סתירה בין חוק להלכה

מבוא
 
 מה עושים במקרה של סתירה בין חוק המדינה לחוק התורה? אין מי שחולק בתוך הציונות הדתית כי חוק התורה גובר. אולם ההסברים לכך שונים ובהתאם לכך היחס למקרים מורכבים יותר.

מן הראוי להדגיש שמבחינה דמוקרטית זכאי כל אדם לחופש דת. החוק אינו אמור לכפות אדם על אמונתו, כשם שהוא אינו אמור לכפות על אדם חילוני לקיים מצוות. גם המלך אינו יכול לצוות על אדם לעבור עבירה. אולם כאן יש הבחנה חשובה בין עניין פרטי ועניין ציבורי.

השאלה מה קורה כאשר ננקטת מדיניות ממשלתית הנתפסת ע"י רבנים או מנהיגים מסוימים כמנוגדת להלכה. הדוגמא הידועה היא כמובן פינוי ימית או ההנתקות. כאן עולות שתי שאלות:

א. האם מבחינה הלכתית (ודמוקרטית) חייב הפרט למלא אחר החוק (הנגזר ממדיניות מסוימת) שלפי מיטב הבנתו מנוגד להלכה? באופן יותר ממוקד עולה השאלה האם יש לסרב פקודה במקרה וחייל מקבל פקודה בכיוון זה.

ב. האם מבחינה הלכתית (ודמוקרטית) יכול מיעוט לנסות לכפות את דעתו על הרוב, משום שהוא סובר כי ההלכה (או האמת והטוב) נמצאים לצדו? למשל, האם הוא רשאי לארגן סרבנות המונית בכדי למנוע מהרוב לממש את תכניתו?

ביחס לשאלה הראשונה נאמרו דעות שונות.

הרבנים הנקין, אריאל ובן-נון סבורים כי במידה וישנה דעה תורנית כל שהיא עליה ניתן לבסס את העמדה הזו, השלטון זכאי לקדמה, ועל הפרט לציית לה. רבנים אחרים, כמו הרב מלמד סבורים כי אם אדם נוקט בעמדה הלכתית מסוימת, והשלטון תובע ממנו להתנהג בניגוד לה, חובה עליו לא לקבל את צו השלטון, גם אם הוא מגבה את דעתו בשיטה הלכתית.

הרב אבינר אומר שבמצוות כלליות – מלחמה, כיבוש הארץ וכולי – האחריות עליהן היא לכלל ישראל. אם נציגיו קובעים כי אין לקיימן אין ליחיד כל חובה, ולכן אין הוא עושה עבירה בקבלו את הוראת השלטון גם אם היא מנוגדת להלכה.

הרב ליכטנשטיין סובר כי בעניינים הקשןרים לצבא כל סרבנות תפורר את הצבא ולכן היא מהווה פיקוח נפש שבעטיו ניתן להתיר ביצוע עבירה אף במקרה של ספק.

גם הדמוקרטיה מכירה במצב בו המיעוט אינו מקבל את הכרעת הרוב, והוא מרגיש כי ציפור הנפש שלו נפגעה. מצד אחד ברור כי אם לא יקבל את הכרעת הרוב תשרור אנרכיה. מצד שני יש הסבורים כי שמורה לו הזכות של "אי-ציות מצפוני" עם נכונות לקבל על עצמו את העונש.

ביחס לשאלה השניה הרב אריאל מעלה אפשרות שרוב המצדד בעמדה לא הלכתית בעליל אינו נחשב ואינו מחייב את המיעוט. הוא אינו סבור כי זה המצב בשאלות של פינוי שטחים.לעומתו הרב ליכטנשטיין סבור כי פעילות כזו פסולה באשר היא (חוץ ממקרים קיצוניים) מכיוון שהיא עלולה לגרום לחיסולה של המדינה.
 
מטרות
 1. פיתוח יכולת להבחין בין מדיניות כללית הנוגדת את התורה לבין התנגשות בחייו של הפרט

2. הכרה כי המדינה לא יכולה להכריח אדם לעבור עבירה – הן מבחינה דתית והן מבחינה דמוקרטית .

3. הפנמה כי טובת המדינה והחברה מחייבת את המיעוט להענות להחלטת הרוב גם אם אינה מקובלת עליו גם משיקולים תורניים וגם משיקולים דמוקרטיים.

4. הפנמת העיקרון כי הלכתית ודמוקרטית ישנו בסיס למיעוט לא לקבל את הכרעת הרוב אך לשלם את המחיר במקרים חריגים – מושג הסרבנות המצפונית.

5. הכרה כי גם אם שמורה לאדם הזכות לא למלא חוק אין סמכות למיעוט לכפות בדרך זו את דעתו על הרוב.

מקורות

1. הרא"י וולדנברג, שות ציץ אליעזר, חלק טז, סימן מט

... ואף בדיני דמלכותא עיין בש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט שמבאר שנראה לו באופן ברור שאפילו להסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתנו אלא שאינו מפורש אצלנו... מכל הלין תורה יוצאת ברורה ומחוורת כשמלה שאין בשום אופן כח, בין לממשלת עכו"ם ובין לממשלת ישראל לבוא מכח הדין של דינא דמלכותא דינא ולחוקק לישראל דיני מלכות וממשל המתנגדים לדיני התורה, או לתקן ולחקות חוקי ערכאות זרים אשר חידשו להם לפי מצב המדינות ולחוקקם בישראל באמתלא שיש בזה משום תיקון וקיום המדינה, דא"כ בטלו ח"ו כל דיני תורתנו הקדושה

2. הרב רבינוביץ', דרכה של תורה, עמ' 75-76, 79

כיוון שלפי גישת התורה, יונק השלטון את סמכויותיו מהסכמת השותפים כולם, מובן מאליו שאין לו כוח לחוקק נגד התורה, שהרי זכות כזאת אין לשותפים, וממילא אין הם יכולים להעניק זכות זו למייצגים אותם. אולם בדיוק באותה מידה אין לשלטון סמכות לחוקק בעניינים רוחניים כלל, אפילו בהתאם לתורה, כי זכות זו שמורה לחכמי התורה בלבד. ...השותפות היא כעצם מושג חברתי – בלשון חז"ל "בין אדם לחברו". היא נוצרה כדי לקדם את צרכי החברה כולה במישור הכלכלי, החברתי והבטחוני. הסמכות בעניינים רוחניים אינה נמספרת לשותפות כל שהיא. ...הרבנים אף הם נבחרו ע"י הציבור כולו, אך סמכותם נבעה בעיקר מתורתם. ...מאידך ראשי הקהל – בחירתם על ידי הציבור היא היא שהעניקה להם כוח וסמכות, וסמכות זו הוכרה בידי התורה וההלכה. בגלל הבדל יסודי זה היה לחכמים לחכמים גם תפקיד נוסף. היתה מוטלת עליהם אחריות לפקח על מעשי ראשי הקהל שלא יחרגו מסמכויותיהם. תקנות הקהל היו זקוקות לאישור החכם הממונה.

3. הרב ח"ד הלוי, התורה והמדינה, עמ' 49-55.

"מדינת חוק", משמעותה לכל הדעות: מדינה, שנבחריה קובעים את מהלך חייה והתפתחותה בהתאם לצרכיה ולטובת כל תושביה. "מדינת הלכה", משמעותה לכאורה: מדינה, שחייה נקבעים על פי התורה הכתובה והמסורה, וזו אף מחייבת את נבחרי העם לנהוג לפיה.

לכאורה, מדינה יכולה להיות מדינת-חוק או מדינת הלכה, כי שתי האפשרויות הללו נראות כסותרות זו את זו. רצוננו להוכיח שאין זה נכון, ואדרבא, ההלכה עצמה תובעת מאתנו לנהל מדינת חוק כהגדרתה הנ"ל. נקדים הקדמה קצרה ויסודית:  כחה ועצמתה של ההלכה הוא בזה, שעיקרי הלכותיה – ניתנו מאת קורא הדורות מראש, הצופה ומביט עד סוף כל הדורות. ולכן ניתן למצוא בה פתרונות לבעיות החיים שבכל דור ודור. מכאן הסבה שאין למצוא בתורה דרכי חיים מוגדרות, משטר מדיני או כלכלי ברור ומוגדר, כי זה יכול היה להתאים לצורת חיים מסוימת, ולתקופת זמן מסוימת, ותורה הלא ניתנת לדורות עולם. לכן, נמצאים בתורה למעשה, יסודות ועקרונות בלבד, על פיהן ניתן לבנות צורות חיים שונות בתקופות שונות, ובתנאים שונים. ולכן, מוצאים אנו שינויים כבירים מתקופת התורה לנביאים, מהם למשנה וממנה לתלמוד, וממנו לדורות וגלויות שונים, והכול עפ"י חכמי ישראל. לא שההלכה נשתנתה ח"ו, אלא שצורות החיים נשתנו, ועפ"י אותם עקרונות עצמם חלו שינויים אלה...אין דורנו שונה במובן זה מכל הדורות. גם הוא יכול לבנות לו צורת חיים כפי שנראית לו לצרכיו וצרכי התפתחותו החברתית, על בסיס אותם יסודות עצמם שההלכה קבעה. מובן, שהמדובר הוא בחלק זה העוסק בענייני חברה ומדינה בלבד... מעתה ברור שחקיקה להסדרת והתקנת חיי חברה בכל שטחי החיים החברתיים-מדיניים ללא כל שיור, אינה זכותה של המלכות בלבד, אלא חובתה, שהתורה הטילה עליה או על יורשיה: כל מנהיגות מוסכמת בישראל... אך יש חשש שכאשר עוסקים בהכנתם חוק לפרטיו, עלול סעיף איזה שהוא להיות נוגד את ההלכה ולבטל איזו שהיא מצוה מן התורה. לענ"ד לא קרה כזאת משך כל שנות קיום המדינה, ויש להניח שגם לא יקרה. חוק או סעיף בחוק העלול לבטל מצוה מפרשת מן התורה לא יתקבל בכנסת, אף גם זאת יש לקוות שלא יוגש. פעם אחת משך כל שנות קיומה של המדינה לפני כעשר שנים, ניתנו הנחיות ע"י שר (אגב, לא הצעת חוק בכנסת) שביסודן היה משום הריסה ועקירה של דין תורה, הלא היא פרשת "מיהו יהודי", ורבתה המהומה בכל העולם בארץ ובתפוצות, עד לביטול אותן הנחיות. כך יקרה אם חס וחלילה ייעשה ניסיון לחוקק חוק שיעקור דין תורה מיסודו, או מצוה מפורשת בתורה, יתר על כן לא יהיה גם מי שירצה לעשות כן...                      לסיכום הדברים: מדינת חוק ומדינת הלכה, אינן סותרות זו את זו במאומה, ולמען האמת, הרי הן משלימות זו את זו. ההלכה עצמה מטילה על המלכות או יורשיה, כל מנהיגות מוסמכת וחוקית, להתקין תקנות ולחוקק חוקים התואמים את צרכי החיים והתפתחותם, כי בתורה עצמה לא באו למעשה אלא יסודות ועקרונות, על פיהם ובהתאם להם אנו חייבים לכוין את חוקינו. וזאת היא מעלתה וחשיבותה של תורה, אילו הייתה נותנת לנו חוקים רבים ברורים ומוגדרים המקיפים את כל מערכות החיים לכל פרטיהם, ועליהם אין יותר מה להוסיף, היה ללא ספק כולל, בראש וראשונה, כמה כרכים עבי קרס, וכעבור דורות מעטים בלבד היה מתיישן לחלוטין. ואילו עתה כל חוקיה ומשפטיה של תורה קיימים ועומדים בכל מלוא רעננותם לדורות עולם על פיהם בונה לו כל דור משטר חיים הרצוי לו. מנקודת ראות זאת ראוי היה, שהכנסת טרם תדון בחוק כל שהוא, תזמין אליה תלמיד-חכם, הבקי בהלכה, והלן בעולמה של הלכה, שירצה בפניהם, על דעת תורה בחוק הנדון. דבר זה יעשיר את הידע של המחוקקים מבחינה יהודית-הלכתית, ויסייע בידם לתאם חוק מודרני שהמדינה זקוקה לו לפי צרכי התפתחותה על יסודות ההלכה, שעליה נאמר: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניהם היום"... וייאמר בבהירות, לזאת אין לקרוא בשום פנים "חקיקה דתית", איפכא מסתברא, זו "חקיקה חילונית" המבוססת על ההלכה.

כל זאת עד אשר נזכה לשיבת שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, עד להקמת סנהדרין, בתי-דין של תורה אשר ידונו על פי דיני התורה ממש, וכפי שכבר נתבאר, אין מטרת בתי-דין אלה "להשלים את הסדור המדיני", כלומר תקנת החברה, זאת ימשיכו לעשות גם אז בתי-דין ממלכתיים שידונו על פי חוקי המלכות, כלומר חקיקה חילונית עפ"י ההלכה, וכפי כל אשר נתבאר לעיל, ואילו בתי-דין של תורה מטרתם לדון העם "במשפט אמתי צודק", הוא משפט התורה, שאינו מתכוין לתקון הסדר החברתי, אלא במגמה האלקית שבדיני התורה, כדי "שימשך מהם העניין האלקי", השראת שכינת ה' בישראל, ממש כעבודת הקרבנות במקדש, וכדברי הר"ן שהעתקנו לעיל...

5. הנ"ל, שם, עמ' 74-75.

תחושתו הבריאה של כל אדם שעקרונות התורה וחזון נביאי ישראל נכונים את אורחות חייו, צריכה להיות אהבה שלמה, בלתי מוגבלת ובלתי מותנית בשום תנאים. ודאי שתופעות חילול מצוות התורה והפרת ברית ה' לעמו, גורמות לאדם הדתי מישראל כאב רב, אבל חלילה שזו תעבירו על מידת אהבת ישראל, ישראל העם וישראל המדינה. (במקום אחר הוכחתי באורך רב ממקורות ההלכה ששנאת אדם מישראל אף אם עובר הוא על מצוות התורה לא הותרה מעולם, והוא הדין לגבי המדינה). לא זו בלבד לאלה המאמינים שמדינת ישראל היא רצון ה' והשגחתו, והיא בבחינת "אתחלתא דגאולה", אלא אף אלה שאינם נוטים לחשוב כך, ורואים במדינה רק יצירה אנושית, פרי מאמץ גדול של שני דורות – גם אלה אינם רשאים להיתפס לשנאת מדינה, שכל נושאי דגלה הם עם ישראל, ובוודאי שלא לשנאת הפרט מישראל... אין ספק שדרושה התרוממות והתעלות מרובים, לאדם דתי שקדושת התורה ומצוותיה טבועה עמוק בהכרתו, לאהוב מדינה חילונית, שלא זו בלבד, שאין היא מכוונת את מהלכי חייה עפ"י התורה, אלא אף מתנגשת במידה מסוימת במצוותיה. אבל, זאת חובתו, ואדרבא העמקת הכרתו הדתית ממקורותיה הנאמנים של תורה וחזון נביאי קדשנו, אף תעמיק את אהבתו במידה שישתדל ויתאמץ להאיר את דרכם של התועים ולהעניק להם מאור התורה בה הוא מאמין, ממש כפי שמתייחסת האנושות לחולים שבקרבה, אשר אווילות היא לשנאם, ואדרבא, עושה היא כל מאמציה לרפאם מחוליים ולשקמם. כך הוא במחלת האמונה, חובה על המאמין לרפא את הזולת... מאידך, גם הציבור הנקרא לא-דתי מצווה לצאת לקראת הציבור הדתי, ולחוש לרגשותיו ואמונתו... הציבור הדתי נתן מדמו ואונו להקמת המדינה, רוצה הוא לחיות בה בהרגשת "בית" טוב וחם, ואף רוצה הוא למסור נפשו למענה בבוא עת פקודה. הייתכן שצבור דתי זה שהוא אמנם מיעוט, אך מיעוט גדול בכמות ואיכות, הנושא איתו מטען נכבד של מסורת ישראל סבא, יתהלך בהרגשה שיושב הוא חלילה בגלות רוחנית?...

4. הרב י"ה הנקין, "סמכות המדינה בראי ההלכה", דרך ארץ, דת ומדינה, עמ' 369.

אפילו מלך שנבחר לפי דין תורה אינו רשאי לצוות לעבור על המצוות, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים ג, ט לגבי עונש המורד במלכות: המבטל מצות המלך בשביל שנתעסק במצוה, אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור--דברי הרב ודברי התלמיד, דברי הרב קודמים. ואין צריך לאמר אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו. כלומר, אין שומעים לו אפילו להימנע מעשיית מצוה, וכל שכן לעבור עבירה. וכן נמצא בשמואל-ב כד שכאשר דוד צווה למנות את העם שלא כהלכה, לא רצה יואב לקיים את הפקודה ואמר לדוד "למה חפץ בדבר הזה". מסופר במדרש (פסיקתא רבתי י"א) שתחילה הלך יואב לספור את אלה שקיווה שלא יתנו לו להמשיך, ואחר כך התמהמה הרבה בתקוה שדוד יחזור בו, עד שלבסוף "ויחזק דבר המלך על יואב ועל שרי החיל" וכפה את רצונו עליהם. אמנם במה שאינו נוגד את ההלכה בעליל, יש סמכות מפליגה למלכות וממשלה לקבוע ולבצע מדיניות.

5. הרב יואל בן נון, "משטר דמוקרטי על פי התורה", שם, עמ' 338-341.

פשוט הדבר שבמדינה בה נוהגות "זכויות אזרח" כמתוקנות שבאומות, אי אפשר לכפות על שום אדם שיחלל שבת, או יאכל טריפה או ישתתף בטקס אלילי. לפיכך התייוונות כמו זו שהולידה את מרד ההתנגדות החשמונאי (הטהור והצודק), איננה אפשרית כלל במדינה דמוקרטית מודרנית שיש בה "זכויות אזרח" גם אם הוא במיעוט, הלכה למעשה. בתי המשפט לא יאפשרו זאת!  נכון, מאותה סיבה עצמה בתי המשפט גם לא יאפשרו כפייה דתית על אזרח מסורתי, חילוני, מתייוון או אתיאיסט, ועל כן הם נחשבים פעמים רבות, כמתנגדים לתורה. אבל אין הם מונעים אלא את כח הכפייה של המדינה ומוסדותיה – ובצדק. כח הכפייה של התורה חייב, גם עפ"י ההלכה,- על כל פנים בהיעדר מלך משיח וסנהדרין - להישאר בתחום האישי והקהילתי.  נדגים את העיקרון הזה בעזרת הלכה ידועה שמתייחסת למשטר מונארכי-אבסולוטי, ואעפי"כ יש מה ללמוד ממנה, גם בימינו, הלכות מלכים (פרק ג' הלכות ח-ט): "כל המורד במלך ישראל, יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך, או שלא יצא מביתו ויצא, חייב מיתה, ואם רצה [המלך] להרגו יהרג, שנאמר: "כל איש אשר ימרה את פיך [...יומת]" (יהושע א' יח). וכן כל המבזה את המלך או המחרפו, יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא… המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצווה, אפילו במצווה קלה, הרי זה פטור דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה, שאין שומעין לו". כמה דברים עולים מכאן:

א. דווקא החיוב למצוות התורה יוצר בהלכה רשת ביטחון הכרחית של זכויות אזרח, מול משטר מונארכי-אבסולוטי, והן מגינות על האזרחים מפני שרירות מופרזת ועריצה של השלטון. התורה ומצוותיה משמשת מחסה מפני המלך. ...

ב. במשטר דמוקרטי השומר על זכויות האזרח, אי אפשר לצוות על אדם שיצא או לא יצא מביתו, אלא אם כן הורשע בדין, או שקיים חשד לעבירה. לפיכך, אין גם צורך לאפשר לו לטעון שהיה עסוק במצווה, אפילו קלה, שכן חירותו מובטחת מראש ומעוגנת בחוקה, גם אם עסק סתם בדבר הרשות, כחפצו.

ג. אם גזר המלך – או ממשלה דמוקרטית – לבטל מצווה, אין שומעין להם, אבל לא בטלה סמכותם. רק הגזירה הזאת בטילה.

ברור מכאן שמשטר דמוקרטי עדיף בהרבה על כל משטר מונארכי, גם מבחינת ההלכה הפשוטה, דווקא מפני שאיננו כופה על היחיד אורח חיים והשקפת עולם, מפני שיש בו הגנה על זכויות האדם. אע"פ ש"המחיר" הוא, שגם כופה על היחיד החילוני את קיום התורה. יתכן מאד שזה עדיף גם מבחינת התורה בעצמה, שיקיימוה מתוך בחירה חפשית משמעותית.

התנגשויות אפשריות בין תורה ומדינה

עתה עלינו לדון באותו מקרה צפוי, שבו גם מוסדות השלטון הדמוקרטיים עלולים לנסות ולבטל מצווה, ועל זה נפסק בפירוש, ש"אין שומעין" להם, כנ"ל. כאן יש להבחין שתי הבחנות חיוניות:

א. במעשה חד משמעי של עבירה או של ביטול מצווה כגון, חלילה הוראה מטעם המדינה, כוחות הביטחון וכיו"ב, שמחייבת יהודים לחלל שבת (באופן שאין לו היתר ע"פ ההלכה כמובן) או שאוסרת עליהם תפילה, לימוד תורה, או קיום מצווה - הוראה כזאת אין לה, כמובן, שום תוקף ואין להישמע לה. שום רוב דמוקרטי אינו רשאי גם מבחינה דמוקרטית, לכפות על יהודי לחלל שבת או לעבור כל עבירה אחרת, בין אם הוא חייל ובין אם הוא אזרח. מאז קום המדינה, ומאז ההסכמים שהונחו ביסוד הקמתה בענייני דת ומדינה, עוגנה גם זכותו של חייל בצה"ל לסרב לפקודה כזאת מראש, בפקודות מטכ"ל. גם מערכות תקשורת שעובדות ומעבידות אנשים בשבת, היו צריכות להיות פרטיות או ציבוריות ולא ממלכתיות – אסור, שמערכת ממלכתית שבה שותפים כל האזרחים תחלל שבת בפרהסיה, ותכפה זאת על עובדיה.

ב. אבל, אם מדובר בנקיטת עמדה של הממשלה בוויכוח הלכתי בין שתי דעות או שיטות בהלכה – אזי נראה פשוט שהממשלה רשאית לנהוג כדעה אחת, ואי אפשר לכוף עליה דעה אחרת.

מאידך, גם אסור למדינה לנסות וללחוץ על רבנים לשנות דעה הלכתית או קו חינוכי. בעבירה אישית ברורה של חייל, אזרח, שוטר או פקיד, ברור שאין סמכות לממשלה לכפות על אדם יחיד לעבור עבירה, מוסרית או דתית, לא לפי התורה, וגם לא לפי מגילת "זכויות האדם". לא כן אם מדובר בעבירה של ציבור, בשאלות ציבוריות, לאחר דיון ציבורי, וויכוח והכרעה.  לכן, אי אפשר לטעון נגד ממשלה אם היא מחליטה להעביר משחן בשבת ע"י נכרים, או לפנות שטח מתחומי ארץ- ישראל, ולו רק מאחר שיש פוסקים חשובים, שמתירים את הדבר. ככל, שהדבר כואב וקורע את הלב ואת הנשמה, אי אפשר להוביל התנגדות ציבורית מטעמי סירוב הלכתיים, כאשר הממשלה בוחרת להישען על עמדה הלכתית מוכרת וידועה, שמתירה את הצעד הזה בתנאים מסוימים. מצד שני, המחלוקת ההלכתית תישאר בלתי מוכרעת, והדוגלים בעמדה האחרת ימשיכו לחנך עפ"י דרכם, ולנסות לשכנע את דעת הציבור בדרכים המותרות. הכרעת ממשלה איננה יוצרת הכרעה הלכתית-תורנית, ולא הכרעה אידיאולוגית-חינוכית. זוהי הכרעה פוליטית בלבד.

6. הרב יעקב אריאל, "מאבק ימית בראי ההלכה", תחומין ג' (תשמ"ב), עמ' 402-410.

הנחתנו האחרונה שהגירוש מימית נעשה על סמך החלטות הרוב, אינה מבוססת דיה. כי כידוע: "קשר רשעים אינו מן המנין" (סנהדרין כו, א' ששבנא וסיעתו, שמנתה שלשה עשר ריבוא, השלימו עם סנחריב והיו מוכנים למסור בידיו את ירושלים, ואילו חזקיה וסיעתו, שמנתה רק אחד עשר ריבוא, לא השלימו). ואם נניח שהנסיגה מסיני אסורה על פי הדין, אין הרוב שהחליט עליה נחשב לרוב חוקי בעיני התורה ואין מקום להתחשב בו.  מיהו, כל זה רק אם נניח שהרוב פעל בניגוד לדין התורה באופן מוחלט. אך אם יש מקום לומר שהרוב יכול להסתמך, ביודעין או שלא ביודעין, על פוסקים שהתירו את הנסיגה. אין כאן קשר רשעים ויש לרוב תוקף. (ואכן נשמעו דעות רבנים שהתירו את הנסיגה, אם משום שהסתמכו על הנחה שמלחמה נוספת מסכנת את כלל ישראל ואז גם לפי הרמבין אין מצוה להילחם בתנאים כאלו, או שנטו יותר אחרי דעת הרמב"ם והניחו שהסכנה מקירוב הצבא המצרי למרכזי האוכלוסיה בישראל אינה מוחשית כל כך).  אלא שאחר שגם הרוב וגם המיעוט מבססים את טיעוניהם על שקולים של פקו"נ, אלה סוברים שהנסיגה תמנע סכנת נפשות, ואלה סוברים שהנסיגה תגרום לסכנת נפשות, יש מקום גם למיעוט לטעון שאין עליו לקבל את מרות הרוב בדבר הנוגע, לדעתו, לנפשו, ומשום פיקו"נ לדעתו, מותר לו ואף חובה עליו, להאבק, אפילו מאבק אלים, כנגד הבאים לסכן את חייו, ואת חיי הציבור כולו, לדעתו. וא"כ צ"ע מה הדין כשגם רוב וגם מיעוט באים בטענת פקו"נ או בטענת מצוה? 

בחו"מ סי' קסג ס"א נפסק:

"כופין בני העיר, אפילו מיעוט כופין את המרובין, לעשות חומה, דלתיים ובריח לעיר ולבנות להם ביהכנ"ס".  והטעם לכך שבהלכה זו המיעוט כופה את הרוב, אע"פ שבדרך כלל הדין הוא: "אחרי רבים להטות", הוא משום שרוב המתנגד למצוה אינו רוב, כי קשר רשעים אינו מן המנין. וכשם שרוב אינו יכול להתנגד למצות בניית בית כנסת, אדרבה, הוא עצמו חייב בבניתו, כך אין הרוב רשאי להתנגד לבניית חומה דלתיים ובריח, אדרבה הוא עצמו מצווה על כך משום "וחי בהם".  אלא שיש לחלק לומר, שבענין בניית חומה דלתיים ובריח הרוב מודה עקרונית למיעוט שיש צורך בבנית החומה, אלא שהוא אינו רוצה להוציא הוצאות עבורם, עדיף לו להשקיע את כספו בדברים אחרים, ולסמוך על הנס. לכן המיעוט כופה את הרוב. אך בנידון דידן שגם הרוב טוען בשם סכנת נפשות, לדעתו. אין המיעוט כופה את הרוב.  אך מסתבר שגם הרוב לא יכול לכפות את המיעוט, במקרה כזה שהמיעוט חושש לסכנת נפשות ובטול מצוה לדעתו, ולא תהיה הכרעה בדבר. האם נצדיק במקרה כזה אנרכיה?  מסתבר שהרוב, מכיון שהכח אתו, רשאי לדעתו לכפות את המיעוט, והמיעוט אע"פ שבדרך כלל חייב לבטל את דעתו מפני הרוב (עיין תוס' ב"ק כז, ב ד"ה קמ"ל ובקונה"ס כלל ו', ב, בשם הג"פ ובסנהדרין ל, א - לשלומי איהו מנתא בהדייהו ובצ"פ שם). כאן כשלדעתו החלטת הרוב מסכנת את חייו ומבטלת את מצוותיו, אינו חייב לבטל את דעתו מפני הרוב. אך גם להתנגד בכח אינו רשאי, כי הרוב, שהכח עמו, יוצא מנקודת הנחה שהצדק עמו והוא רשאי לדעתו לכפות את רצונו על המיעוט, וכמו שדרשו חז"ל עה"פ שופטים ושוטרים תתן לך, השוטרים אלו הרודין את העם ברצועה ובמקל. נמצא אפוא שהמיעוט לא חייב לבצע בעצמו את החלטת הרוב, אך גם אינו רשאי להתנגד לה בכח, אלא להתנגד באופן פסיבי בלבד.

7. הרב שלמה אבינר, מתוך מאמרים באתר "חוה"

א. לא יתכן לסרב פקודה. הריבונות על הארץ היא מצווה המוטלת על הכלל. לא על האדם הפרטי בתור אדם פרטי אלא כחלק מן הכלל. רבנו הרב צבי יהודה שעמד על משמרת שלמות הארץ, כתב עשרות כרוזים נגד מסירת חלקי ארצנו חלילה לאוייב. בימיו פונו התנחלויות וכן התקבלה ההחלטה על עקירת חבל ימית, אך מעולם לא העלה את הפתרון הלכאורה פשוט של סרוב פקודה. הוא כתב שכל אזרח וכל איש צבא חייב להפעיל כל השפעתו כדי למנוע נסיגה, אך הוא מעולם לא השתמש במונח של סרוב פקודה והוא היה אחראי מאוד ודקדק על כל מילה שאמר וכל שכן כתב.

ב. נכון, שבכך שהממשלה הכניסה את כוחות הבטחון לפינוי חבל ארץ חלילה, היא עשתה דבר נורא, הגורם הרס לצבא, הרס למדינה והרס לאומה, אך לא בגלל זה אנחנו נכניס מרד בצבא ונוסיף הרס לצבא, למדינה ולעם.

...הצבא הוא הלב של האחווה הלאומית. קורה שחייל מסרב פקודה, סוף סוף הוא בן אדם. אולי ילך לכלא, בין שהוא מן הימין בין שהוא מן השמאל, אולי יקבל עונש אחר, אולי ימחלו לו, אבל גל של סירובים הוא משחק באש! יש לברר מה היא בעייתו של אותו חייל או קצין: אישית או לאומית. אם יש לו בעיה אישית, עליו לפנות אל מפקדו באופן אישי: "אנא ממך, איני מסוגל למלא או להוביל משימה זו, הנוגדת כל מה שחונכתי אליו, ולא לשם כך התגייסתי, חונכתי לכך שבית לא עוזבים גם תחת אש". יש לקוות שמפקדו ימצא פתרון, כיוון שכוחניות גורמת נזק יותר מתועלת ותביא לפשיטת רגל במנהיגות הצבאית, שהרי אומנות הפיקוד אינה אוסף פקודות כוחניות, אלא גם ניסיון להתייחס בהבנה ואהבה, כי אנשים אחים אנחנו. אבל מראש אסור להגיע לשלב זה, כי דיבורים על סירוב פקודה – גם הם פשיטת רגל. גם כאשר חייל או קצין נקלעים למצב בלתי אפשרי, עליהם להמשיך לשרת בנאמנות. אין לסרב וקל וחומר לא לעזוב את הצבא בגלל זה. הרי צה"ל אינו יחידה ארצית לפינויים, אלא רובו ככולו צבא שמציל את העם ואת הארץ ואת קידוש השם. בשום אופן – אין לעזוב את הצבא! מה אשמה האומה? מה אשמים הילדים במריבות בין ההורים? האומה חלוקה בדעותיה וראש ממשלתנו אינו משכיל לחולל תהליך של הסכמה אלא קובע עובדות בכוח. אבל לא בגלל זה, יש ללכת בדרכו.

8. הרב א' ליכטנשטיין, מתוך מכתב גלוי לרב שפירא זצ"ל בנושא הוראה לסרב פקודה

ביחס לנושאים ערכיים ועקרוניים החוצים את החברה הישראלית, לגביהם אין הסכמה המגדירה יוזמה פלונית או אלמונית כבלתי-חוקית ובלתי מוסרית בעליל, אין אפשרות לנהוג בסרבנות סלקטיבית. סרבנות מימין מזמינה סרבנות משמאל, ולהיפך. התוצאה הינה צבא מפוצל ומפולג, אשר חלק ממנו מסתייג ומינזר מיוזמה לכיוון אחד ומשנהו מיוזמה לכיוון הפוך. הפגיעה באחדות ולכידות הצבא, ובנכונות להתמסרות ומסירות נפש הדדית, ברורה. ובעטייה, כושר הביצוע ועוצמת ההרתעה של צ.ה.ל. מתכרסמים; ולא צריך להיות מצביא או מדינאי גדול כדי להבין משמעות ההשלכות האפשריות. בקיצור, הם טוענים, בראייה בהיקף, לעומק, ולטווח ארוך – ואל נשכח, הם מתריעים, כי ר' חיים התיר עשיית מלאכות דאורייתא כדי להציל אדם מכלא אשר בגינו הוא עלול למות בעוד עשרים שנה – מדובר בחשש לאבדן חיי אדם והחלשת איתנות המדינה וצבאה.

9. הרב זלמן מלמד, "היחס למדינה ולצבא בעקבות ההתנתקות", מתוך אתר ישיבת בית אל.

היה מי שאמר שהעבירה על איסור "לא תחנם" והעבירה על מצוות יישוב ארץ ישראל הן עבירות שמוטלות על הממשלה ולא על האנשים והחיילים שעסקו בזה. אבל אין הדבר כן, שכן כל המצוות הציבוריות מתקיימות על ידי החלטת הממשלה ועל ידי הציבור המקיים אותן. כל מי ששותף בדבר הרי הוא מחוייב בקיום המצווה - אם הוא מתחמק מהמצווה הוא מבטל אותה, ואם הוא משתתף בכיבוש ארץ ישראל וההתיישבות בה, הוא עושה מצות עשה של תורה. המצווה איננה מוטלת על כלל מופשט אלא על כל פרט שבידו לקיים את המצווה בפועל. כלומר, הכלל כולו מקיים את המצווה על ידי אלה שיכולים לקיים את המצווה בפועל. כמו כן, מצות ישוב ארץ ישראל היא גם מצווה פרטית. גם אם אין שלטון יהודי בארץ ישראל, כל מי שבא להתיישב בארץ ישראל מקיים את מצוות יישוב הארץ. ולהיפך, מי שיש לו אדמה בארץ ישראל והוא מוכר אותה לגויים עובר באיסור "לא תחנם" גם כשאין שלטון יהודי בארץ. הוי אומר, כל מקום שנמצא בידי יהודים ונמסר לידי גויים יש בזה גדר של איסור "לא תחנם" ומי שמשתתף בביצוע הדבר הוא העובר על האיסור. וכן אם הוא קונה חלק מארץ ישראל הרי הוא מקיים בזה מצות עשה.  נמצא אם כן, שבביטול המצווה עוברים לא רק ממשלת ישראל, כשהיא מחליטה למסור חלק מארץ ישראל לנוכרים, אלא כל השותפים בדבר. זהו הכלל של מצוות כלליות המוטלות על כלל ישראל. וכך גם במקרה דנן, העקירה של יישובי קטיף והשומרון ומסירתם לידי נוכרים. כל מי שהיה שותף בביצוע האיסור - הממשלה, הצבא והאזרחים - נטל חלק באיסור הגדול הזה, ואין אחד יכול להתחמק ולומר - "זו היתה פקודה", "זו היתה החלטת הממשלה". כל מי ששותף בזה שותף בעבירה, כשם שאם הממשלה מחליטה לכבוש חלק מארץ ישראל - כל מי ששותף בזה שותף במצווה....

שאלתי את אלוף הפיקוד - אם תקבל פקודה לצאת לקרב שהוא באופן ודאי מסכן את מדינת ישראל, מה תעשה? הוא ענה לי שהוא יצא לקרב. חייבים למלא פקודה. כל התפיסה הזו מוטעית. אפילו בחוקי צה"ל כתוב שלא למלא פקודה שהיא בלתי מוסרית, בלתי חוקית בעליל. יש מפקדים שאכן אזרו אומץ ולא ביצעו פקודות בלתי מוסריות, ולא הענישו אותם, אבל אלו היו בודדים. בצבא לא מעודדים את החשיבה העצמית, וזה לא דבר טוב.

עוד בנושא