תודעת עבד

תודעת עבד

ליאור קמינצקי

 

המודעות לקושי המנטלי המלווה את האדם המשועבד, בין אם מול תוקף או משעבד אכזר ובין אם במעבר משלב אחד למשנהו בחיים שלנו, הינו שלב הכרחי וחשוב ביציאה מעבדות לחירות. פסח הינו חג המזכיר לנו מדי שנה שתודעת העבדות רלוונטית לא רק לתקופת היותנו עבדים במצרים - אלא היא מושרשת בנו, ונדרשת עבודה מנטלית שעלינו לעשות בכל שנה ושנה כדי להשתחרר מאחיזתה. 

העולם מתקדם ומתפתח כתינוק שצריך להיוולד - בין אם אנו מוכנים לכך ובין אם לאו. האפשרות היא בידיים שלנו אם לצאת כעבדים בחופזה ובפחד נגררים על ידי הסוס הדוהר קדימה, או לצאת מתוך חירות וביד חזקה בעודנו רכובים על הסוס ומובילים אותו בעצמנו. 

 

״וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה׳״ (שמות יב, יא)

 

לאורך כל הדרך אנו רואים בספר שמות שהקב״ה הוא זה שמנהל את העניינים במאבק מול מצרים ומבטיח להוציאנו ״ביד חזקה ובזרוע נטויה״, מדוע אם כן יציאתנו ממצרים נעשתה בבהילות ובחופזה כגנבים בלילה? למה לא יצר הקב״ה סיטואציה בה יכולנו לצאת במעמד חגיגי ומכובד כדי להיפרד מהמקום בעוד ידינו על העליונה? אם היה חשש שהמצרים יתחרטו או יערימו קשיים נוספים על יציאתנו ממצרים? - הרי בקלות רבה יכול היה הקב״ה להביא מכה נוספת על מצרים שתעכב אותם עוד יותר ולאפשר לנו לצאת בנחת ובכבוד?

 

״הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים״ מלמד אותנו רבי חנינא במסכת ברכות לג\ב, או במילים אחרות - הקב״ה יכול לשלוט על המציאות הסובבת אותנו אך הבחירה החופשית היא אצלנו. הקב״ה יכול להגיש לנו את האוכל בכפית אך מבלי שנפתח את הפה שינוי המציאות בלבד לא יועיל לנו, מאחר ואת הצעד עצמו נצטרך לעשות בכוחות עצמנו. באופן דומה, נדמה לי שהלחץ והחיפזון המובנה ביציאת מצרים אינם בשל אידיאל א-לוהי להוציאנו כך וגם לא מחוסר יכולתו במאבק מול המצרים, אלא היה זה צעד הכרחי למען עם ישראל בכדי שיעשה את הצעד קדימה ויקבל החלטה לעזוב את מצרים בעצמו.

 

״וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ מצוין בספר שמות יג, יח. אחד ההסברים המופיעים בגמרא וברש״י הוא שחמושים = מחומשים, כלומר 'חמישית' בעברית של ימינו. על פי הסבר זה רוב רובו של עם ישראל לא יצא ממצרים אלא נשאר בה. רש״י מביא בפירושו ש ״אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה״, כלומר הסיבה לכמות הקטנה של יוצאי מצרים היא בשל חטאם של מרבית העם, אך ייתכן אולי גם הסבר אחר להישארות מרבית העם במצרים, מנקודת מבט פסיכולוגית.

 

על אף הקשיים הנוראיים שעברו בני ישראל כעבדים במצרים, הם אינם מעיזים למרוד במשעבד המצרי אותו הם מכירים במשך דורות. כאדם אשר עבר התעללות לאורך זמן ממושך, הפחד והשיתוק מהתוקף כמו גם החשש מהלא נודע הצפוי להם נטרלו אותם מלפעול והם קפאו על שמריהם, נאמנים מתוך הרגל למשעבדם. היכולת לבחור להשתחרר מהמקום הרע בו אתה נמצא דורשת תעצומות נפש שלא בהכרח היו להם, מאחר והיו בתודעת עבדות המושרשת בהם כה חזק ומשפיעה על פעולותיהם. הבהילות והחופזה על פי הסבר זה נדרשים היו לטובת עם ישראל כדי להוציאם ממצרים, משום שמבלי לחץ זה מפני המצרים הבאים להרגם, ייתכן שאף חמישית העם לא היה יוצא משם אלא ממשיך לקפוא על שמריו.

 

היציאה מעבדות לחרות אינה רק נחלתם של אבותינו במצרים אלא ממשיכה ללוות אותנו בכל דור ודור, על אתגריו השונים. זו אחת הסיבות לדעתי לכך שגם בתקופה המודרנית עם עליית הציונות רבים נשארו על הגדר ואפילו התנגדו אליה. לא כי בהכרח היה להם טוב בגלות או כי לא האמינו שעם ישראל צריך להיות בארצו אלא מאחר ותודעת העבדות של למצב הקיים היתה חזקה כל כך ומנעה את יכולתם לרוץ קדימה, פעמים שאף הובילה אותם להתנגדות נחרצת. בבחינת הרעיון המוכר בשם רבי אברהם-מרדכי מגור,  כי יותר משקשה להוציא את היהודים מהגלות קשה להוציא את הגלות מהיהודים. לתודעת הגלות או העבדות יש השפעה חזקה על פעולותינו, אף כשלכאורה אנחנו כבר בני חורין. גם בימים טרופים אלו של מגפת הקורונה הפושה בכל מקום אנו נדרשים בעל כורחנו להשתחרר מכבלי העבדות של השגרה שהכרנו עד עתה - למצוא דרכים יצירתיות לשנות הרגלים ישנים, להמציא את עצמנו מחדש ולנסות להתאים עצמנו למציאות החדשה סביבנו.

 

העולם מתפתח ומתקדם וגם לנו יש את האפשרות להתפתח איתו אלא שכל זמן שאנו בתודעת עבד המשועבד למצב אליו הורגלנו, קשה לצאת משלב אחד למשנהו. זו יכולה להיות אחת הסיבות מאחורי ההימנעות בחיים האישיים ממעבר מרווקות לחתונה, מהחלטה על הבאת ילדים לעולם או משינוי מקום עבודה, גם בשעה שכבר לא נוח לו לאדם במקום בו הוא נמצא באותה העת. העולם בשלו ובסופו של דבר מה שצריך לקרות יקרה, אתנו או בלעדינו. כתינוק שהגיע שעתו להיוולד - או שיצא בכוחות עצמו בדרך המקובלת או שיצטרכו למשוך אותו משם על אפו וחמתו, כי אין דרך אחרת, כך גם בחיינו. כשתחושות הבטן והמציאות סביבנו מאותתות לנו שהגיעה השעה להמשיך הלאה, עלינו לבחון בזהירות ובהקשבה את שקורה ולקבל החלטה איך מתקדמים מכאן. פעמים שאפשר ורצוי לצאת כשאנו רוכבים על הסוס וכשידינו על העליונה אך פעמים שקשה עלינו הבחירה ובלית ברירה המציאות טופחת על פנינו ומוציאה אותנו מהמקום בו אנו נמצאים בכח ובחופזה, נגררים אחרי הסוס המוביל וגורר אותנו.

מי ייתן ונזכה בפסח הזה לצאת מתודעת עבדות לחירות בכל מקום וזמן בו אנו נמצאים בציר חיינו, בין כפרטים ובין כעם, נקשיב לרחשי ליבנו ולרחשי המציאות סביבנו כדי שנדע אם ואיך הגיעה השעה לצעוד קדימה, לא מתוך ״בחיפזון תאכלנו״ אלא בברכת ״ביד חזקה ובזרוע נטויה״.

 

עוד בנושא