חירות של עבדים, עבדות של בני חורין.

חירות של עבדים, עבדות של בני חורין.

רוחמה גבל-רדמן.

עבדות מצרים, מזכירה לנו שהיינו עבדים. שביתת שבת, מזכירה לנו שאנו בני חורין שותפים.ליל הסדר כונס אליו את האפשרות בזמן, לחוות את שני הדברים יחד.

גם ליל הסדר הזה, של השנה הזו, על שעבודיה וכבליה.

 

 

אין אנו יוצאים בימי ניסן הזה. ניסן נכנס לו בשערינו בעוד אנו ספונים בבתים, מפוררים לפרודות משפחתיות וקהילתיות. אנו רואים ממרפסות וחלונות בתים אמרות עצים מלבלבות וטבע שמתמתח ופורס עצמו ואין אנו יכולים להנות כראוי מזיוו. ניסן ובירכותיו עוברים עלינו בהסתגרות פנימה, כנגד מה שהלב חפץ. חג חירותינו מתקרב בעוד אנו משועבדים למציאות של מגיפה וחולי ונזהרים לנפשותינו ולנפשות יקירנו. וכך מאותגרים אנו על ידי ימי חג החירות ועל ידי ימי חג האביב המתדפקים על הדלת ואנחנו, מרחוק נעמוד ואליהם לא נקרב. כבולים. האמנם?

מי שחווה פעם בניית בית, רצוי את ביתו שלו, זוכר את חוויית הדאגה, הטרטור, העמל. אם ערבב בפועל את המלט, הוא יזכור גם את הגב הדואב והשרירים התפוסים.  ועדיין, למרות תחושת העמל והכאב הפיזי, לא חש עצמו כמשועבד. התחושה המשמעותית המלווה את כאב הגב הזה היא תחושת חיוניות, הובלה, בניה... ואחריות. אישית, קרה לי לא פעם שחוויתי אפילו חוויית התרוממות הרוח מתוך העמל הזה. תחושת התרוממות רוח זו היתה נוכחת בדיוק כתחושה אחרת שחוויתי בימי פסח מסויימים, בהם המילה 'עבדות' ונגזרותיה צעקו לי מוחשית מתוך ההגדה. 'עבדות', למרות שהייתי ישובה כמלכה על שולחן מלא כל טוב.

מסיטואציות דומות ניתן לגזור תחושות וחוויות כנות,שונות ואף מהופכות.

אומר הרב קוק: "...אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, - במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב" ('חירותנו', מאמרי הראי"ה)

חווית העבדות, כמו גם חווית החירות, תלויות בסופו של דבר ביכולת הפנימית לנהל את הסיטואציה בהתאמה למוטיבציה הפנימית של האדם עצמו.

ניתן להתבונן על התופעה מכיוון נוסף. אנו מצווים על השבתת כל מלאכה בשבת. אותה שבת שבה אנו מעידים שוב ושוב על בריאת העולם ועל... יציאת מצרים. כשבאו חכמנו להנהיר מה היא אותה המלאכה שממנה אנו מצווים לחדול בשבת, הגדירו לנו ל'ט אבות מלאכה. ומהיכן גזרו את אותן המלאכות? היינו מצפים שייגזרו אותם אבות המלאכה מחוויית העמל המכוננת שלנו: חוויית עבדות מצרים, שמוזכרת מספר פעמים לאורך השבת. אולם חכמנו, גזרו את אבות המלאכה מאירוע מכונן מאוחר יותר, שמתרחש בימי מדבר, בימי מסע, בימי חוסר בהירות, אירוע בו שותף העם בכינון זהות בני החורין שלו. חכמנו גוזרים את אבות המלאכה ממלאכת בניית המשכן! (לא ה'מקדש', הקבוע, הנינוח, המפואר, אלא ה'משכן' שבדרך). הלימוד ממלאכות המשכן מעביר מסר, יש עמל ויש עמל.

עבדות מצרים היא סיטואציה המעגנת את תנועת הנפש, השוללת את אחריותו של האדם לחייו, חיי היקרים לו וניהולו העצמי.אך אותו עמל סיזיפי יכול להיות מופנה בתנועת נפש אחרת לבניה, לדרך, למחוייבות אישית ולאומית, ולהיות כלי למשמעות, כפי שקורה כשבונים משכן במדבר. הפנייה עם אבות המלאכה למלאכת המשכן דווקא, רומזת לנו כי 'אדם לעמל יולד' וזוהי זכותו להגדרה עצמית, לאחריות, לניהול ולשותפות בעולם. עבדות מצרים נותרת כאירוע מכונן, אך לא של שנאת עצם העמל.  

מסתבר כי בשבת, אנו נקראים לחדול מהעמל הזה ופשוט להתענג על ה'יש' שבנינו בשותפויות שונות במהלך השבוע. אין מדובר בעם עבדים שנח בשבת, כי האדון 'פינק' אותו ביום מנוחה אחד, אלא בעם עמלים ואחראים, השותפים בבניית עולם ויצירתו, שבמסגרת הברית, מניחים את כלי המלאכה וקצת יושבים בפניות המשימה ל'מעין עולם הבא'. לנחת.

העבד – משולל אחריות. עם כל עמלו הוא לא שותף בבריאה, הוא אפילו לא 'קבלן ביצוע'. הוא הוצאה לפועל של גזירת 'אחר'. בן החורין, כוחו בעמלו. בתנועתו. בשותפות ובאחריות על המשימה ותוצריה. בן החורין שותף בתכנון ובמעשה, וגם בהחלטה להרפות עכשיו, כי שבת.

אם בכל שבת, אנו נדרשים לחשוב על המלאכה מתוך המשכן ובשורתו, בפסח, אחת לשנה, בני החורין מצווים, לחשוב על המלאכה מתוך עבדות מצרים. לזכור שאותם מעשים שבמציאות אחת הם סיזיפיים, מייאשים, וזועקים לשמיים, הם הם המעשים שדרכם במציאות אחרת אנו שותפים לבריאה כבני חורין, ובשבת כבני מלכים ממש. בני מלכים אינם פטורים מהעמל, הם-הם האחראים על המציאות וניהולה. בני מלכים 'מפונקים' וחסרי אחריות לא יישארו על מכונם לאורך זמן, האחראים שבהם, בוחרים שוב ושוב איך לעצב את המציאות ואתגריה ולבנותה כשותפי מרום, בבחינת 'לעבדה ולשמרה'.

עבדות מצרים, מזכירה לנו שהיינו עבדים. שביתת שבת, מזכירה לנו שאנו בני חורין שותפים.

ליל הסדר כונס אליו את האפשרות בזמן, לחוות את שני הדברים יחד.

גם ליל הסדר הזה, של השנה הזו, על שעבודיה וכבליה.

 

באחריות (תרתי משמע) אומר:

נאים הבריות ונאים האילנות ונאה העולם. נתבונן בו מבפנים ונכיר ביופיו זה.

 

 

 

 

 

עוד בנושא