מוסר מלחמה, עופרת יצוקה

מדינת ישראל יצאה לפעולה צבאית בעזה. הפעולה ננקטה בעקבות ירי בלתי פוסק לעבר ישובים יהודים.

דומה שאין מחלוקת על כך שזכותה של מדינה ריבונית להגן על עצמה.

יתר על כן אחד מערכי היהדות הוא "הבא להרגך השכם להרגו" ואחת ממלחמות המצווה שמונה הרמב"ם היא "עזרת ישראל מיד צר" [הלכות מלכים פ"ה ה"א].

אולם ראש הממשלה בנאומו הדגיש שלא מדובר במלחמה נגד עזה כי אם בפעולה נגד החמאס. האם להבחנה זאת יש משמעות או שהיא בבחינת משחק מילים בעלמא?

ובכלל: האם באמת יש צורך להקפיד על הריגה אך ורק של הלוחמים ולהיזהר מפגיעה בסתם אזרחים, או שמא בשעת מלחמה אין מושג של "חפים מפשע" ומותר להלחם באופן חופשי?

מעניין ששאלת המלחמה נידונה כבר בהקשר של שמעון ולוי בשכם.

כך כותב המהר"ל בספרו גור אריה על בראשית פרק ל"ד: [בתרגום] כאשר [עיר או מדינה] עשו נבלה לישראל, למרות שרק אחד מהם עשה כיון שמכלל העם הוא מותר לנקום מכל העם. וכך הדבר בכל המלחמות שלמרות שיש הרבה שלא עשו רע, מותר להלחם בהם.

על הפסוק בפרשת נח "ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" כותב הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק דבר": אימתי אדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחוה. מה שאין כן בשעת מלחמה, אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם ... ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות, אף על גב שכמה מישראל יֵהרגו על ידי זה.

עולה מהדברים שאין מניעה לפעול גם אם יהרגו אזרחים שאינם מעורבים שכן מלחמה אינה מצב רגיל ובמלחמה הדבר מותר. עם זאת, אם הממשלה עצמה מגדירה את הפעולה כפעולה הממוקדת בחמאס ולא כמלחמה ממש, ממילא אין היא מעוניינת לפגוע באזרחים למרות שהדבר מותר. אולם הממשלה יכולה בכל רגע נתון לשנות את החלטתה והיא מוסמכת לעשות זאת.

שאלה נוספת שעולה היא עד כמה דרישות שונות שמועלות ע"י מדינות העולם כגון להימנע מהרס מכוון או משימוש בפצצות מצרר ועוד, האם יש להן מעמד מחייב? האם יש חשיבות ל"מה יאמרו הגויים"?

בענין זה יש דברים מפתיעים של הרב שאול ישראלי בספרו ארץ חמדה סימן טז פרק ה אות טו:

והרי זו ודאי הסכמה כללית היא בעולם, שמלחמה היא אחת הדרכים לפתרון סכסוכים שבין עם לעם. ורק בדורותינו עמלים על זה שהמלחמה תוכר כבלתי חוקית ועדיין לא איכשר דרא, ואינם מוכנים להכנס בהתחייבות הדדית מעין זו. ועל כן יש לראות הסכמת העמים שמלחמה היא אחד האמצעים החוקיים, כל עוד שהעמים הנלחמים שומרים על הנוהג המקובל בעמים ביחס למלחמה. (בדורותינו למשל, התנאי שטרם יתחילו בפעולות יש להכריז על מלחמה. כמו כן נחתמים מדי פעם הסכמים על הגבלה בשימוש בנשק מסוים, ועוד כיו"ב). וכשם שדינא דמלכותא בפנים המדינה הוא מטעם הסכמה, כמו כן יש לומר שגם במובן בין-ממלכתי דינא דמלכותא הוא מטעם הסכמה זו.

עולה מדברי הרב ישראלי שלאמנות בינלאומיות יש תוקף הלכתי מחייב. ואמנם אין להתחשב בכל קריאה של מדינה זו או אחרת במיוחד כאשר יש בה משוא פנים ומוסר כפול, אבל כאשר יש אמנות מקובלות ובמיוחד אם מדינת ישראל חתמה עליהן בעצמה, והעולם נוהג על פיהן יש לזה תוקף הלכתי מחייב.
לפי זה מכיוון שיש אמנה בינלאומית, לשישראל חתומה עליה שיש לשאוף לצמצום פגיעות באזרחים שאינם עסוקים בלחימה, אזי גם על פי ההלכה יש לפעול לצמצום הפגיעה באזרחים.
כל זאת כמובן בתנאי שהדבר אינו מסכן חיילים או מונע את ביצוע המטרה, סעיף 28 באמנת ז'נבה הרביעית, וסעיף אינו שולל פגיעה בלוחמים המסתתרים בקרב אזרחים, ולכן ירי לעבר מחבלים המסתתרים בבבית ספר ומשתמשים בתלמידים כאמצעי להגן עליהם בשעה שהם פועלים נגד חיילים הוא דבר לגיטימי בזמן מלחמה.

 



 Save

עוד בנושא