סיכום ידיעון יום ירושלים-העלייה מאתיופיה:

סיכום ידיעון יום ירושלים-העלייה מאתיופיה:

"...בירח דמותה של אימי
מביטה בי, אמא אל תיעלמי 
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה
לשכנע אותם שאני יהודי."

במילים אלה של חיים אידיסיס, שהולחנו על ידי שלמה גרוניך, מקופל הכאב הכפול של יוצאי אתיופיה – כאב המסע וכאב המפגש עם החברה הישראלית. ידיעון זה, שיוצא לקראת יום ירושלים - הוא יום הזיכרון ליהודים שלא הצליחו לעלות ארצה, הוקדש לדיון בתופעת הגזענות בישראל. בסיום הידיעון נעיר שתי הערות, האחת קשורה לביקורת השיח מבית מדרשו של מישל פוקו. השיח, כך טוען פוקו, רווי בבעלי אינטרס המבקשים להטביע חותם ולעצב את המציאות. השיח אודות עליית יהודי אתיופיה נחלק בין עובדות ופרשנות. אמנם חלק מהעובדות נתונות במחלוקת, אולם הפרשנות מתבקעת לנתיבים שונים בתכלית, כאלה החותרים תחת ההקשר היהודי-ציוני של עליה זו, וכאלה המבקשים לראות בסיפור עלייתם המופלא של אנשי 'ביתא ישראל', נדבך נוסף של עולים לארץ שלבסוף יהיו חלק מן החברה היהודית בישראל. אנו קוראים לכם לחדד אוזניים ולהקשיב לזרמים התת-קרקעיים המלווים את השיח אודות יהדות אתיופיה, להבחין באג'נדות הסמויות המגולמות בשיח  ולבחור באילו מהן אתם מעוניינים לתמוך. הערה שנייה קשורה למר ולמתוק. יש הרבה מר בסיפור הזה, אולם גם לא מעט מן המתוק, כפי שמסכם הרב סולומון מברהטו שליווה אותנו בכתיבת ידיעון זה:

"כמה עצוב לראות מול עינינו את הדור הצברי הארץ ישראלי, מנפץ את החלום של אלפי דורות של אבותינו באתיופיה.

כמה חבל לראות את הורינו אשר חינכו אותנו לסובלנות, לאהבת האדם, "לדרך ארץ קדמה לתורה" – כואבים ובוכים, למראות התנפצות חלום קהילתנו...

איזה מזל יש לנו שאנו חיים בארצנו שלנו יחד עם אבותינו; יחד נתגבר על כל המכשולים שמערימים עלינו.

איזה מזל שאנו שייכים לעדה אהובה, ערכית, דתית, המאמינה בקב"ה ובתורת משה עבדו...

אנחנו יודעים שבסוף ננצח, כי אנו חיים בארצנו, באדמתנו הספוגה גם בדמנו".[1]



[1] סולומון מברהטו, אור האורייתא פירוש ומנהג יהודי אתיופיה לפי פרשות השבוע, עמ' 206.


עוד בנושא