מבוא
 
כאשר עמדו קברניטי הציונות הדתית בפני הקמת המדינה היתה תמיכתם הנלהבת בהקמתה כרוכה בציפיה כי להלכה יהיה משקל של ממש בעיצוב פני הציבוריות הישראלית – אם לא משיקולים דתיים אזי משיקולים לאומיים. השנים הראשונות של המדינה הובילו לאכזבה: אמנם לא חוקקה חוקה שקיבעה את דמותה של ישראל כמדינה חילונית, אך לתורת ישראל נשמר מקום מצומצם. רוב רבני הציונות הדתית בדור המדינה ראו בחקיקה דתית פעילות לגיטימית, הנגזרת מערך הערבות הרוחנית בתוך עם ישראל. בעיניהם אין כל בעיה שמדינה תכוף את אזרחיה להתנהג לפי הציביון אותו קובע הרוב.
 
עם זאת, הרב ישראלי מדגיש שאין לבצע כפיה כוחנית מכיוון שקיום מצוות נשען על רצונו החופשי של האדם להשתייך לקהילה הדתית. אם הוא מצהיר שאין ברצונו לעשות כן, הכפיה לא תועיל וממילא היא אינה לגיטימית.
 
עם השנים השתנתה האווירה. חקיקה דתית קודמה דווקא בידי כוחות חרדיים שבעבר התנגדו לה בטענה כי אין להשתמש בכוחות המדינה החילונית כדי לחזק את הדת; על שומרי המצוות לדאוג לצרכיהם וזכויותיהם ותו לא.
 
כעת דברי הרח"ד הלוי כי המאבק הוא חינוכי ולא חוקתי, מקובלים על חלק נכבד מן הרבנים. חקיקה דתית נתפסת כפגיעה בחופש הדת של הפרט. עם זאת נטוש וויכוח על שאלת חוק נישואין וגירושין – המקרה הכמעט יחיד של חקיקה דתית הקבועה בחוק מאז ימי ראשית המדינה. בשנים האחרונות מתעורר לחץ גדול לאפשר נישואין אזרחיים. ישנם רבנים כמו הרב בקשי-דורון הטוענים כי עדיף לאפשר נישואין כאלה ולהותיר את המאבק על תחום המשפחה בשדה החינוכי. יש זכות חוקתית אוניברסלית להנשא וזכות זו אינה עומדת בישראל לכולם. לעומתו רבנים רבים אומרים כי נושא זה שונה מכיוון ששינוי החוק הקיים יוביל ליצירת שני עמים. הדבר דומה לחוק הצבאי המחייב שהמטבח הצבאי יהיה כשר למען אחדות העם.
בהעדר חקיקה דתית עולה השאלה מה המשמעות של מדינה יהודית? אלו הסוברים כי ערכה של המדינה יונק מכוח היותה מצילה מסכנת קיום גשמית או רוחנית לא יתקשו בשאלה זו. אולם הזרם ההולך בעקבות הרב קוק מצפה שהמדינה תתן ביטוי לעולמה הרוחני וההלכתי של היהדות. אין פלא כי כיום ישנה פניה הולכת וגוברת לדרכו של הרח"ד הלוי, ז"א ניסיון להחזרה בתשובה וחיזוק הזהות היהודית.
 
מטרות
1. הכרת הבעיות השונות העומדות בפני הציבור הדתי כמיעוט במדינת ישראל היום.
2. בירור השאלה האם מדינה חילונית יכולה להיחשב מדינה יהודי
3. פיתוח יכולת לניתוח האפשרויות הריאליות ליישום חוקים או נורמות דתיות במדינה במצבה הנוכחי
4. גיבוש עמדה בשאלה אם אנו תומכים בחקיקה דתית
 
מקורות 

1. הרב משה צבי נריה, מתוך: צניף מלוכה

התורה והמדינה כרוכים ירדו. השחרור הלאומי ומתן-תורה משולבים זה בזה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות, ג יב). תורת ישראל איננה רק דת פרטית, תורה ליחיד, אלא תורה ציבורית, חוקת חיי עם בארצו.

הכוח המופלא שבתורה נתגלה בזה שהמשיכה להתקיים ולקיים גם במצב של תלישות, גם כשפסקה ונותקה מן המחובר. נתקיים עם-תורה ללא תנאי מדינה, והפכה התורה עצמה למדינה, והפכה התורה לבסיס המדיני של העם, השליטה סדרי מדינה, מרות מדינה, מילאה תפקידי מדינה והנחילה לעם קיום ועמידה.

והגיעו הדברים עד כדי כך שחדרה הרגשת יכולת הקיום העל-טבעי באמצעות התורה עצמה למעמקים כאלה, עד שקהתה ההרגשה הטבעית של צורך במדינה, עד שרפתה החתירה לבנות מחדש חיי מדינה ממש. וזו – ההרגשה הטבעית – נתגלתה בדורות האחרונים דווקא באלו אשר נתרחקו מן התורה, וממילא לא היה להם בִּטחון הקיום, חסרה להם הרגשת היציבות, ונתעוררה אצלם התביעה הטבעית לחיי עם תקינים, לחיי מדינה ממשית על כל סדריה ותפקידיה. אלא שהללו טועים בסברם כי מדינה ללא תורה יהיה בידה לספק יכולת-קיום רוחנית ויסודות-קיום נפשיים לאומה, והם מתעלמים מן העובדה כי שונים הם בזה בני אברהם, יצחק ויעקב מכל העמים, שמדינה גרידא אין בכוחה לקיים את בני ישראל קיום נפשי-רוחני.

והנה רבים אומרים: מי יראנו טוב? מי יראנו תכנית מבנה המדינה על פי התורה? והיו גם כאלה אשר שקר ענו בתורת האמת של עם ד', כי תורת היחידים היא ולא תורת עם ומדינה, תורת הפרט ולא תורת הכלל, כי אלקי יחידים אלקינו ולא אלקי גוי וממלכה.

ומה שהביאם לידי זה – שבאלפי שנות אבלו של חורבן נשתכחו הלכות העם והמדינה, נשתכח "משפט אלקי הארץ" (מלכים ב, יז כו), נדחו השאלות הללו מן החיים ודורש לא היה להם.

אולם, אין לנו לגלות את הדרכים הישנות, וכדרך שגילוי דרך עתיקה בנתיבות הנגב סייעה להשתלטות צבא ישראל על מרחביו בימי מלחמת העצמאות, כך יסייע גילוי דרכי זקני דרום, חכמי קדם, להשלטת תורה במדינה, ואין לנו אלא לומר לעצמנו: "דרשו מעל ספר ד' וקראו – אחת מהנה לא נעדרה" (ישעיה, לד, טז; ועיין רמב"ם, סוף הלכות קִדוש החודש).

2. הרב י"ל מימון, "תורת ישראל ומדינת ישראל", קובץ התורה והמדינה, ט-י, עמ' יב-יד.

השאלה היא רק: איך תבנה מדינתנו, איזה צביון יהיה לה, ועל יסוד איזה רוח ואיזו תרבות תמשיך את קיומה?

ואמנם, לדידי הדבר ברור: המדינה העברית צריכה להתקיים על יסודות התורה הישראלית ההבטחה האידיאלית של הנבואה (ישעיהו נט, נט, כ-כא): "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'; ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע-זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" – התגלמה ונעשתה כח מניע בהיסטוריה של האומה העברית מימי הבית השני ועד היום הזה. מפני ערכי החיים החדשים היונקים מן ההוה, מן האינטרסים הכלכליים התחילו גם רבים מאיתנו להיכנס בחקירות ובמשא-ומתן מדעי: מי משפיע על התפתחות ההיסטוריה, אם הגורמים החמריים, הכלכליים, או הגורמים הרוחניים, המוסריים והתרבותיים? ואולם, איך שיהיה הדבר בהתפתחות ההיסטוריה הכללית – הרי בהתפתחותה של ההיסטוריה הישראלית, הגבר ברור. כי גדול בעיקר כוח השפעתם של הגורמים הרוחניים...

ומתוך דעה מיוחדת זו אנו באים לידי מסקנה כי "לא ככל הגויים בית-ישראל", ואם אצל העמים האחרים הדת והמדינה בן שתי רשויות, שני כוחות נפרדים היונקים מתחומים מיוחדים, - הנה אצלנו, אצל עם ישראל הרי שתיהן, הדת והמדינה, אחוזות ודבוקות זו בזו, וכל הרוצה להפריד ביניהן – את נפש האומה הוא קובע, הדת והמדינה שתיהן יונקות אצלנו מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת א-להים חיים שהיא גם תורת חיים, מדברת על ייעודים חמריים, מדיניים, כשם שהיא מדברת על ייעודים רוחניים, דתיים...

כי אמנם הדת, או יותר נכון: התורה והמדינה בחיי האומה שלנו, לא רק שאינן מבטלות זו את זו אלא שהן מתרכזות יחד ומוסיפות כח – אחת בחברתה. התורה היא לא רק לבושה של האומה, אלא גם עצם חייה ותוכן ישותה, אבל כשהאומה מפוזרת ומפורדת בין עמים וארצות סופה להבלע חלילה בתוכם ולהתערטל מדתה ותורתה. כל זמן שהאומה מפוזרת בין העמים אי אפשר לה להגיע לידי התרכזות הכחות ולהתגלות בעולם בכל שיעור קומתה. בגולה הולכת היהדות ומצטמקת, השרשים שלה אינם מקבלים יניקה ומתנוונים והענפים שלה נוטים לרשות הרבים ומתכסים אבק רב, וכפעם בפעם נקצצים ונשחתים בידי זרים אכזרים. בן ישראל הגר בארץ נכריה ויונק מתרבותה וניזון מלשונה וספרותה – הרי יהדותו הולכת ומטשטשת מדעת או שלא מדעת ו"ישראל שבחוץ-לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם" (עבודה זרה ח, א), - תחת אשר במדינה העברית בארץ ישראל יכול וצריך כל אדם מישראל לשמור על מקוריותו ועל טפוסו העברי המיוחד, כי "כי כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה" (כתובות קי, ב).

תורתנו לא הפרידה בין המדינה העברית ובין הדת העברית. תורת ישראל כוללת בתוכה לא רק מצוות שבין אדם למקום אלא גם מצוות שבין אדם לחברו ולמדינתנו; משפטי התורה ומצוותיה מקיפים לא רק את חיי היחיד והצבור, אלא גם את חיי המדינה לכל כללותיהם ופרטיהם. ואולם דבר אחד צריכים להדגיש: הדת, או במילים אחרות: משפט האומה ותורתה קודמים להמדינה העברית. כל חוקרי התולדה הכללית מודים, כי החוק נברא על ידי המדינה, ועל השאלה: מי קודם למי? המדינה קדמה או המשפטים קדמו? – משיבים כל ההיסטוריונים בהחלט, כי המדינה קדמה, והיא הייתה בית היוצר של החוק והמשפטים, ובפרט של המשפט המדיני. רומא הייתה בראשונה למדינה שלטת, ומדינה זו חקקה את המשפט הרומאי ואת חוקיה המדיניים והחברתיים. ואולם, החוק והמשפט המדיני העברי קדמו להמדינה העברית. על החזיון החשוב הזה כדאי לעמוד. המדינה העברית היא פרי החוק והמשפט העברי. עוד לפני מלוך מלך בישראל כבר היו – חוקי מלך, ובטרם שהייתה מדינה עברית במציאות היו כבר חוקי המדינה, כפי שנמסרו למשה מסיני, - במדבר, עוד טרם שנוסדה המדינה העברית בארץ ישראל, ומשום זה לא יכלה המדינה העברית להיות מונרכיה במלוא מובן המילה, לפי שהחוק המונרכיסטי: "חפצו של המלך הוא החוק" – לא מצא מעולם מהלכים ביהודה. מלך ישראל, גם כשהיה מושל יחידי ומונרכי, היה משועבד לחוק, למשפט התורה, ולההלכה המסורתית, ואם עבר על החוק ובעט במשפט ובהלכה היה הנביא בא אליו ומיסרו ומדבר אתו משפטים; משום זה לא היה יכול שינוי המשטר החיצוני של המדינה – לשנות את התכנית והמטרה של המדינה. אם המשטר המדיני היה רפובליקני או מונרכי, התכנית של המדינה נשארה תמיד כמו שהייתה – לפי משפטי התורה, חוקיה והלכותיה, באופן שהכנסיה והמדינה, או במילים אחרות: התורה והממשלה היו מאוחדות ומקושרות זו בזו באופן אורגני...

3. הרב ח"ד הלוי, התורה והמדינה, עמ' 43-44, 46-48.

לאשרו הגדול של דורנו, זכה ולעיניו התגשם חזון הדורות, וקמה מדינת-ישראל. באופן רשמי אין קיימת בה הפרדת הדת מהמדינה. לפי הסממנים החיצוניים אשר מעטים הם אמנם, מסגרתה הרשמית של המדינה היא דת ישראל, אך אין זה סוד שמקומם של תורה ומצוות בחיי המדינה כמדינה, אינם ניכרים. לשוא צועקים אלה הרוצים בהפרדת הדת מהמדינה, למעשה כבר נפרדה המדינה מהדת. ואלה הרואים קשר וגשר בינה לבין הדת באמצעות חוק נישואין וגירושין עפ"י ההלכה, או באמצעות ימי מנוחה רשמיים, או כשרות המטבחים בצה"ל – טועים הם. חוק נישואין וגירושין עפ"י ההלכה, אינם תוצאה מהרצון לשמור על גשר בין הדת למדינה, אלא תוצאה מהרצון לשמור על אחדות האומה, מי שצריך לדעת זאת יודע הוא היטב, כי ללא חוק זה, ייהפך העם היושב במיון לשני עמים, וסכנת קרע חמור באומה הנאבקת על קיומה, מדביר את רצונם של אלה שעינם צרה במעט מן המעט שנותר לתורת ישראל במערכת חוקיה ומשפטיה של המדינה. באשר לימי המנוחה הרשמיים – אמנם, אמת היא שאין פנה אחרת בכל העולם בה מורגשים ימי שבת ומועד כמו במדינת ישראל, המכירה בימים אלה כימי מנוחה רשמיים, אך האם אין זה טבעי? האם יכולה הייתה מדינת ישראל לקבוע ימי מנוחה רשמיים, אחרים מאלה אשר נתקדשו באומה? ולכן, לצערנו הגדול אין ימים אלה נשמרים בהתאם לדרישת מצות התורה, כי קביעתם לא באה מתוך הכרה במקומה של הדת במדינה, אלא משום שיש הכרח ביום מנוחה שבועי, וזה לא יכול להיות באופן טבעי יום אחר מחוץ לשבת. וימי חג ומועד שנתקדשו באומה אלפי שנים, האפשר היה להתעלם מהם? ולכן, צביונם הדתי המקורי אינו מתבטא בחוק המדינה, אלא ברצון העם. ולכן, גם ללא חוק זה היו ימים אלה נקבעים ע"י העם במדינתו לימי מנוחה. ולכן, לא הרי שבת ירושלים כהרי שבת חיפה. הכשרות במטבחי צה"ל, היא מחויבת המציאות, אם רוצים להטיל חובת גיוס על כל העם במדינה לרבות היהדות הדתית, ושוב אין זה חוק הנובע מהכרה במקומה של הדת במדינה.

משום כך אפשר לקבוע בצער רב, שהפרדה מעשית בין הדת למדינה כבר קיימת. והשטח הבולט ביותר, הוא תחום המשפט, המבוסס על המשפט הזר בכללותו, ופרט זה הוא מן המכאיבים ביותר, למי שרואה ובצדק, את המשפט הלאומי, כמהותו ואופיו של העם, כמאמר הכתוב: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד' ו')...

מנהיגותה המדינית של האומה כיום, אינה רואה את תורת ישראל כמחייבת אותה בניהול חיי המדינה והעם. זאת ועוד, המנהיגות הרוחנית כיום אבדה את תקפה החוקי שהיה קיים בתקופת הבית השני, ובמובן זה חלה הרעה גדולה בתודעת העם. אותו כהן שניסך את המים על גבי רגליו נרגם ע"י העם באתרוגיהם (סוכה מ"ח), ואותו כהן ייצג את השקפתה של המנהיגות המדינית שהייתה צדוקית. משמע, שהעם ראה בדעת חכמי התורה דעה המחייבת את הכלל, משא"כ בימינו. העם בציון רוחש אמנם כבוד לחכמי התורה, אבל לצערנו, הרב אין הוא רואה בהחלטותיהם צו המחייב את כל האומה. ולכן, אין כאן מאבק בין המנהיגות המדינית לבין המנהיגות הרוחנית, כי אין כל מקום למאבק בין הכוח מיופה הסמכויות שהעם העניקם לו, לבין הכוח החסר כל תוקף חוקי ממלכתי, בין ענק לננס.

ולכן, שונה המאבק בין דת למדינה בימינו. ודמותו, כפי שהיא משתקפת מידי פעם בפעם בפרוץ איזה שהוא משבר על רקע זה, שונה מדמותו היום-יומית בחיי המעשה של המדינה.

כאשר פורץ משבר, אז נאבק אותו חלק של היהדות הדתית הנאמנה לתורה וקדשיה. אם צריך להעביר חוק איזה שהוא בכנסת, שוב נאבק אותו חלק בעם לשוות לחוק זה דמות יהודית ככל האפשר, אבל זו אינה הדמות האמתית של המאבק על הדת במדינה, כי זו אינה הדרך. אף כי זו בבחינת הצלה פורתא, אין היא דרך מוסכמת, ורבים מנאמני מחנה התורה, אינם חושבים שזו דרך נכונה, כי אין זה היינו הך אם חוק מתקבל מתוך הכרה של האומה ונבחריה בחשיבותו ובתועלתו, או אם הוא מתקבל מתוך חישובים אחרים, שדבר אין להם לגופו של החוק. ולכן גם רבים המערערים על דרכי הפשרה המקובלים בהישגים אלה, בין אם זו פשרה עקרונית או טכסיסית. ודאי היא ששאלה קשה מאוד היא זאת, אין לבטל הישגים אלה במחי יד, ואסור גם להסתייג מהם בעתיד, ויהיו רגשותינו כלפיהם אשר יהיו, הכרח השעה הם, המציאות העגומה יצרה אותם, ואין לנו כל שליטה על מציאות זאת שהטילה עלינו תפקיד זה, בתקופה גורלית זאת, שלא מרצון. אך מאידך אסור לנו להתברך בלבבנו ולחשוב שהישגים אלה אף אם חשובים הם, יכריעו בסופו של דבר במאבק בין דת למדינה, כי אין זו הדמות האמתית של המאבק, אשר יוכרע בסופו של דבר בחזית אחרת, ורק באמצעים אחרים.

מדוע? משום שמאבק על דמות המדינה באמצעים חוקתיים לא יצליח, וכדברי הנביא: אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח'). מה ערך לחוקים המבוססים על אדני התורה, אם בעיני הדור כמו זר נחשבו?

תנסה הכנסת ותחוקק חוק (לא בשטח הדת) שרובו המכריע של העם אינו רוצה בו, ובטוחני שחוק זה לא יוגשם בחיי המעשה. כל כוחה המשטרתי ובתי-דיניה לא יעלה בידם לכוף אותו על העם, בבחינת, "אין גוזרין גזירה על הצבור שאין רוב צבור יכולים לעמוד בה", והוא הדין אם אין הם רוצים.

זאת ועוד, היה וההישגים בשטח החוק שהושגו עד כה, היו תוצאה ישירה של רצון כנה לשמור על שלמות מסוימת של אחדות האומה – היה זה אפשרי למעשה רק בהתאם לאותו קנה מדה שי יחסי כוחות בין דתיים ללא דתיים, הייתה זו פשרה בין רוב למיעוט. וברור איפוא, שכל הישגים נוספים יהיו שוב אפשריים ביחס לאותו קנה מדה, כי אין כל הגיון שהרוב יוותר למיעוט ללא גבול.

לכן, החזית האמיתית של פני מאבק ודמותו, היא חזית החינוך וההסברה. צר מאוד לציין שלא נעשה כל אשר ניתן להיעשות להצלחתנו בחזית זאת. כל מרצנו צריך היה להיות מופנה כלפי התועים מדרך התורה, להאיר את מחשכי הדור, לחדור למעמקי הלב, וללבות את שרידי הגחלת שלא כבתה, זו החזית האמיתית שבה יוכרע המאבק של דורנו, בדרכי נועם והסברה, שכל מטרתה תהיה להנחיל לאומה בכללה את המאור שבתורה.

כי המאבק של דורנו הוא לפני הכול, לא על דמות המדינה ומערכת חוקיה, אלא על דמות הדור שהוא הקובע את פני המדינה וארחות חייה...

4. הרב בקשי דורון, מתוך ראיון לעלון תנועת "ציונות דתית ריאלית"

נוצר מצב שאנו משלים את עצמנו שיש עם אחד ושאנו מונעים התבוללות על ידי חוק נישואין וגירושין. אלא שהמציאות טופחת על פנינו. אני לא מכיר היום אדם שרוצה להתחתן עם נכריה ושבגלל שיש חוק נישואין וגירושין בארץ לא יעשה זאת. זה נחוץ כשזה היה בלם, כשזה היה אולי הסמל של מדינה יהודית לפני הרבה שנים, זה אולי הוכיח אז את הצביון היהודי של מדינת ישראל. אבל כמי שישב בבית הדין – ובתוך עמי אני יושב – אני יודע עד כמה, כפי שכתבתי שם, "אין הצר שווה בנזק המלך". עם כל הכבוד, המציאות היא שיהודים לא-דתיים בזים לחוק הזה, עוקפים אותו ולא מתחשבים בו, ולצערנו החוק הזה הוא אחד הגורמים לתביעה של כפייה דתית וכדו' מפני שיש ציבור גדול שרוצה להתחתן ומרגיש שרק החוק הזה מפריע לו, והוא צודק. כמי שישב בבית הדין ראיתי עד כמה מבחינה דתית לא טוב לנו החוק הזה.

... הייתי מגדיר זאת אחרת. דווקא נישואין אזרחיים שרואים בהם גושפנקא של המדינה היהודית – אני לא מתחשב בזה. עד היום הבינו שכדי ליצור כאן מדינה יהודית צריך את כוח החוק ואת סמכות המדינה (בנושאים כמו שבת וכדו'). מצד אחד זה לא מעשי – ישנו הנושא של קידושין שפעם קצת שמר עלינו מהתבוללות אבל היום זה כבר לא מעשי. ומצד שני זה הרחיק אותנו מיהודים רבים, והרחיק את היהדות מהיהודים. אנשים רואים שאנו צריכים לשמור על היהדות דרך הכוח הפוליטי וזה יצר, כצעד שכנגד, שנאה וקיטוב וריחוק. אני חושב שלקרב יהודים זה הרבה יותר חשוב מאשר החסות החוקית, ולכן אני אומר כך: היות ואתה לוקח חוק ופועל דרך הכפייה אתה מרחיק את אותו יהודי – הוא מתחתן אבל מצד שני מקלל אותך. אני חושב שכמה שאנחנו פחות נכפה, כך יהודים מרצונם הטוב יתקרבו. החוק של נישואים אזרחיים או החוק של שמירת שבת בכפייה, נכון שהם חשובים כשלעצמם אבל זה גורם גדול לריחוק. יש כיום אחוזים הולכים וגדלים של יהודים שלא מתחתנים ברבנות מתוך עיקרון וזה בגלל שחייבנו אותם. לעומת זאת, בברית מילה לא חייבנו אותם ובכל זאת רובם ככולם עושים את זה.

5. הרב נ' רבינוביץ', דרכה של תורה, עמ' 63-66.

לעתים תכופות נשמעת אצלנו – בפי תומכים ומתנגדים כאחד – הסיסמה "מדינת ההלכה". האם מונח זה יש לו משמעות מוגדרת וברורה? האם מכתיבות לנו התורה וההלכה צורת משטר מסוימת?

...יאמר לך אדם שהוא עושה לעצמו "מטבח ההלכה" – האם דבר כזה אפשרי ומוגדר? הרי בהלכות מאכלות אסורות יש לנו הלכה ברורה ומשנה מסודרת מכל הדורות, ואף על פי כן אין בהלכה תכתיבים להגדיר מטבח מסוים. ברור, שישנם עקרונות ומושגים הלכתיים המחייבים כל צורת מטבח, אבל אין ההלכה קובעת מתכונים. בשום מטבח כשר לא תמצא בשר חזיר או בשר בחלב וכיוצא באלו. ברם, מטבח כשר יכול להיות צמחוני או חלבי או בשרי או כולם ביחד; יכול להיות בנוי על בשר עוף או על בשר בהמה וכו'.

והרי בחוצות ירושלים מצויות מסעדות עם מטבח סיני, הודי, איטלקי וכדומה, ובכולן מתנוססות תעודות הכשר מן הרבנות. בכולן מטבח על פי ההלכה, אבל אף אחד מהם לא יתואר כ"מטבחההלכה".

הוא הדין למשטר ושלטון. מבנה מסוים – נשיאותי או קולגיאלי, פרלמנט חד-קומתי או דו-קומתי וכיוצא בהן תכונות יסוד במבנה מוסדות השלטון, כל אלה שקובעים מדינה על דגם אנגלי או אמריקני או צרפתי – בכל אלה אין התורה אומרת לנו כלום. רוצים – בוחרים נשיא לעשר שנים או לשנתיים בלבד, רוצים – בוחרים מאה ועשרים חברי כנסת, ירצו – יבחרו רק עשרים או חמשים או מספר אחר, וימסרו לידם את ניהול המדינה.

על כל פנים יש למנות מנהיגות שתדאג לצרכי המדינה, אלא שמנהיגות זאת תהא לה סמכות מוגבלת קצת. כבר נתבאר שיכולין למנות ראש אחד או נשיא, וכל שקיבלו עליהם חייבים לציית לו. אבל כינון מועצה או מנהיגות של מספר נציגים רצויה יותר כפי שלמד רבינו מן המספר שבעה שהזכירו חז"ל בדברם על "שבעה טובי העיר" והעיר עליו בקצרה. מסביר את הדבר באורך הר"י אברבנאל ז"ל וכדאי להביא תמצית דבריו בשבח מועצה הנבחרת לזמן קצוב:

הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד... משיחטאו אנשים רבים בהוסדם יחד. כי אם האחד יטה מני דרך ימחו האחרים בידו. ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים, יהא מורא בשר ודם עליהם.

ואולם ישנם עקרונות הלכתיים המחייבים כל משטר על פי התורה. מטבח שיש בו עבירה על דיני הכשרות – נוגד את התורה, כך משטר החורג מן המותר על פי דין תורה – פסול הוא בעיני ההלכה.

6. הרב ש' ישראלי, "בגדרי החובה להחדרת התורה בישראל", התורה והמדינה ט-י, עמ' קע"ח-קע"ט.

מצינו ברמב"ם את דין הכפיה על קיום מצוות. כך הוא כותב בפ"ב מהלכות גירושין על כפיה על מתן גט: "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו". אם כן, כל דין כפיה אינו שייך אלא במי שרוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות. אבל בכגון אלו שבדורנו, שאי עשיית המצוות נובעת מתוך חוסר אמונה בתורה ומצוות, אף על פי שמצד אחד נראה שאין להם דין מומרים (החייבים מיתה), כמו שכתב הרמב"ם לענין בני הקראים.... מכל שכן בדורנו שהחינוך והסביבה משפיעים הרבה בכיוון שלילי בחינת תינוק שנשבה, אם כן לא פקע מהם דיני תוכחה או הפרשכה מאיסור. מכל מקום לא שייך בהם הדין שיש על בית דין (או על אלו הפועלים מכוח שליחותם) לכופם בהכאה וכיו"ב, שזה אינו שייך אלא באלה שרוצים לעשות כל המצוות מה שאין כן הללו שאינם מכירים בערך המחייב שבמצוות הרי גם אם תגבר ידנו עליהם על ידי ההכאה לא ישתכנעו באמיתת המצוות ולא יסכימו להם מרצון. ממילא כל המטרה שבכפיה על המצוות לא תושג ע"י הכפיה. ...ועיקר החובה כלפי הללו שהם תועים ואנוסים היא כמו שכתב הרמב"ם לעניין בני הקראים: "ראוי להחזירם בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".

עוד בנושא