האם נאפשר לאנטישמיות לעצב את מי שאנחנו? בעקבות הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג.

האם נאפשר לאנטישמיות לעצב את מי שאנחנו? בעקבות הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג.

תניה רגב.

 

תשע"ט הוכיחה סופית שהאנטישמיות כאן ולא הולכת לשום מקום. לא מדובר באנטישמיות מוסלמית, לא מדובר באנטישמיות המופנית כלפי מדינת ישראל, אלא באנטישמיות הישנה הבוקעת מפיהם של בני המערב הליברלי ונעזרת ברטוריקה המוכרת המתייחסת לשליטה של היהודים על מקורות המימון ולהשפעתם על מוקדי הכוח של השלטון. הפרוטוקולים של זקני ציון שוב באפנה.

פיגוע הירי בבית הכנסת בפיטסבורג, בו נרצחו 11 ממתפללי בית הכנסת שבאו לתפילת השבת, לווה בצעקות 'כל היהודים חייבים למות'. זהותו האנטישמית של הרוצח לא אפשרה להסתתר עוד מאחורי מסך ה'פוליטיקלי קורקט' ולנסות לתלות את הטבח בסיבות שאינן ממין העניין. הטבח בבית הכנסת הוא אירוע קצה של תופעות נוספות שהפכו לשגרה בחיי היהודים בארה"ב ובאירופה: ציור צלבי קרס בסמוך לאתרים יהודיים, חילול קברים, קריקטורות בעלות ניחוח אנטישמי ומעשי בריונות ברחוב – האחרון שבהם, נכון לכתיבת שורות אלה, הוא תקיפה באמצעות אלות של יהודי שצעד באור יום בשכונת וויליאמסבורג בניו-יורק.

אין ספק שהאנטישמיות היא צל המלווה את העם היהודי כל כך הרבה שנים, עד שהיא כמעט הפכה להיות 'בשר מבשרינו' ובוודאי חלק מהותי בעיצוב הזהות הקולקטיבית שלנו. האם אנחנו מעוניינים לאפשר לעין החיצונית, המנוכרת וחורשת הרעה, לעצב את מי שאנחנו? –שאלה זו מתחדדת בייתר שאת לנוכח תקומתה של מדינת ישראל, בה לראשונה מאז הופיעה האנטישמיות על במת ההיסטוריה (לכל הפחות האנטישמיות בלבושה הנוצרי) יש לעם ישראל משאבים ומוסדות מאורגנים היכולים להוציא לפועל מדיניות הקשורה לזהות העם היהודי. אין ספק כי בתחום הפורמאלי האנטישמיות היא שחקן מפתח בהגדרת הזהות היהודית במדינת ישראל. הראיה לכך היא חוק השבות, המקנה לכל יהודי אישור כניסה וקבלת אזרחות בישראל. החוק איננו מתבסס על ההלכה היהודית אלא משקף את חוקי נירנברג, קרי – יהודי הוא כל אשר עשוי להירדף על רקע מוצאו והינו זכאי לנוס הנה על מנת למצוא מקלט מפני מבקשי רעתו. בין אם נרצה ובין אם לאו, האנטישמיות היא גורם משמעותי בכינון הזהות היהודית. אך מה מעבר לכך? מהו התוכן החיובי שאנחנו מבקשים לצקת לשאלת 'מי הוא יהודי' – לא במובנה הפורמאלי אלא במובנה המהותי? יתירה מכך: אמנם, מדינת ישראל רואה את חובתה בהגנה על כל יהודי העולם באשר הם, אך מה בדבר תפקידה ביצירת אתוס יהודי משותף שאיננו נשען על רדיפות בלבד?

בראשית המסה 'קול דודי דופק' מבחין הרב סולובייצ'יק בין שני סוגי קיום.[1] האחד 'קיום גורלי': "קיום מאונס, בבחינת "על כורחך אתה חי" קיום עובדתי, שלוב בשרשרת חוקיות מיכנית, נטולת משמעות, כיוון ותכלית, ומשועבד לכוחות סביבה שלתוכה נדחף היחיד על-ידי השגחה מבלי שנמלכה בו עובר לדחיפה זו" עוד מסיף הרב סולובייצ'יק כי בקיום מסוג זה ה'אני' איננו פועל במציאות אלא 'עשוי' על ידי האחרים. לצד זאת ישנו ה'קיום היעודי' המבקש להטביע על המציאות את חותמו: "תעודתו של האדם בעולמו, על פי היהדות, היא להפוך גורל ליעוד; קיום מופעל ומושפע לקיום פועל ומשפיע; קיום מתוך אונס מבוכה ואילמות – לקיום מלא רצון, מעוף ויוזמה". כך בהקשר האישי וכך בהקשר הלאומי. החזרה ארצה יוצרת הזדמנות לנטילת המושכות באמצעות הסדירויות והמוסדות העומדים לרשותה של מדינת הלאום על מנת לייצר קיום שאיננו מושפע על ידי המבט החיצוני לו, היא האנטישמיות במופעיה המכוערים, אלא על ידי המעבר "מן האבטומטיות אל הפעילות היצרנית" כלשונו של הרב סולובייצ'יק. אתגר זה איננו פשוט מכמה סיבות, האחת היא הקדירה הישראלית הרוחשת – האמנם הזרמים והפלגים השונים של היהדות הישראלית עשויים להתכנס סביב הגדרה אחת שתהא מוסכמת על כולם? השנייה היא הקהילות היהודיות המפוזרות ברחבי העולם – האמנם מקבלות הן את התפיסה כי ישראל היא מרכז היהדות ופה תוגדר זהותה בגלגולה הנוכחי בן המאה העשרים ואחת?. כך או אחרת, ניתן להציע שני כיווני מחשבה על מנת לברר האם אתגר זה המונח לפתחינו אפשרי. האחד, גורס כי במדינת ישראל מתפתחת, מכורח המציאות, יהדות ייחודית בעלת גוון לוקאלי המתעצבת בהתאם לתנאי החיים המסוימים שלנו. זוהי טענתם של רוזנר ופוקס בספרם '#יהדות ישראלית דיוקן של מהפכה תרבותית': "ישראל נוסדה כדי להצמיח יהדות חדשה – להצמיח תרבות שמאפשרת חיים יהודיים של משמעות בעידן הזה. וזה בדיוק מה שהיא עושה. לפעמים מתוך תכנון קפדני, לעיתים מתוקף נסיבות חיים, לפעמים באופן שמקובל על הכלל, לעיתים בכיפוף ידיים עד כאב. יהדות ישראלית שונה בדרכים רבות מיהדות לא ישראלית".[2] לצד גישה זאת, נמצא עמדה הגורסת כי מדינת הלאום הריבונית של העם היהודי מאפשרת הזדמנות פז ליציקת תוכן ראוי למושג 'יהדות'. כך למשל מצטט א.ב. יהושע בספרו 'אחיזת מולדת' את דבריו הבאים של מרטין בובר: "בתחילת המאה העשרים פנה הפילוסוף היהודי הגרמני מרטין בובר אל חברו הפילוסוף היהודי הרמן כהן והציע לו להצטרף לתנועה הציונית. הרמן כהן דחה את הבקשה הזו מכל וכל:...האם נמיר את השליחות הגדולה שנטל על עצמו העם היהודי להיות אור מוסרי ורוחני לגויים, בשעשועי דגלים ומצעדים? ענה לו בובר: לא, חלילה, גם במדינה החדשה לא נוותר על השליחות הדתית והרוחנית שלנו כלפי העולם, אלא שמעתה ואילך נממש אותה כקולקטיב החי חופשי במדינתו".[3] התייחסות נוספת לרעיון השליחות הדתית והרוחנית ניתן למצוא בדבריו של הפילוסוף עמנואל לווינס: "חשיבותה של מדינת ישראל איננה בקיומה של הבטחה עתיקה, ואף לא בראשיתה של תקופת ביטחון חומרי שהיא עשויה לציין... אלא בהזדמנות הניתנת סוף סוף למימוש תורתה החברתית של היהדות. העם היהודי השתוקק לארצו ולמדינתו לא על שום העצמאות חסרת התוכן שציפתה לו בהן, אלא על שום יצירת חייו שיכול היה להתחיל בה סוף סוף...".[4] גישתם של פוקס ורוזנר, התרה אחר עיצוב הזהות בפרטיקות הנוצרות במציאות, לצד גישתם של א.ב.יהושע ועמנואל לווינס החותרים להוציא לפועל באמצעות המסגרת המדינית את ערכיה של היהדות, הן דוגמאות לאופן בו ניתן לעבור מקיום של גורל, הנתון לידיה המעצבות של האנטישמיות, לקיום של ייעוד שאיננו מגיב אלא נוטל אחריות ומבקש לפעול ולהשפיע.

 

 



 



[1] הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש האמונה, ירושלים תשמ"א עמ' 66-67.

[2] ש' רוזנר וק' פוקס, #יהדות ישראלית דיוקן של מהפיכה, מודיעין 2018, עמ' 11.

[3] א.ב. יהושע, אחיזת מולדת, הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 68.

[4] עמנואל לווינס, "מדינת ישראל ודת ישראל", חירות קשה, הוצאת רסלינג, תל- אביב, 2007, עמ' 293.

עוד בנושא