על ביקורת ואהבה

על ביקורת ואהבה / איתמר נחמני 

"האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך". (הראי"ה קוק זצ"ל, אורות ישראל פ"ד ד פסקה ג). 

שלמה, מחבר שיר האהבה המופלא "שיר השירים"  קבע בספר משלי (י', י"ב) כי "על כל פשעים תכסה אהבה"! האם התכוון שהאהבה חייבת לטשטש את הפשעים, להתעלם מהם? נדמה שאפשר להבין את דבריו מעט אחרת. אכן, כוחה של אהבה הוא בכך שהיא מאפשרת לאוהב להתעלות למעלה מהפגמים והפשעים של הנאהב. אולם אין באהבה זו סמיות עיניים אלא התבוננות על נקודת העומק של הנאהב, על העצמיות שלו. זוג האוהב זה את זה אינו נדרש להתעלם מן הפגמים האחד של השנייה, אלא לראות מעבר אליהם. כאשר מתבונן אדם על הנקודה הפנימית של אהובתו, הוא מסוגל "לסלוח" לה על כל מה שהוא פחות אוהב, שכן בכוחה של האהבה לעמוד בפני אותם פגמים ולראות אותם כחיצוניים, כמקריים, כהתנהגות שניתנת לתיקון. וכך היא גם אהבת הורה לילד. אהבת ההורה לילדו נובעת מתוך שהוא רואה את נקודת הראשית, שם באמת עומד הילד בטהרתו. האם ילד יכול לקלקל בהתנהגותו? וודאי! האם חייב ההורה לראות פגמים אלו ולהגיב להם? ודאי ובוודאי! אולם התגובה נעשית ממקום של אהבה. הורה מכיר את בנו מן הראשית, הוא מתאהב בו משום שנקודת הראשית היא כל כך טהורה ואי אפשר שלא להתאהב בה,  ומכיוון שהוא מכיר את אותה נקודה מראשיתה ומלווה את הילד עם גדילתו, הרי שנקודת הטוהר חיה בתודעתו של ההורה תמיד.  הרב קוק מעביר אותנו למישור הלאומי. פעמים רבות אנו שומעים את הסיסמאות הלעוסות אודות "אהבת ישראל". ומהי האהבה אם לא לראות את הטוב? לדון לכף זכות? לגונן על האומה מכל מבקריה ומבקשי רעתה? וודאי שכל המושגים הללו נכונים ביחס לאהבת ישראל, אלא שהרב קוק מבקש לחדש כאן שאין פירושה של אהבה הימנעות מביקורת. במובנים רבים הדבר הוא הפוך לחלוטין. התורה מצווה אותנו בפרשת קדושים (ויקרא י"ח, ט"ז-יח): "לא תשנא את אחיך בלבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא": לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה':" התורה פותחת באיסור השנאה ומסיימת במצוות האהבה. בטווח נמצאת מצוות התוכחה! הווה אומר, התוכחה  אינה מבטאת שנאה, אלא היא האחריות ששורשה באהבה. על כן מכריז הרב קוק: "האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה"! אין לנו מה להיבהל מביקורת. נכון, ישנה ביקורת המגיעה ממקום שונא ושפל – ותוכחה זו היא תוכחה שאין לה מקום, כך גם הורה  רבי אלעזר בן עזריה: "תמהני אם יש בדור זה מי שיודע להוכיח" (ערכין ט"ז ע"ב). אולם ישנה ביקורת ששורשה באהבה, וביקורת כזו, אין מטרתה להשפיל את ישראל אלא לרומם אותו למקום חדש המחובר לעצמיותו.

התנהגותו ההיסטורית של עם ישראל מאז ומעולם הייתה בעייתית בלשון המעטה. הקב"ה ומשה כינו את העם "עם קשה עורף", הנביאים הטיחו בעם דברים קשים אודות העוולות הנוראות שחולל במשך הדורות. וגם בדור שלנו, לא חסר על מה לבקר את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל. אולם הביקורת איננה באה על חשבון אהבת ישראל אלא אדרבא! היא מגיעה מתוכה.  הרב קוק מלמד שיש לנו תפקיד משמעותי, לא להסתנוור מאהבת האומה ולדעת לעמוד אל מול העוולות, שכן רק הכרה בחטא מאפשר את תיקונו. דברים ברוח זו חידש רבי יוסף חיים זצ"ל, הלא הוא הבן איש חי, בפירושו לפרשת וירא על שורש חטאם של אנשי סדום שלא ידעו לקבל אורחים: "אך נראה דאין עון זה קשה ומר מגופו ומפאת עצמו, אלא רעתו הקשה היא מפני שמניעת רגלי אורחים הייתה הסיבה לביטול התוכחה על ריבוי עונותם. שאין אורחים נכנסים לעירם ורואים רעתם ומוכיחים אותם עליהם. איך יסורו מהם?  דאין אדם רואה חובה לעצמו ואין לו תקנה לפרוש מן העבירות אלא רק על ידי מוכיחים שיוכיחו אותם על רעתם... מה שאין כן אם אין מוכיח כלל, אז יהיו העבירות דבוקים ונטועים בהם כמסמרות...הנה זאת ההמצאה של סתימת הפתח בפני המוכיח שלא יבוא ויוכיח היא קשה ומרה יותר מכל עבירות שעושה אותם." (עוד יוסף חי, בראשית י"ח, פסוק כ', ד"ה ויאמר ה'")[1]. ומה שניתן לומר על אדם פרטי או על ציבור כסדום שנמנע מן הביקורת, ודאי שניתצן לומר גם על כלל ישראל. ההימנעות מביקורת לא זו בלבד מקדמת את האומה היא אף מוליכה אותה אחורה. האשליה, לפיה, ההימנעות מביקורת מבטאת רגשי אהבה, מתנפצת לרסיסים, שכן דין הוא שהאוהב יוכיח את אשר יאהב ולא יטיל אותו להתבוסס בחטאיו.   כשם שהאסון הגדול ביותר של אדם החוטא הוא שלא יכיר בחטאו וכך ילך ויעצים אותו, כך במישור הלאומי, אסונה הגדולה ביותר של האומה היא כשאין היא יודעת לעמוד מול חטאיה באומץ, להכיר בהם ולתקן אותם.         

כל זה צד אחד של המטבע. הצד השני הוא הסכנה שבטביעה בים הביקורת. עלינו לזכור שחשבון נפש זה דבר מסובך. הוא מחייב את האדם לעמוד בפני השלילי, לשאול את עצמו שאלות קשות, לראות את המומים שבהתנהגותו. כל זה מאתגר מאוד, ועצם ההכרה במום אינה פשוטה כל עיקר. אולם לא פחות מסובכת היא החובה לא לטבוע בים המומים, לא להגיע לכדי תיעוב עצמי. כל אלו אינם משרתים דבר רק מרחיקים את התיקון.  וכשם שדבר זה שנכון מאוד לעבודה של כל אדם עם עצמו נכון הוא כפל כפליים כשאנו מגיעים לחשבון נפש לאומי – אזרחי. מדינת ישראל היא מדינה שמלאה בביקורת עצמית. אולם לא פעם אנו נכשלים ומשמעים את הביקורת ממקום משסה, כעוס, קפוץ ואפילו מתעב. ביקורת כזו אינה בה דבר ושורשה הרע פוסל אותה. ביקורת ששוכחת לראות את כל הטוב שיש בעם הזה, טוב שורשי ומקורי, טוב שמגדיר באמת את עצמיותו של העם הזה, היא ביקורת שסופה שנאה, תיעוב ומיאוס – ואין ביכולתה לתקן דבר, רק להרוס ולהחריב. וקללתה של ביקורת בכך שהיא צובעת אף הביקורת הטובה והחיובית, המגיעה מתוך אהבת ישראל יוקדת,  בצבעים קודרים הפוסלים אותה מראש.

הביקורת הטובה שעשויה להאיר במרחב תובנות חשובות שעל המדינה לתת עליהם את דעתה, לצאת למסע של תיקון ושינוי סדרי עדיפויות – הנה ביקורת הכרחית המחייבת אותנו להאזין לה. אולם התגובה לפעמים היא תגובה של מגננה: הדיפת הביקורת בכל מחיר. לעיתים הופכת  הביקורת על המדינה לדבר בזוי. אם אתה מבקר את המדינה אתה כבר "נגדה", אתה כבר "לא אוהב אותה" ואף משתף פעולה עם אלו שמבקשים את רעתה. והרי  - אין עיוות גדול מגישה זו. ביקורת המגיעה ממקום אוהב היא חיובית, והשמיעה לה הנה הכרחית לעם ישראל ומדינת ישראל. מה עלה בגורל עם ישראל כאשר התעלם מביקורת הנביאים? הידרדר עד לחורבן טוטאלי.     

אנו עומדים בסיומה של שנה ובפתחה של שנה חדשה. השנה הזו מסתיימת ביחד עם שתי מערכות בחירות. הראשונה הסתיימה ערב חג הפסח, השנייה הסתיימה לה ממש עכשיו בערב ראש השנה. שתי מערכות הבחירות הללו היוו דוגמא עצובה לביקורת המגיעה ממקום מאוד נמוך ושפל. הביקורת שהגיעה ממקום כעוס וקפוץ, מקום של תיעוב ושאת נפש הופנתה כלפי הממשלה והאופוזיציה, המפלגות ואיש על רעהו. די לראות את קמפיין הבחירות של המפלגות כדי להבין מה היה כאן. ומן הראוי שלא לחזור על הדברים. אולם השאלה הרלוונטית לנו, אזרחי המדינה הזו, היא: האם אנחנו, הבוחרים, נמשיך להיגרר אחר הנבחרים שלנו שעסקו בעיקר בהטלת רפש איש ברעהו, או שמא נצליח לנהל כאן שיח אוהב ומכבד. האם נצליח ליצור כאן שיח שמבין שיש מחלוקת, שיש על מה לבקר, שהמציאות רחוקה מלהיות מושלמת ועל כן חשוב מאוד להתווכח עליה ולהעביר ביקורת  - אולם כל זאת מתוך מקום של הכרה בגדולתו של העם הזה ואהבה כנה אליו. זהו חשבון הנפש במובן הלאומי – אזרחי שלנו, הנצרך כל כך היום, ערב ראש השנה תש"פ.

 

 

 



[1] המקור הובא בספרו של הרב חזי כהן 'שערי חיים' עמודים 49-50. 

עוד בנושא