יחס המדינה לעובדים זרים

 
שיעור ראשון – מהן זכויות אדם?
 
מטרתה של הפעלת הפתיחה היא לחשוף את התלמידים למציאות של חברה השוללת זכויות אדם, כדי לאפשר להם לחוש עד כמה נושא הזכויות נוגע ליסודות הקיום של האדם, ומה המשמעות של חיים במדינה שאינה מכבדת זכויות אדם. כדאי לחדד לתלמידים שהסיפור השני חמור מן הראשון: בעוד שבסין מדובר בפגיעה באוכלוסיה קטנה יחסית של עבריינים, למרות שיש הטוענים כי קצב הריגת הנידונים למוות הוא ביחס ישיר לצורך ולדרישה לתרומת איברים, הרי שבאפגניסטן מדובר בנשים, שהן כמחצית מהאוכלוסייה.
 
מהלך הפעילות
חלקו את תלמידי הכיתה לשתי קבוצות. כל קבוצה תקבל אירוע אחד ועימו כמה שאלות, ותנתח אותו (עמ' 32-33 בחוברת). בסיום יתכנסו הקבוצות במליאת הכיתה. כל קבוצה תציג את המקרה שלה ויתקיים דיון.
 
דילמות מתוך המציאות הישראלית בהקשר של זכויות אדם בנוסף לאירועים המובאים בעמודים 32-33
 
  • בנך חולה מאוד ב- Cp ואם לא ישתילו לו ריאות הוא ימות. במדינת ישראל יש מעט תורמי איברים מנימוקי דת. ישנה הצעה לתרומת ריאות מסין תמורת סכום כסף גבוה. האם תקנו? 
  • לישראל הגיעה תערוכה של איברי גוף אדם משומרים שנלקחו מאסירים פוליטיים שנידונו למוות. התערוכה מרתקת אותך. האם תלכי? [מדוע בלשון נקבה?]
 
דילמה ממדינת ישראל – תוספת לעמוד 34 מוסף לחוברת
 
כוחות הביטחון עורכים חיפושים בבתי הפלשתינים באמצע הלילה.
 
שתיים בלילה. החיילים פורצים דלת, הופכים את הבית בחיפושיהם אחר מבוקש. הילדים בבית בוכים ומבוהלים, אחד הילדים עושה צרכיו בתחתונים. החיילים אינם מוצאים את המבוקש וממשיכים בחיפושיהם בבית הבא. מחר יגידו:
מתנחלים גרים ביהודה ושומרון וגם עליהם חל הממשל הצבאי, יפרצו גם לבית שלך, יעמידו את אבא שלך על הברכיים, יהפכו את הבית בחיפוש אחר מבוקשים יהודים המסתתרים בו, האחים הקטנים ייבהלו ויבכו. כיצד תגיבו? הבעיה: האם כאשר את שוללת זכויות אדם בסיסיות אין חשש שבפעם הבאה ישללו זכויות אדם בסיסיות מכם?
 
שיעור שני - זכויות אדם ביהדות
 
תוספת לעמוד 36  מוסף לחוברת
 
המלצה לסרט:
 
הסרט "מסעות ג'יימס בארץ הקודש". דיון על יחסנו לעובדים זרים.
  • בסרט מתואר ניצול של עובדים זרים תוך העסקתם בתת תנאים. מהם הסכנות שחברתיות של התנהגות כזו?
  • כיצד מדינת ישראל צריכה להתמודד עם חוסר בעובדים למלאכות קשות כגון חקלאות, משק וטיפול בקשישים?
  • מצאו את ההבחנה בין עובדים זרים לשוהים בלתי חוקיים. כיצד ניתן להתמודד לדעתכם עם התופעה בצורה מוסרית והוגנת?
 
זכויותיו של אדם שנברא בצלם א-להים עמוד 37 מוסף לחוברת
 
למדנו על התפתחותן של זכויות האדם בתקופה המודרנית בעולם, ועמדנו על נחיצותן מול דיכוי מצד שלטון אכזר. ראינו שהזכויות מבטאות את ייחודו של האדם באשר הוא אדם.
נשאל כעת: מה יחסה של היהדות למושג זה? האם היהדות תומכת ברעיון של זכויות אדם?
 
המקור הראשון שעליו מבססת התורה את זכויות האדם הוא סיפור בריאת האדם בפרשת בראשית, שבו מדגישה התורה את היבראו של האדם "בצלם א-להים": "ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א:כז).
 
אילו היינו מסתפקים בתיאור זה שבפרק א', היינו עלולים לחשוב שמדובר באמירה בעלמא, אולם כאשר אנו מגיעים לפרשת נח מתברר לנו שהתיאור הזה הוא בסיס למסקנה מחייבת לאנושות כולה: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם א-להים עשה את האדם" (בראשית ט:ו). כל מי שהורג אדם נענש, שכן הוא פגע באדם שנברא בצלם א-להים. אם נשתמש בשפה מודרנית, נוכל לומר שמכאן נגזרת הזכות הבסיסית ביותר של האדם, היא הזכות לחיים, וכן האיסור החמור לפגוע בזכות זו (עמ' 41-40 בחוברת).
 
משחק "שיח חובות" ו"שיח זכויות"
מהלך הפעילות:
 
לפניכם שני טורים. בטור האחד מופיעה רשימה של כמה איסורים מהתורה ומדברי חכמים, ובטור השני - רשימה של זכויות. בקשו מהתלמידים למתוח קו בין כל אחד מהאיסורים שבטור הימני לבין הזכות הדומה או הקשורה אליו בטור השמאלי. לאחר מכן סכמו את ההשוואות במליאת הכיתה, ושאלו את התלמידים מה לדעתם משמעות העניין. בנוסף, הדריכו את התלמידים לבחון אם שני הטורים זהים לחלוטין או שיש הבדלים ביניהם, ולחשוב על משמעות הדבר.
 
שימו לב: כאן כל זכות והחובה המתאימה לה עומדות לנוחותכם זו מול זו. בחוברת השורות מעורבבות.

מצוות

 

זכויות אדם

"לֹא תִרְצַח" (שמות כ: יג)

אסור לאדם לפגוע בחייו של חברו.

הזכות לחיים

פגיעה בחיים או בגוף היא עבירה על החוק וכל בני האדם זכאים להגנה מפניה. המדינה מחויבת לשמור על ביטחון אזרחיה בעזרת הצבא, המשטרה ובתי המשפט.

"המרים יד על חברו נקרא רשע" (מדרש תנחומא, פרשת וארא, י"ז)

אסור לפגוע בגוף של אדם אחר.

הזכות לשלמות הגוף

אדם זכאי לחיות בגוף שלם ובריא, וללא חשש מאלימות בחברה ובמשפחה.

"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" (ברכות יט, עמ' ב)

לעתים מבטלים מצווה בשל חשש לפגיעה בכבוד הבריות.

הזכות לכבוד

אין לאפשר התנהגות אכזרית או משפילה הפוגעת בערך העצמי של האדם.

"חרם דרבנו גרשום" (חדר"ג) על פתיחת מכתבים

רבנו גרשום, בן המאה העשירית לספירה, תיקן תקנות לקהילה היהודית בגולה ובהן האיסור לפתוח מכתב של הזולת.

הזכות לפרטיות

אדם זכאי לשמור על פרטיות חייו האישיים, בלי לחשוש מחשיפה שאין הוא מעוניין בה.

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט: יז)

אסור לרכל על אדם אחר ולומר דברים שיפגעו בשמו הטוב ויזיקו לו.

הזכות לשם טוב
יש למנוע כל אמירה המשפילה אדם או פוגעת במוניטין שלו, בעבודתו או במקצועו.

" לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ: יב)

אסור להעיד עדות שקר בבית דין ולספר על מעשים שלא היו.

"לא תַטה משפט" (שמות כג, ו)

אסור לשופט לערב שום שיקול זר בעת מתן פסק הדין.

הזכות להליך ]להוסיף: משפטי?] הוגן
כל אדם זכאי למשפט צודק והוגן. מרגע שאדם נחשד בעבירה כלשהי,מעת חקירתו והעמדתו לדין ועד לסיום ההליך המשפטי, הוא זכאי לדעת במה הוא מואשם, וכן להגנה משפטית של איש מקצוע. כמו כן הוא זכאי להישפט"בדלתיים פתוחות"כך שיתאפשרו פיקוח וביקורת על ההליך השיפוטי. הוא זכאי לשופטאובייקטיבי, וזכאי לערער על החלטה שיפוטית הנראית לו מוטעית.

 
דוגמא: אין הבדל גדול בין "לא תרצח" לבין הזכות לחיים. אולם לגבי הזכות לפרטיות – חכמים אמנם תיקנו איסור על הצצה במכתבי הזולת, אולם הרב ח"ד [/חיים דוד] הלוי זצ"ל פסק שמותר למורה לפתוח מכתבים של תלמידיו מסיבות חינוכיות (ויש שחלקו עליו).
 
בסיכום חשוב להצביע על נקודות המוצא השונות. דהיינו, היהדות מדגישה את חובותיו של האדם, כפי שכותב הרב ליכטנשטיין, בעוד שהדמוקרטיה דואגת בראש ובראשונה לחירותו של האדם ולמניעת פגיעה בו מצד אחרים או מצד השלטון.
 
מקורות לימוד להעשרה, עמוד 42 מוסף לחוברת
בשיעור הקודם למדנו שהבסיס לזכויות האדם בתורה נעוץ בבריאת האדם בצלם א-להים וכן ביציאת מצרים. ואולם המונח 'זכות' אינו מופיע בתורה. לעומת זאת, אנו מוצאים בה חובות שהיא מטילה על האדם - לסייע לאחר או להימנע מפגיעה בו.
 
כך כותב הרב ליכטנשטיין במאמרו "אִם כבנים אִם כעבדים – זכויות הפרט לאור ההלכה":
 
נתכנסנו כאן כדי לדון בנושא זכויותיו של הפרט לאור ההלכה, המשפט האמריקני והמשפט הישראלי. נתבקשתי להציג את הגישה ההלכתית, ואני מקווה שאיש אינו מצפה כי אערוך כאן סיכום ממצה של ההלכות הרלוונטיות, ובודאי שלא אערוך השוואה עם מקבילותיהן במשפט הישראלי והאמריקני. הגם שארמוז להן, הרי שמטרתי היא להתמקד יותר בפרספקטיבה, בנקודת המבט ההלכתית, מאשר בגופם של דברים.
 
אם נתייחס לפרספקטיבה, רצוני לציין בראשית הדברים כי מבחינת אופיו, עצם ניסוחו של הנושא אינו הלכתי, אולי [הנושא] אפילו אנטי-הלכתי.
 
כבכל נושא משפטי אחר, ניתן להקדיש דיון שלם לניתוח זכויות הפרט בהלכה, אך העמדתן במרכזו של רב-שיח שכוונתו לדון בהיבטים המשפטיים של מקום היחיד בחברה - אינה 'הלכתית'.
'זכויות', טבעיות או אחרות, הן המטבע העובר לסוחר אצל חכמי המשפט הרומי. הן חלק ממורשתם של ג'ון לוק ומונטסקייה, של ג'ון סטיוארט מיל ומרטין לותר קינג. אכן, אין הן ה- lingua franca, הלשון הרווחת, של התורה או התלמוד, של רבי עקיבא או הרמב"ם.
 
המונח 'זכות' (או ברבים 'זכויות') מופיע בתלמוד, אבל בהשוואה למושגים מקבילים הוא מצוי בבירור בשולי הדיון. הקטגוריות ההלכתיות המרכזיות, בתחום זה או אחר, הן 'מצווה' ו'חיוב', חובות הפרט יותר מאשר זכויותיו.
 
הגדרת החובות כפונקציה של זכויות או להפך, שאלה חשובה כשלעצמה בהקשרים אחרים, אינה מהותית לענייננו. מה שחשוב הוא העובדה שברמה האישית, לא פחות מאשר ברמה הציבורית, הטון הדומיננטי הוא הנורמה, הצו, החובה, ולא הרשות, המותר או הזכות. לכל המכיר את מחשבת ההלכה ואת ערכיה מסקנה זו ברורה מאליה.
...
יהא אשר יהא הבסיס לתפישה זו, המציאות, מכל מקום, צריכה להיות ברורה. ההלכה מדברת על שעבודו של האדם.
...
 
תורת המידות השגרתית - כפי שנוסחה על ידי ג'ון סטיוארט מיל במאה שעברה וכיום היא נחלת תינוקות של בית רבן - גורסת כי כל אדם רשאי לעשות מה שלבו חפץ, כל עוד אינו דורך על בהונות של אדם אחר. לפי גישה זו, כל אדם הוא אדון לעצמו, ומכאן חירותו לעצב ולהגשים את ייעודו העצמי. ההלכה מתנגדת בחריפות לגישה זו. לפי ההלכה, אפילו ביחס לאישיותו העצמית, האדם משמש כנאמן יותר מאשר כאדון, וכל המחלל את קדושתו וכבודו עובר על הצו האלוקי.

לפי ההלכה, אותם דינים האוסרים על אדם לקלל אחרים או לחבול בהם, אוסרים עליו גם לקלל את עצמו או לחבול בגופו שלו.
 
נקודת המוצא של ההלכה בנושא זכויות הפרט שונה אפוא במהותה מהתפישה החילונית.
מנקודת מבט פילוסופית (ההיבטים האנתרופולוגיים והסוציולוגיים הם עניין אחר), התפישה החילונית רואה את הפרט בראש ובראשונה, באופן אינהרנטי, רווי בזכויות אינסופיות.
רק במישור שני, רואים זכויות אלה כמוגבלות לפרקים כדי להבטיח, כך לפי התיאוריה הסוציולוגית, איזה modus vivendi, דרך שתאפשר חיים משותפים עם בני אדם אחרים, כך שתובטחנה זכויותיו של כל פרט ופרט. בניסוח אחר, בתיאוריות אורגניות יותר, הגבלת הזכויות נועדה לפתח ולטפח את פיתוחה ויציבותה של החברה האנושית, שהאדרתה וחיזוקה מכוננים אינטרס משותף.
ההלכה, מצד שני, מתייחסת לאדם כאל יצור מוגבל ביסודו - לא רק בשל מוגבלותו הטבעית (שברורה היא מאליה), אלא בשל יחסו המטפיזי לקב"ה.
 
באופן כללי, ניתן כמובן לומר שהבחנה זו אינה מוגבלת להלכה דווקא, אלא מתייחסת להבדל הבסיסי שבין השקפת עולם דתית וחילונית באופן כללי. ועם זאת, נקודה זו מודגשת, מוטעמת ומועצמת ביותר באמצעות מרחב המחיה וההיקף של הדרישות ההלכתיות ומידת הפרטנות שבהן.
אופייה המגביל של הגישה ההלכתית מודגש בחדות באמצעות עובדה שנראית במבט ראשון מנוגדת לה. בעוד שההלכה דוחה את ראיית החירות הרדיקלית כזכות מטפיזית, היא מדגישה מעל ומעבר את החירות כעובדה מטפיזית. כל מערכת ההלכה, חוקיה ודיניה, כמו גם מערכת הסנקציות שבצדם, מבוססים על האמונה הבסיסית ביכולת האדם לבחור בחופשיות ולנווט את צעדיו; ואותה אמונה בדיוק מאפשרת את ההדגש שניתן בהלכה לחובה ולמחויבות. בעצם, היא קוראת לאדם: "כל העולם שלך הוא, ואפשרויות שונות עומדות בפניך. התורה, מכל מקום, מגבילה את יכולת הבחירה שלך, או, אם תרצו, תובעת ממך שתגביל אותה".
...
 
בדברים שלעיל התמקדתי בנקודה קרדינלית אחת: נקודת המבט של ההלכה לגבי האדם כנושא עמו זכויות וכבעל אחריות. מכל מקום, העמדה שהצגתי מותירה מרחב משמעותי להקצאת זכויות וחובות ספציפיות...
 
בסיכום סופי ניתן לומר שדחיית ההלכה את תפישת "חופש המוסר" מבוססת, במידה רבה, על ביטחונה באמת שלה עצמה. ההלכה מדברת ויוצרת חוקים שמשתלבים באמיתות המוחלטות, מוסריות ודתיות, שבשר מבשרה המה.
 
עלון שבות - בוגרים גליון יב (תשנ"ח), עמ' 112-103.
 
דגשים לדיון על המאמר:
  • מהם המושגים שבהם משתמש העולם המודרני ומהם המושגים שבהם משתמשת היהדות?
  • מהי המטרה של מערכת המושגים של התורה ומהי התכלית של המושגים בעולם המודרני?
  • האם לדעתכם מערכות מושגים אלו סותרות זו את זו?
 
לפי דברי הרב ליכטנשטיין השיח המקובל ביהדות הוא שיח של חובות ולא שיח של זכויות. האם העובדה שזה השיח ביהדות, פירושה שהיהדות מתנגדת לזכויות אדם?
 
בעולמה של מורשת ישראל המושג "זכויות אדם" אינו אלא פן אחד של המטבע; הפן האחר, ואף הראשוני, בא לכלל ביטוי במושג "חובות האדם", שמהן פינה ומֵהֶן יתד, לעולמן של זכויות אדם. בבואנו לחפש ולמצוא את הסינתיזה שבין ערכים יהודיים וערכים דמוקרטיים, עלינו לתת את הדעת גם לתפישה עקרונית זו שבעולמה של היהדות, בכל הנוגע לזכויות האדם, היינו, לתפישה של זכות שבחובה וחובה שבזכות, כפי שנעיין עתה בכך.
בעולמה של היהדות, המקור לזכויות האדם, על גווניהן ופרטיהן, יסודו ברעיון היסוד של בריאת האדם בצלם אלוקים: ומכוחו של רעיון זה גופו, מדובר גם - ואולי בראש ובראשונה - על חובות האדם, שכשם שכבוד האדם וחירותו זכות הן, כך כבוד האדם וחירותו חובה הן.
 
פרופ' מנחם אלון, "חוקי היסוד: דרכי חקיקתם ופרשנותם - מאין ולאין?", מחקרי משפט יב (תשנ"ו), עמ' 272-271.
  • לסיכום: הזכות והחובה הם שני צדדים של מטבע אחד, שכן צִדה האחר של הזכות הוא החובה, וכן להפך, והיהדות רואה חשיבות בשני צדדים אלו גם יחד.
כאשר מחוקק מטיל חובה או איסור לעשות מעשה, משתמע מכללא שהוא גם מעניק זכות. מן האיסור 'לא תרצח' משתמע שיש לאדם אחר 'זכות' לחיות, וכדי שזכותו לחיות לא תיפגע, אסור לי לרצוח אותו. כשנאמר 'לא תגנוב', משתמע (אם כי הדבר אינו כתוב בתורה) שיש לזולת 'זכות' קניין ברכוש. אם אני מצטווה להחזיר אבדה, ברור שהדבר שמצאתי אינו שלי, אלא של מי שאיבד אותו, ולאדם ההוא יש 'זכות' עליו.
 
השופט חיים כהן, זכויות אדם במשנה ובתלמוד, האוניברסיטה המשודרת, עמ' 9.
  • מהי טענתו של השופט כהן?
  • חישבו: מה ההבדל החינוכי בין ציווי התורה "לא תגנוב" לבין הניסוח של "זכות האדם לרכושו"?
  • מדוע לדעתכם התנסחה התורה בלשון של חובה?
 
לסיכום
 
פגשנו בשני סוגים של שיח. בתורה יש "שיח חובות". התורה בוחרת להדגיש את אחריותו וחובותיו של האדם. לעומת זאת, הדמוקרטיה מדברת ב"שיח זכויות", כלומר על זכויותיו של האדם. אולם, כפי שראינו, אפשר במקרים רבים לתרגם את החובות שמציבה התורה לזכויות כלפי אדם אחר. כלומר, העובדה שהתורה בוחרת להדגיש את חובותיו של האדם אין פירושה שהיא אינה מכירה בזכויות האדם. עם זאת, גם אין פירוש הדבר שהתורה מקבלת את זכויות האדם הדמוקרטיות באופן גורף, ועל ההבדלים בין שתי המערכות האלה נעמוד בשיעור הבא.
 
להרחבה: יצחק גייגר, 'חינוך לזכויות אדם בבית הספר הדתי' http://www.daat.ac.il/DAAT/chinuch/baror-1.htm
 
 

שיעור רביעי – זכויות האדם - בין יהדות לדמוקרטיה

משחק סימולציה - הפעלה לעמודים 45-44  מוסף לחוברת

הזכות להינשא? לא בכל מצב

מטרת ההפעלה היא לגעת בנקודת מוקד של הפער בין זכות אדם בסיסית לבין מגבלה שהמדינה מטילה על מימוש זכות זו בשל אימוץ העמדה הדתית. נראה שתחום הנישואין הוא אחד התחומים שבהם היהדות מטילה את ההגבלה החריפה ביותר על מימוש זכויות אדם במובן הדמוקרטי.

בעמ' 45 מוצג אירוע. חלקו את התלמידים לקבוצות ותנו לכל קבוצה כרטיסי דמויות כדי שהתלמידים יקיימו משחק תפקידים. ההיגדים המצורפים יכולים לסייע בגיבוש העמדות של כל אחת מהדמויות. לאחר הדיון בקבוצות קיימו דיון במליאת הכיתה.

שימו לב: בחוברת לתלמיד ההיגדים משובצים באירוע. למורה במוסף לחוברת הם מופרדים בכרטיסיות.

הקניה לעמוד 46 מוסף לחוברת

למרות שלמדנו כי קיימת הלימה מסויימת בין שיח זכויות לבין שיח חובות, יש להיזהר מטשטוש ההבדלים. אין זהות מוחלטת בין זכויות האדם ביהדות לבין זכויות האדם בדמוקרטיה.

הבדל בסיסי אחד הוא כמובן הכנסת הקב"ה לתמונה. ברור כי זכויות האדם אינן מוחלטות ברגע שהן עומדות בסתירה לצו דתי, למשל, ברגע שכבוד האדם מתנגש עם איסור תורה (כגון לבישת כלאיים).

ישנו גם הבדל נוסף. אחד ההבדלים המרכזיים נובע מהשאלה מי עומד במרכז: האדם או החברה. המגמה המרכזית של הדמוקרטיה היא להגן על האדם וזכויותיו מפני פגיעה. ליהדות, לעומת זאת, יש מגמות רחבות בהרבה, ואחת המרכזיות שבהן היא ערכי העם והחברה. השוני בין המגמות בא לידי ביטוי כאשר יש התנגשויות בין זכויות היחיד לבין ערכי החברה והעם. דוגמא בולטת לכך אפשר למצוא בשאלת חופש הנישואין.

הזכות להינשא

אחד הדברים המשמעותיים ביותר בחיי אדם הוא הקמת משפחה. מאז אדם הראשון וחוה אשתו האדם חי בדרך כלל לא כיצור בודד אלא כחלק ממבנה משפחתי. בעולם העתיק בחירת בן הזוג נעשתה פעמים רבות על ידי ההורים ובמקומות מסוימים על ידי ראש המשפחה או השבט. בעבר הנישואים היו לעתים גם אמצעי פוליטי ליצירה או להידוק של קשרים בין משפחות, שבטים ואפילו עמים, מעבר להיותם בסיס להקמת משפחה. בעולם המודרני אחד מביטויי החירות של האדם הוא יכולתו לבחור לו את בן או בת הזוג שעימם הוא רוצה להינשא ולחיות. והנה, היהדות שוללת במידה מסוימת את החירות הזאת. היהדות אמנם אינה אוסרת לחלוטין על האדם לבחור בן זוג כרצונו, אך מוטלות עליו מגבלות רבות בהקשר זה: יהודי אינו יכול להינשא למי שאינו יהודי, כהן אינו יכול להינשא לגרושה, והדרך להינשא היא רק בטקס דתי. יש אם כן פער גדול בין היהדות לבין הדמוקרטיה ביישום זכויות האדם בתחום חופש הנישואים.

חשוב להבהיר שאין כאן התנגדות שרירותית של היהדות לחופש הנישואין. מאחורי ההתנגדות הזאת עומד עולם ערכי הרואה בנישואין לא רק הקמת תא משפחתי פנימי שנועד לאפשר לבני הזוג לחיות בינם לבין עצמם. הקמת המשפחה נתפסת כתשתית לקיום העם כולו. נישואין עם גוי מערערים את קיום העם. לערכים אלה יש חשיבות גורלית ביהדות. כלומר, הוויכוח העשוי להתעורר סביב חופש הנישואין אינו בהכרח ויכוח בין הדוגלים בחירות לבין המתנגדים לה, אלא ויכוח בין הסבורים שהחופש האישי גובר על כל ערך אחר לבין הסבורים שלעתים עשויים ערכים אחרים לגבור על ערך החירות.

הרחבה בנושא - בין גישה ליברלית לבין גישה רפובליקנית

בסעיף הקודם הצגנו את ההתייחסות השונה לחופש הנישואין כיסוד מבחין בין היהדות לבין הדמוקרטיה. ראינו גם שהוויכוח לגבי חופש הנישואין קשור לדיון כללי יותר הנוגע לשאלה מי עומד במרכז: החברה והעם או האדם.

חשוב לדעת שלגבי שאלה זו יש גישות שונות גם בדמוקרטיה עצמה. הגישה המעלה על נס את חירות היחיד כערך הגובר כמעט על כל דבר אחר היא הגישה הליברלית [ליברליות = חופש]. לעומת זאת, יש גישה המכונה רפובליקנית [קהילתית], הרואה בערכי החברה חשיבות לא-פחותה מאשר בזכויות היחיד. ערכי החברה נתפסים כטוב משותף הגובר על זכויות היחיד, ולכן מוכנה הגישה הרפובליקנית לצמצם את חירויות היחיד למען מטרות החברה.

כך מנסח את הדברים פרופ' יואב פלד:

התפישה הרפובליקנית של אזרחות מעוגנת בראיית החברה כקהילה בעלת ייעוד מוסרי משותף. החברה האנושית איננה בראש ובראשונה מנגנון להגנה על אינטרסים פרטיים, אלא קהילה מוסרית בעלת ייעוד משותף. קיומה של קהילה כזאת קשור קשר מהותי להנחת קדימותו המוסרית של הטוב החברתי המשותף על פני העדפותיהם הפרטיות של יחידים.

יואב פלד, 'זרים באוטופיה: מעמדם האזרחי של הפלסטינים בישראל', תיאוריה וביקורת, 3, 1993.

לסיכום

בשיעור זה עמדנו על מקור משמעותי להבנת ההבדלים העשויים להיווצר ביחס לזכויות אדם בין היהדות לבין הדמוקרטיה. ראינו שביהדות עולים לעתים ערכים נוספים, לצד הדאגה לזכויות האדם, ובהתנגשות בין ערכים אלה לבין זכויות האדם - ערכים אלו גוברים.

להרחבה:

מאמרו של פרופ' נחום רקובר "כבוד הבריות" באתר דעת.
 
 
 
 
 
 

עוד בנושא