את התחושה מיד אחרי הרצח: "אמרנו לעצמנו, יש כאן שפות שמדברות במקביל אחד לשנייה ולא מוצאות שום מקום של חיבור ולדעתנו לא בגלל שהן שונות כל כך אלא כי שני הצדדים פשוט לא מכירים את השפות, את הנחות היסוד שלה, את הערכים הטמונים בה, את עולמות הידע והתוכן שבה" [5]

דני זמיר נזכר בשאלה שהעסיקה אותו כבר אז: "השאלה שהצבתי אותה אז היא האם יש פה אירוע חד פעמי שהוא שיא של שפל שממנו עולים או שזה עוד נקודה בתהליך ההתדרדרות". [6] יפה גיסר תיארה, גם היא, את הרצון המיידי לפעול ולשנות: "פחות משבוע אחרי הרצח, התכנסנו חבורה של אנשים שהייתי אומרת בלב שקט שכולנו לא ישנו עד אותו יום רביעי או כמעט לא ישנו ולא כפראפראזה... ואמרנו לעצמנו שאי אפשר לשבת בשקט לנוכח מה שקורה וניסינו לזהות בכלים שלנו איפה הנחות היסוד התבלבלו.." [7]

מה הניע אותך להקים את הארגון שלך?  מדוע בחרת לפעול דווקא בתחום זה ולמה דווקא אז?

הרב סתיו מתחיל בתיאור התחושה הכללית: "התחושה שלנו הייתה שנוצר מצב שבו יהדות הפכה להיות למילה נרדפת לימין בנושא הפוליטי, בנושא של הוויכוח הגדול על עתיד שטחי יו"ש ואנחנו טענתו הייתה שלא יכול להיות שהיהדות לא תהיה פתוחה לאנשים בהשקפות עולם פוליטיות מקצה לקצה, ימין ושמאל".[8] אבל מהר מאוד מכוון, הרב סתיו,  את הזרקור פנימה אל עבר העולם הדתי לאומי: "פתאום, התברר לציונות הדתית שהעובדה שהם הולכים ביחד לצבא, הולכים לאוניברסיטה, משלמים מיסים, עושים את כל הדברים האלה זה לא מעלה ולא מוריד מאומה בעיני החברה החילונית מכיוון שכל הציבור הדתי לאומי ואיתם היהדות בתוכם נתפסים כסוכן פוליטי עם עמדות מסוימות, "היהדות רצחה את רבין"[9]. החוב לקום ולפעול היא משום שאז התברר שהציונות הדתית היא לכאורה סוכנת של עמדות פוליטיות מסוימת, דבר המייצר מרחק ושבר עם חלקי ציבור אחרים.  המסקנה המתבקשת לדעתו של הרב סתיו היא, שאל לו לעולם הציוני דתי להעמיד את עצמו על עולם ערכים מצומצם: "אם העולם הדתי לאומי יעסוק רק בארץ ישראל ולא יעסוק בשאלות מנותקות מהקשר של ארץ ישראל, ביהדות נטו יבולע לנו מאוד"[10]

 

יפה גיסר מצדה הציבה מטרות כלליות הרבה יותר: "לא צריך ללעוס לאף אחד את מה שאתה רוצה שהוא יבין אלא אם אתה פוגש אנשים כמו פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' מרדכי קרמניצר ודומיהם שגם הם הבינו שהם צריכים לבוא לתת את משנתם האקדמית לצד דמויות תורניות ולצד הוגים אחרים שעוסקים בליברליזם, במדעי המדינה, אנשים שונים אז אנשים מקשיבים ולומדים שיש כאן אמת שצריך להקשיב לה וללמוד אותה"[11]  ומתוך כך גם מציבה מסקנה ביחס למטרה העתידית של החברה הישראלית בכלל: "אתה תמיד מקווה שאתה מייצר עתיד רגוע יותר אבל בזקנותי אני אומרת את זה לא בצער 'לא יהיה כאן אף פעם רגוע'. אנחנו עם כזה, אנחנו חברה כזו, אנחנו מכילים הרבה מאוד מגזרים, שבטים ובגדול אנחנו צריכים ללמוד לנהל את זה נכון מתוך אחריות ומתוך סולידריות"[12]

מה הייתה המטרה שלך בהקמת הארגון? האם אתה מרגיש  שאכן המטרות או חלקן מומשו?

בשיח המטרות זיהינו הבדלים בין קהלי היעד אבל השפה דומה מאוד. 

הרב סתיו מתאר שהיה רצון "שהשיח הרבני יציג רבנות יותר נגישה, יותר מוסרית, יותר ידידותית לסביבה מצד אחד. מצד שני, ראינו כמטרה מרכזית להפוך את היהדות יותר נגישה לחברה הישראלית. אם אני מזקק את שתי המטרות המרכזיות מטרה אחת הייתה כלפי חוץ ומטרה שנייה הייתה כלפי פנים – כלפי חוץ היה להפוך את החברה הישראלית יותר מחוברת ליהדותה וגאה ביהדותה וכלפי פנים המטרה הייתה לשנות את השיח הרבני".[13] גם דני זמיר זיהה בשיח היהודי מטרה מרכזית: "המטרה המרכזית הייתה שתהיה מנהיגות שהאג'נדה שלה היא סוציאל-דמוקרטית, יהודית וציונית בצמתי המנהיגות של החברה הישראלית כדי לעשות את החברה הישראלית ליותר כזו" [14]הוא מוסיף: "רצינו שהבוגרים שלנו יפעלו בתוך המגזר הציבורי, החברתי והחינוכי בתפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית, ציונית ויהודית כשהחיבור לציונות ויהדות והחיבור לכלל הוא חלק ממה שאמרתי, בסוף בשביל להגיע לזה צריך לשכנע את האדם שיש דברים יותר חשובים ממנו"[15]

המרואיינים מסתכלים במבט לאחור, הם אמנם מתלבטים ביחס להשפעה הישירה שלהם על המציאות, אבל בהחלט שותפים לתפיסה שהם הצליחו להשפיע על השיח הציבורי במדינה. 

הרב סתיו קובע ש: "אני לא יכול להגיד שכל מה שקרה קרה בגללנו או לא היה קורה בלעדינו אבל אני חושב שהחברה הישראלית היום יודעת שיש עולם של רבני צהר, יש יהדות של רבני צהר ויש יהדות אחרת"[16] .  דני זמיר בוחר לנקוט במילים קשות יותר ביחס לעצמו ואומר: "נכשלנו כי לא הצלחנו לשנות את המציאות... אבל המכינות כן יצרו מנהיגות אחרת שמוכנה לשמוע דעות אחרות ומוכנה לשיח ולא מחפשת את הקיצוניות ואת גסות הרוח כדי להתקדם ויחד עם זאת הרבה מפעלים של טוב שיצאו מתוך עולם המכינות"[17]. באופן דומה, מתארת יפה גיסר את תחושותיה ביחס להגשמת המטרות: "רצינו לעסוק ביסודות, לחזק את היסודות, להוסיף ליסודות עוד כמה רגליים ואני מקווה שהיינו נקודה או אולי כמה נקודות על הרצף שאמור להוביל אותנו לחברה טובה יותר, אחראית יותר ואני חושבת שעשינו את זה במידה רבה..."[18]

למה בחרת דווקא לפעול במגזר השלישי ולא בתוך המגזר הראשון? מדוע לא לתקן את המנגנון מתוך מנגנון עצמו?

ביחס למגזר הראשון ולבחירה לפעול מחוצה לו יש תמימות דעים לגבי ההחלטה.

 יפה גיסר תיארה זאת במשל יפה: "ממשלה ומדינה זו אנייה גדולה ולהסיט את החרטום שלה זה תמיד הרבה יותר קשה מאשר לעבוד מאוד קשה כדי לגייס את הכספים וגם להניע את המערכת ולקחת אותה ולהפוך אותה בדרך שלנו באג'נדה משותפת"[19]. דני זמיר מוסיף עוד פרט ביחס לעצמו (ואולי גם ביחס לאחרים): "כדי לפעול במגזר הראשון צריך להיות עם "קילר אינסטינקט" ואני לא מרגיש שזה בוער בי".

הרב סתיו מצדו מפרט יותר את אשר על לבו: "בשיח הפוליטי בישראל הציבור החילוני המנהיגות הפוליטית שלו החליטה החלטה מודעת למכור את היהדות של מדינת ישראל למפלגות החרדיות מכיוון שכך הממסד הרבני ההתנהלות שלו היא התנהלות פוליטית של מפלגות חרדיות [שאגב זה דבר מאוד לגיטימי, אני לא בא אליו בטענות]. אבל ממילא מכיוון שהממסד הפוליטי מכר את נשמתו למפלגות האלה בשל שיקולים קואליציוניים והיהדות לא מכרה את עצמה ולכן אני מחויב ליהדות, וביהדות המדינה והפוליטיקה לא מכתיבים את ערכי היהדות, לכן אני נאבק במגרש של הציבור ולא במגרש של הפוליטיקה"[20].

יחד עם זאת, גם הרב סתיו וגם יפה גיסר מסכימים עם אמירתו העקרונית של דני זמיר שסיכם כי "המטרה היא כן לעבוד בשותפות עם המגזר הראשון ואנחנו רואים שזה קורה".

אנחנו רוצים להודות לנציגי שלושת הארגונים הללו, המייצגים בעינינו מהלך רחב יותר של ארגוני חברה אזרחית שקמו לאחר הרצח ובזיקה ישירה לו, ושמו להם למטרה לנהל באופן נכון, עמוק, מכיל ורגיש יותר את השיח בחברה הישראלית. ארגונים אלו רואים בציר שבין חברה- ישראליות – מקורות ישראל ומדינה יהודית  את זירת הפעילות שלהם, מתוך כוונה לשפר את השיח של החברה הישראלית ולתקן אותה במקום בו חוו את המשבר.

 



[1] הראיונות המוקלטים המלאים שמורים אצלנו ויראו אור בסרטון ערוך בהמשך לשימוש הרבים.

[2] דקה 2:30

[3] שם.

[4] דקה 9:40

[5] דקה 5:05

[6] דקה 10:15

[7] דקה 3:45

[8] דקה 8:00

[9] דקה 10:56

[10] דקה 12:30

[11] דקה 12:10

[12] דקה 14:20

[13] דקה 13:30

[14] דקה 18:05

[15] דקה 19:25

[16] דקה 14:45.

[17] דקה 23:50

[18] דקה 26:30

[19]  דקה 23:10

[20] דקה 17:55

עוד בנושא