הכעס, העלבון והסגנון, בדיון הלגיטימי

הכעס, העלבון והסגנון, בדיון הלגיטימי

רוחמה גבל-רדמן


הנה שוב סוערות להן הרוחות על השערוריה ה'תורנית' תרתי משמע.

הדברים שנכתבים כאן עולים על הדף ומנוסחים בעקבות דבריו של הרב יגאל לוינשטיין, ממקימי המכינה בעלי ומראשיה, בנושא שילוב הבנות בצה"ל. בעקבות דרך ההתבטאות בה הובאו הדברים. ההתנצלות המתוקשרת. הדיון הציבורי ומחאת נשים ובנות דתיות רבות. וכן, דברי שר הביטחון אביגדור ליברמן בדבר הצורך בהתפטרותו של הדובר.

 

בתורה מוזכר במספר מקומות חטאו של משה, אותו החטא שבשלו לא זכה להיכנס אל הארץ המובטחת (במדבר כ, במדבר כז, ובדברים לב) בכל המקומות הנ"ל מסביר הקב"ה למשה את חטאו במונחים של "לא האמנתם בי להקדישני", "אשר מריתם את פי על מי מריבה", "כאשר מריתם פי במדבר-צין במריבת העדה", על-אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל". ביטויי החטא שנותן ה' על כתפי משה הינם קשים ונוקבים מאד.

נחמה ליבוביץ בפרשנותה על פרשת חקת כותבת: "מה בעצם היה החטא? ומביאה פרשנים רבים תוך ניסיון להבין על מה יצא קצפו הגדול של הא-ל על משה, הענו מכל אדם, משרתו הנאמן מכל. ההבנה כי חטאו של משה היה בכך שהיכה בסלע ולא דיבר אליו, כפי שצווה, אינה מספקת ואינה מניחה את דעת המפרשים ואת דעתה של ליבוביץ. ומביאה שם נחמה ליבוביץ את דברי הרמב"ם ב"שמונה פרקים", כשמדבר על 'הדרך הממוצעת' שבה על האדם לנהל את חייו, ושם נאמר:

"שצריך לכוין את הפעולות הממוצעות ושלא יצא מהן אל קצה מן הקצוות, אלא על צד (= דרך) הרפואה ולעמוד כנגדו (=וההתנגדות) בהיפך... ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבינו, עליו השלום.... וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לאחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות-המידות, והיא הסבלנות! כאשר נטה לצד הרגזנות, באמרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ,י), דיקדק עליו ה' יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס, וכגון זה באדם שכמותו- חילול השם הוא, מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים והיו מקווים להגיע בהם אל ההצלחה בעולם הזה ובעולם הבא..."

ומנהירה שם נחמה ליבוביץ ומוסיפה: הרמב"ם שם דגש על עבירת משה שאינה עבירת אישיותו ואופיו אלא הטעיה של העם בתפיסתו את הא-לוהות. בני דורו של משה לא שייכו למשה את הרגזנות אלא שכעסו עליהם העיד בעיניהם כהוכחה שהא-ל זועם עליהם עכשיו. וכי איך הא-ל שהוא "אל רחום וחנון" יכול לכעוס על העם על שביקשו מים? יוצא מכך שמתוך כעסו של משה נשללת כל תפיסת האל כרחום וחנון בעיניי העם, וזהו החטא הגדול של משה.

 
ומה אנו יכולים ללמוד מכך על ימים אלה שלנו?
הדיון ב'פקודת השילוב הראוי', הינו דיון חשוב וטוב.
הדילמות, לבחורים ולבחורות דתיים ודתיות - אינן פשוטות.
הקושי של רבנים, ומחנכים, השולחים את תלמידיהם מתוך סל ערכים אמוני-
ציוני ותקף, אל מול מציאות מאתגרת מאד את אותו סל הערכים – הוא קושי
אמתי. הדעות השונות בנושא ראויות וצריכות להישמע על מנת שיתקיים דיון
אמתי שמשכלל את כלל הקולות כולם ובאמונתנו, מנסה למצא פתרון הגון
והולם לשאלות האמתיות שעולות מהצדדים השונים בדיון.
אולם מה עושה פה 'הכעס'?
ומה עושה פה השפה הבוטה?
ואיך הטחת עלבון מסייעת פה לטיעון ראוי, שיישמע?
ומה הועילו דברי הרב לוינשטיין לעצם הדיון בדבר השילוב הראוי, באמת?
ומה התוקף שנתנו דבריו אלה, בסגנונם, לטיעונים של רבנים רבים בציונות
הדתית, רבנים המרגישים קושי אל מול הקמת יחידות מבצעיות מעורבות,
יחידות בהן יתקשו תלמידיהם לשרת? וטיעוניהם, חשוב שיישמעו.
ואמנם היתה התנצלות. אך כבר סערו הרוחות. וחיילות דתיות-תורניות נפגעו.
ותלמידים-חיילים נרתעו מהיחס לבנות משפחתן וחברותיהן. וקולות חיצוניים
הטיחו עלבונה של תורה.
ודיון לא נוצר.
וטיעון לא נשמע.
ותורה נשארה בקרן זוית, בקלונה.
ואולי על זה אמרו חכמי הזוגות: "חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא ... ונמצא
שם שמים מתחלל"

(אבות א,יא)

 

 

 

עוד בנושא