הכרזת הצמאות כהזמנה לשיח

הכרזת העצמאות כהזמנה לשיח-

כיצד ניתן לקיים מדינה - להקים מוסדות שלטון, לקבל החלטות תקציביות, לצאת לקרב או לחתום על בריתות שלום, שעה שמסמך העקרונות הבראשיתי שלנו כל כך עמום ומלא סתירות? אפשרות אחת, זו המשמשת אותנו היטב, היא להכריע באמצעות בית המשפט. אפשרות שנייה היא לראות בחוסר הקוהרנטיות של המגילה הזדמנות להמשיך ולקיים דיון ער ונוקב הבוחן בכל דור מחדש את תקפותן של המילים העתיקות, דיון המכיר במעמדה הקנוני של המגילה  אך איננו מוכן להניח את המגילה כאבן היסטורית שאין לה הופכין, אלא מבקש לדלות ממנה את קריאות הכיוון לבירור מחלוקות העומק הקיימות בהווה.

כולנו יודעים לומר שהאזכור של 'צור ישראל וגואלו' במגילת העצמאות הוא פרי של פשרה בין חברי מועצת העם. במכתב משנת 1972 כותב דוד בן גוריון כך:

"אני הסברתי כי הרב מימון[1] וחבריו יוכלו לפרש [את] המילים "ביטחון בצור ישראל" פירושו ביטחון בא-לוהים, והחברים של ציזלינג[2] יוכלו לפרש את המלים "ביטחון בצור ישראל" בכוח העם העברי. על זה נתקיים ויכוח של קרוב לשתי שעות, ולבסוף שניהם קיבלו את פירושי..".[3] 

המחלוקת בין המאמינים ומי שאינם כאלה אולי מדוברת מאוד, אולם היתה רק אחת מיני רבות שהתגלעו בקרב אנשי תש"ח. באמצעות קריאה מדוקדקת במגילה ניתן לדלות עוד סערות שמנסחי המגילה הצליחו להרגיע ולכנס יחד תחת קורת גג הצהרתית אחת. בתור התחלה, הפסקאות הפותחות של ההכרזה מגייסות טיעונים מסוגים שונים, כך לדבריו של המשפטן פרופ' יורם שחר, מתוך מטרה לייצר סל הצדקות מגוון לקיומה של מדינת ישראל:

"בעשר הפסקאות הראשונות בהכרזה יש איסוף של כל הטיעונים שיכולים לפנות לאוזנו של כל שומע, כך שימצא בהן תשובה. ואכן, יש סתירה בין הנימוקים...האם הטיעונים מחזקים זה את זה? לדעתי הם לא[4]".

חלק ממחלוקות העומק שהמגילה הצליחה להתעלות מעליהן מלוות אותנו עד היום. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא קבוצת חוקי היסוד שמבקשת למצוא עוגן בעקרונות המנחים 'יהודית' ו'דמוקרטית'. הדוגמה הטריה ביותר לכך היא ההנמקה לצורך לחוקק את חוק היסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. חוק זה אמור לאזן את חוקי היסוד הוותיקים – 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק' ולעגן את אופייה היהודי של מדינת ישראל לנוכח הערכים הליברליים שמייצגים החוקים המוקדמים. אלא שעיון בלשון החוקים הללו מלמד שהפן היהודי לא נעדר ממנו: "חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."[5]. העלילה מסתבכת בשעה שנוספת לקדירה הצעת חוק שקידמה רות קלדרון יחד עם ח"כים נוספים בשנת 2013. גם כאן, ישנו ניסיון לעגן את מגילת העצמאות ואופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה בחוק יסוד. בדברי ההסבר לחוק המבקש לתת עוגן משפטי מחייב לעקרונות מגילת העצמאות,  כתוב כי: "חשוב להדגיש, כי המושג מדינה יהודית אינו מתייחס ליהדות כדת, אלא למדינת הלאום והתרבות היהודית". על הקביעה הזאת ניתן כמובן להציב סימן שאלה גדול. האם הפרשנות היחידה העשויה להנהיר את המילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" היא התפיסה של יהדות כתרבות? האמנם לכך התכוונו כלל חברי מועצת העם החתומים על המגילה? – התשובה לכך היא לא - ומן הבחינה הזו, נשאר נוסח המגילה מעורפל והוריש לנו מוקש שצריך לפרק ולהרכיב מחדש בכל דור ודור.

דוגמה נוספת למתח בלתי פתור הקיים במגילה הוא כפל הפנים הקיים בהצהרה – 'ספר הספרים' הנצחי של העם היהודי מכאן, ומגילת זכויות האדם של האו"ם מכאן. נתחיל מהסוף. תחילת המאה העשרים ואחת בוודאי תיזכר כתקופה של גלי הגירה גדולים מהעולם הרעב אל המערב השבע. גם מקומה של מדינת ישראל לא נפקד וגבולות הדרום הוצפו באנשים המבקשים להיכנס למדינה בתורם אחר עבודה או מקלט. הוויכוח הגדול אודות המדיניות הראויה חושף בדיוק את המתח בין האוניברסלי והפרטיקולרי – הרצון להיות עם ככל העמים לצד ההבנה כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מתח זה עולה כמובן מאופי הטיעונים המשמשים בשני צדי המתרס, אבל גם מההצדקות שגייס כל אחד מהצדדים – הנשענות הן על שיח זכויות האדם והן על הצווים המוסריים של תורת ישראל. שני כיוונים אלה אינם מקריים, הם טוויים בדי-אן-איי של מדינת ישראל- מעצם הפניה של מנסחי הכרזת העצמאות לשני מקורות סמכות השונים מאוד זה מזה – ספר הספרים וחזון הנביאים מחד, ומאידך החלטת החלוקה ומניין זכויות האדם שבה. הנה אנקדוטה מעניינת, המלמדת כי הדיכוטומיה בין המשענת היהודית וההכרה הבינלאומית, לא התאימה בהכרח לקווי המתאר של דתיות וחילוניות: את הביטוי 'אום שמום' טבע בן גוריון מעל בימת הכנסת בשנת 1955. לא היה מדובר בפליטת פה אלא בייצוג לשוני של משנה סדורה אותה בחר בן גוריון להביא אל העם בנאומו ביום העצמאות השביעי למדינת ישראל:

"כבן העם היהודי אני אומר: – כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "כי לא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו – לא יכון בטחוננו, אלא על כוחנו אנו...".[6]

באותן שנים בדיוק, כיהן הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג כרבה הראשי של מדינת ישראל. כנציגה הדתי של הריבונות היהודית קיבל הרב הרצוג את סמכותו המוחלטת של ארגון האומות המאוחדות, לכל הפחות בכל הקשור ליחסינו עם המיעוט החי בקרבנו:

 "אנחנו לא כבשנו עד עכשיו ולא יכולנו לכבוש את הארץ כנגד רצונם של האומות ואפילו חלק ממנה. את המדינה היהודית נקבל מאת האומות המאוחדות, עפ"י הסכמתם... אין שום ספק שלא יתנו לנו את המדינה היהודית אלא אם כן נקבע בתחוקה ובמשפט זכות המיעוטים לסבילות הנידונית , וודאי שמניעת הפליות וקיפוחים של המוסלמים והנוצרים גם יחד תהווה אלמנט יסודי מתוך הזכות למדינה שיתנו לנו".[7]

***

כיצד ניתן לקיים מדינה - להקים מוסדות שלטון, לקבל החלטות תקציביות, לצאת לקרב או לחתום על בריתות שלום, שעה שמסמך העקרונות הבראשיתי שלנו כל כך עמום ומלא סתירות? אפשרות אחת, זו המשמשת אותנו היטב, היא להכריע באמצעות בית המשפט. כדבריו של ביאליק במסה הלכה אגדה, כוחה של החקיקה היא בחד המשמעיות שלה: "זו גוזרת גזירה ואינה נותנתה לשיעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו".[8] אלא שכך הופכת הכרזת העצמאות למסמך הנתון לפרשנותו של בית המשפט בלבד ומפסיקה לשמש כנכס חי ופועם השייך לעם היהודי כולו. אפשרות שנייה היא לראות בחוסר הקוהרנטיות של המגילה הזדמנות להמשיך ולקיים דיון ער ונוקב הבוחן בכל דור מחדש את תקפותן של המילים העתיקות, דיון המכיר במעמדה הקנוני של המגילה (ולו מעצם העובדה שחברי מועצת העם כולם חתומים עליה), אך איננו מוכן להניח את המגילה כאבן היסטורית שאין לה הופכין, אלא מבקש לדלות ממנה את קריאות הכיוון לבירור מחלוקות העומק הקיימות בהווה. בכיוון זה תומכים רבים וטובים, ביניהם שחר ליפשיץ ואורי אהרונסון מהפקולטה למשפטים בבר-אילן, המתייחסים באופן הבא ליחסים הראויים בין 'יהודית' ו'דמוקרטית':

"על פי הצעתנו, הדיבור "יהודית ודמוקרטית" אינו תמצית של שתי מערכות ערכים נתונות ומתחרות, המוציאות זו את זו ושנגזר עלינו לחוות עימות קבוע ביניהן; אלא הנחיה מעשית לאופן הבירור של שאלות ומחלוקות שבמדיניות ציבוריתזו המתודולוגיה של הזהות הישראלית. זו מתודולוגיה שאינה מוכנה לוותר על אף אחד מהקולות האותנטיים הנשמעים בשדות אלה, אפילו אם השמעתם מקשה על תהליך ההכרעה או מקוממת מי ממשתתפיו; ובה בעת היא אינה מוכנה לוותר לאף אחד מן המשתתפים בהליך קבלת ההחלטות, במובן זה שהיא תובעת מכל המעורבים להכיר ולהתחשב ביסודות הזהות של הצדדים הנוספים,  כתנאי להכרעה לגיטימית בכל עניין ועניין."[9]



[1] הרב מימון היה ממקימי תנועת המזרחי, לימים כיהן כשר הדתות הראשון של מדינת ישראל.

[2] אהרון ציזלינג שימש כשר החקלאות הראשון של מדינת ישראל, היה חבר מפא"י ומאוחר יותר עבר למפ"ם.

[3] המכתב מצוי בארכיון הציוני המרכזיhttp://www.zionistarchives.org.il/AttheCZA/Pages/BenGurion.aspx.

[4] ציטוט דבריו של פרופ' שחר מופיע בכתבתה של אורלי גולדקלנג 'אנו מכריזים בזאת: כך נרקמה מגילת העצמאות"https://www.makorrishon.co.il/judaism/39125/

[7] הרב הרצוג, מעמדם ההלכתי והאזרחי של מוסלמים , נוצרים ואחרים במדינת ישראל העתידה, בתוך: יואב שורק (עורך) הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג - נוכרים במדינה יהודית, עמ' 53.

[9] שחר ליפשיץ ואורי אהרונסון, "יהודית ודמוקרטית" כמתודולוגיה, תרבות דמוקרטית 19, 2019, עמ' 4. וראו עוד: אליעזר שבייד, חינוך הומניסטי יהודי בישראל, עמ' 180, ידידיה שטרן, בין יהדות לליברליזם: המחלוקת על המכוונות התרבותית, בתוך: כשיהדות פוגשת מדינה, עמ' 31-32, רות גביזון, חזון לא חוק, בתוך: תלמוד ישראלי: מסכת עצמאות, עמ' 12-15.



עוד בנושא