החובה המוסרית המתעוררת ממבט על השואה

עכשיו חוזרים הביתה | ידיעון מסעות פולין 

החובה המוסרית המתעוררת ממבט על השואה

הרב יובל שרלו

 

 הנורא שהתפרץ בשואה מסעיר כבר שנים רבות את המחשבה – האם מסתתר בלב כל אדם שטן העלול להתפרץ ממנו, או שמדובר בתסמונת אנטישמית בלתי ניתן להכלה ולהשוואה, וכל ניסיון להשוות בינה ובין תופעות רוע אחרות הוא גיוס תקופה היסטורית אפלה למטרות מגוונות. מחלוקת מתמדת זו נובעת גם מהעובדה שלא ניתן להגיע להסכמה כלשהי בשאלה כיצד היא תוכרע, ואיזה ניסוי או התבוננות בהיסטוריה תהווה ראיה לאחד מהצדדים, ותחייב את הסוברים אחרת להודות בכך. לא זו בלבד, אלא שמחלוקת זו מהווה גם חומר בעירה מתמיד למחלוקות פוליטיות בהן עצם העלאת הדילמה הופכת לדלק מפלג, לטיעוני מדרון חלקלק האורב לאנושות כולה, ובשל כך גם קשה להתייחס אליה בנקיות.

סערה מתמדת זו יכולה להוביל לשני כיוונים מנוגדים: אפשרות אחת היא להתעלמות מתמדת מהניסיון לפענח מהיכן נובע הרוע הזה. בשל ההתנגחות הבלתי פוסקת בסוגיית זיכרון השואה והלגיטימציה של שימוש בזיכרון זה  - זו הדרך שלצערי בוחרים בה רבים. אופיו של כל דיון הציבורי המתנהל כיום במדינת ישראל הוא ״בינארי״, המחייב לכאורה התייצבות בצד אחד ושלילה מוחלטת של כל הנאמר בצד השני. המגירות מוכנות מראש, ולתוכן אדם משבץ הן את עצמו והן את העומד מולו, ושני הצדדים רואים כמשימת חיים להוכיח שהאמת איתם ואין בילתה.

אולם קיימת אפשרות אחרת. דווקא בשל חוסר היכולת להכריע בסוגיה זו – יש לקיים את עצתו של קהלת ״אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך״. לאמור: חוסר היכולת לפענח את מקורו של הרוע האנושי שהתפרץ בעולמם של הנאצים ועוזריהם במלחמת העולם השנייה מאפשר לנו ומחייב אותנו לצעוד בשני נתיבים של תגובה ופרשנות, בעיקר כדי ללמוד מהם יותר על עצמנו. מחד גיסא, להיות חלק מההכרה בא-נורמליות של הקיום היהודי, בקיומה של אנטישמיות, ביחס המתמיד והמחפיר למדינת ישראל, ולהטמיע גם את התעלומה של מה שמתחולל בעולם כלפי היהודים וכלפי מדינתם. הניסיונות המתמידים להתעלם מכך, להאשים רק את עצמנו, לטעון כי יש פתרון פשוט לבעיה זו וכדו׳ - מתנפץ בדרך זו באופן מתמיד מול הצלקות הנוראיות של השואה, שהיוותה תחתית עמוקה של תהום הרדיפות והגירושים, השנאה והאינקוויזיציה. העמדה המוסרית המתחייבת מכך היא "חייך קודמים", וקיומה של מדינת ישראל הוא חיוני כדי לקדם את הרעה הזו.

אך אין שום סיבה להתעלם גם מהאפשרות השנייה – ההכרה שבחירתו החופשית של האדם מאפשרת לו גם לבחור ברע. אנחנו רואים את זה סביבנו, ומהלכים של התפרצות רוע אנושי נורא ברצח עם, מתרחשים גם היום בעולם, ובסביבה הקרובה אלינו. במקום לגייס את האמוציות למחשבת ״הכל או לא כלום״, ולכפור באפשרות שבכל אחד עלול להסתתר שטן קטן – העמדה המוסרית מחייבת להזכיר לעצמנו תמיד כי גם אנחנו יכולים להפוך ברמות שונות לאנשים רעים, למתעלמים ממצוקת אחרים, למצדיקים את מעשינו באופן מתמיד ללא בחינה מוסרית, ובעיקר – להיזהר. חשוב להדגיש כי עמדה זו מחויבת אף היא להמשיך לשמור על ייחודיות השימוש במילה "שואה" רק למה שהיא מבטאת באמת, כדי שלא להביא לזילות ולרידוד ההתייחסות, אולם היא לא מאפשרת להתעלם מהסכנות הגדולות האורבות למין האנושי. זוהי תביעה מוסרית העולה אף היא מכל מעשי הרצח ההמוניים המתרחשים בעולם.  

אני מתפלל לכך שיום השואה העצוב וקורע הלב יאפשר לנו אפוא להשתחרר מהמחשבה האוטומטית ביחס למקורותיו של הרוע שהתפרץ בו, ולפנות גם להסתכלות על מעמדנו המיוחד בעולם הזה – כחלק מעם שיחס האומות אליו ממשיך להיות שונה ואחר והחובה הקיומית והמוסרית שלו היא לפעול לחוסנו ולעוצמתו, אך זאת בלי להתכחש לעובדה שאנו חלק מהעולם האנושי הכללי, שצריך לעשות כל דבר כדי למנוע את הנפילה העמוקה שכוחות הנפש של האדם מסתכנת בה מעצם קיומה.

 

 


להגדרת ההבדל בין גזענות ואנטישמיות, ולהבנה מדוע אנטישמיות צריכה להדאיג אף את מי שאינו יהודי, ראו סרטו של הרב יונתן זקס:

 

עוד בנושא