דינא דמלכותא דינא, מעמדה ההלכתי של הריבון במדינה

מבוא
מהו מקור הסמכות של המדינה? הרי לא ניתן כך סתם להפקיע ממונו של אדם, או לגייס אדם לצבא מתוך אפשרות שהוא ימות ח"ו. רבני הציונות הדתית השתמשו, לאור מקורות מתקופת הראשונים בעיקר בשלוש הנמקות. הראשונה – משפט הקהל. הגמרא במסכת בבא בתרא נתנה אפשרות לאנשי העיר לתקן להם תקנות. בספרד בה זכו היהודים לאוטונומיה נרחבת בתקופה מסוימת, נוצר דיון הלכתי ער של הרא"ש, הרשב"א ועוד, שנתנו בסיס איתן לקהל ישראל לתקן תקנות בעניינים ממוניים ואפילו בענייני נפשות. לפי כמה מרבני הציונות הדתית, כמו הרב רבינוביץ' והרב עוזיאל זה מקור איתן לסמכות הממשלה בישראל. כאן הפן הדמוקרטי אינו מערער על הסמכות אלא מהווה דווקא את בסיסה. לעומתם הרב ח"ד הלוי סבר כי תקנות הקהל לא היו דמוקרטיות אלא בטאו את יישום ההלכה או דעת תורה ("אדם חשוב" הנדרש לפי הרבה דעות לאישור החלטות "טובי העיר"). כאשר הכנסת אינה מתחשבת בדעת תורה היא אינה יכולה לשאוב את סמכותה מדחן זה.
חלופה אחרת, אותה כבר ראינו היא התאמה דמוקרטית למשפט המלך, לפי העקרון של הרב קוק ותלמידיו שכאשר אין נביא ולא ניתן למנות מלך חוזר כוח המינוי לעם. כוח המלך מוגדר לפי משפט המלוכה שמתואר בספר שמואל, ועודן במידת מה בידי הרמב"ם. בכיוון זה הלך הרב ישראלי. סמכות השלטון נובעת מרצון העם אולם הוא מקבל לאחר מכן סמכויות נרחבות מאוד, מעין משפט המלך.
פוסקים בעלי כיוון חרדי יותר השתמשו בעיקר ברעיון של דינא דמלכותא דינא, מה שנותן סמכות גם למלך גוי. מקור סמכות זה, שמקורו בגמרא נמק בידי הראשונים במספר נימוקים: א. סמכותו המוחלטת של המלך ב. הסכמת האזרחים, לכן נדרש ש"מטבעו יוצא" ז"א הוא מלך מקובל. ג. פיקוח נפש – ללא סמכות זאת לא ניתן יהיה לבצע פעולות לטובת הכלל.
יישום רעיון זה ביחס למדינה אינו מצריך הזדהות עמה. הוא חוזר לתפיסות המצדיקות את המדינה מסיבות תועלתניות ולא ערכיות.
 
מטרות:
  1. הכרת שלושה מודלים תורניים לשלטון: משפט המלך, דינא דמלכותא דינא, הקהילה
  2. הכרת העמדות התורניות ביחס למעמד השלטון במדינת ישראל היום
  3. גיבוש עמדה כלפי סמכות השלטון במדינה
מקורות
 
א. סמכות המדינה מדין דינא דמלכותא דינא
1. מקור המושג בראשונים:
רשב"ם בבא בתרא דף נד עמוד ב'
והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא - כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל:
 
חדושי הרמב"ן על מסכת בבא בתרא דף נ"ה עמוד א'
נראין הדברים דכי אמרינן דינא דמלכותא דינא כגון הדינין הידועין למלך בכל מלכותו שהוא וכל המלכים אשר היו לפניו הנהיגו הדברים והם כתובים בדברי הימים ובחוקי המלכים, אבל מה שהמלך עושה לפי שעה או חוק חדש שהוא עושה לקנוס העם במה שלא נהגו בימי האבות, חמסנותא (גזל) דמלכא הוא ואין אנו דנין באותו הדין, והרי ר' יהוסף הלוי ז"ל הורה שאם גזל המלך לאחד מבני עמו ממונו שבא עליו בעלילה, דחמסנותא דמלכותא מיקרי (נקרא גזל של המלך) , אבל במאי דעבד בכל ארעיה הורמנותא דמלכא הוא ודינא הוא (אבל במה שעשה בארצו רשות המלך היא וכך הדין), והוראה נכונה היא אלא שיש להוסיף עליה מה שכתבתי. ודייקנא לה (ומדייקין זאת) מדאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינא, אלמא דינא דידיע לכולהו מלכי (דין הידוע לכל המלכים) קאמרינן ולא מה שהמלכים עושים מעצמם באונס, ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא, ואמרו רבותינו (סנהדרין כ' ב') כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו:
 
2. המחלוקת בראשונים האם נוהג גם בישראל:
חדושי הרשב"א על מסכת נדרים דף כ"ח עמוד א'.
 
גמרא במוכס שאין לו קצבה. כלומר ושלא כדין הוא עושה ודינא דמלכותא דינא, אבל גזילה דמלכותא לאו דינא. ופירשו בתוספות בשם ה"ר אליעזר דדוקא במלכי אומות העולם אמרו דינא דמלכותא דינא, ומשום דמצי אמר להו אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם שהארץ שלו היא, אבל במלכי ישראל לאו דינא דאינו יכול ליטול מהם משלהם כלום, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה ואין בה למלך יותר מלאיש אחר. ותדע לך דהכי הוא, דהא איכא מאן דאמר (סנהדרין כ, ב) כל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם, ואמאי תיפוק ליה משום דדינא דמלכותא דינא, אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכי ישראל אלא במלכי האומות.
 
3. דינא דמלכותא דינא ביחס למדינת ישראל
הרב י"א וולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן מט
 
הך דינא דדינא דמלכותא דינא אין הבדל בו בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, ואף במלכי ישראל נאמר הדין הזה, דזיל בתר טעמא (=לך אחר הטעם), שהרי הרשב"ם כותב הטעם של הדין מפני "שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו", וטעם זה שייך אף ובמכל שכן במלכי ישראל שכל בני ישראל שמחים לקבל עליהם עול מלכיהם הרבה ביותר ממה שמסכימים לקבל עליהם עול מלכי זרים, והכי סבירא ליה להרמב"ם שם (בפ"ה מה' גזילה הי"א) שכותב מפורש "ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח המכס זה מפני שהוא גוזל מנת מלך בין שהיה המלך עכו"ם בין שהיה המלך ישראל", ועל זה הוא שממשיך וכותב יתר ההלכות של דינא דמלכותא, ומשמע מפורש דס"ל דאין הבדל בין מלכי עכו"ם למלכי ישראל, וכן נפסק בחו"מ סי' שס"ט. ומכיון שכפי שהוכחנו ס"ל להרמב"ם ג"כ שדין זה של דינא דמלכותא נובע מכח הסכמת כל בני המלכות לקבל עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו לכן פוסק שם (בפ"ה מה' גזילה הי"ח) דבמה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהם דין וכן מלך זה וכל עבדיו גזלנין לכל דבר, ע"כ, ופשוט, ונראה דיש מקור לזה גם מהירושלמי (פ"ג דהוריות ה"ב) דאיתא: ובלחוד עד דיהוא בן נמשי ומה טעם בני רביעים ישבו לך כסא ישראל מיכן ואילך בליסטייא היו נוטלין אותה. הרי שזה גם במלכי ישראל. וכן כותב הרמב"ם מפורש בפיהמ"ש לנדרים: דהעיקר אצלנו דדינא דמלכותא דינא ואין הפרש בזה בין מלך עובד כוכבים, ומלך ישראל
 
הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן סד
נראה שגם במדינה שאין השלטון על פי מלך, אלא על פי ממשלה הנבחרת על ידי תושבי המדינה, שייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא, בכל מה שנוגע לתשלומי מסים וארנוניות ומכס וכדומה.... כתב בשו"ת הרשב"א חלק א' (סימן תרלז), שכל שלטון של ישראל המושל במקומו דינו דין, והוא בכלל מה שאמרו דינא דמלכותא דינא. וכדין מלך ממש, וראיה לזה ממה שאמר רבא (בבא קמא דף קיג ע"ב), תדע דאמרינן דינא דמלכותא דינא, שהרי שלוחיו כורתים אילנות דקלים לעשות מהם גשר, ואנו עוברים עליהם וכו'. (וכן הוא ברמב"ם פרק ה' מהלכות גזלה ואבדה הלכה יז). וכן הדבר בכל שלטון ישראל על ידי הפקידים הממונים על כך. ע"כ.... וכן מבואר מדברי הגרא"י קוק בשו"ת משפט כהן (סימן קמד אות יד), שגם בזמן שאין מלך בישראל, חוזרים כל משפטי המלוכה בכל מה שנוגע למצב הכללי של תושבי ארץ ישראל, אל העם השוכן בתוכה, והממשלה הנבחרת על ידו יש לה כל דיני מלכות. וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' (חלק חשן משפט סימן כח סעיף ב) שהוא הדין לממשלה שיש לה בית נבחרים ומחוקקים, אף על פי שאינם מעוטרים בעטרת מלוכה, דינם דין גמור בעניני המדינה, ושייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא, ושכן הדין לגבי מדינת ישראל שאזרחי המדינה בוחרים בכנסת וכו'. ע"ש. (וראה עוד בזה להגר"ש ישראלי בספר עמוד הימיני חלק א' סימן ז'). ואמנם בשו"ת פאת שדך (סימן צא) כתב, שלגבי הכנסת שנבחרים בה כמה מפריצי עמנו, ויש בהם גם כן שונאי דת, לא שייך לומר בחוקים שלהם דינא דמלכותא דינא, ושוב חזר לומר, שאי אפשר לעמוד בזה אם לא נדון שבקצת דברים שייך בהם דינא דמלכותא וכו'. ע"ש. אולם אין דבריו נכונים להלכה, שהרי אפילו במלך רשע ועובד עבודה זרה שייך הכלל דינא דמלכותא דינא, וכמבואר בתוספות (סנהדרין כ ע"ב). ובזוהר הקדוש (פרשת וישב דף קצב ע"ב). ע"ש. והעיקר כמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי הנ"ל, שגם לגבי מדינת ישראל שייך הכלל דינא דמלכותא דינא. וכן כתבו בפסקי בתי הדין הרבניים חלק א' (עמוד רפה). ע"ש. ולכן נראה להלכה שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס, יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא.
 
ב. סמכות המדינה מדין משפט הקהילה
 
4. הרב רבינוביץ', דרכה של תורה, עמ' 58-61, 75-76.
 
עיקרי ההלכה הם כאלה: הזכויות והחובות הבסיסיות הן שוות עבור כל האזרחים-שותפים...
 ניהול העיר בפועל בדרך כלל מופקד בידי מועצה נבחרת – 'טובי העיר', הממונים על פי רוב קולות האזרחים הבוחרים. הממונים הללו דינם כשופטים בתחום שיפוטם, והולכים אחר הרוב...
 טובי העיר העוסקים בהנהגת הציבור, במקום המלך הם עומדים, וכל שהמחום רבים עליהם, יש להם כוח לכל מה שהוא צורך השעה...
סמכותו של הרוב לבחור ולהסמיך את הממונים, מעוגנת במצוות עשה בתורה שהיא תקפה גם בזמן הזה, שאין לנו סנהדרין ולא בית דין של סמוכים...
הרוב אינו מכריע אלא אם כן ניתנת הזכות לכל אחד ואחד להשתתף בקבלת ההחלטה. רק אז אנחנו רשאים להתעלם מקולות הנמנעים. אך מניעת הזכות ממיעוט מלהביע עמדתו, או אפילו מיחיד, שוללת את תוקף ההכרעה של הרוב...
 המילה "דמוקרטיה" אינה מופיעה כלל בספרות ההלכה, עד לעת האחרונה. אך האם יעלה על הדעת שעם השב לארצו, בעל מסורת עתיקת יומין בממשל עצמי תחת שלטון זר, שבו כל אזרח ראה עצמו כשותף בקהילה, יתרצה בפחות מכך?...
 
6. הרח"ד הלוי, "רוב ומיעוט במדינה יהודית ודמוקרטית", שם, עמ' רע"ט-ר"פ.
 
...כבר כתבנו לעיל, שדעת רוב ככל גדולי הפוסקים היא, שבכל ענייני ציבור הולכים אחרי רוב פורעי המס בלבד. וכבר העד העיד בנו הרב "תורת חיים" (חלק שני, סימן מ') וזו לשונו: "ופוק חזי בעירנו זאת שאלוניקי, עיר ואם בישראל, מימי קדם, בימי איתני גאוני עולם, הממונים, המפקחים על ענייני הציבור, הם העשירים מביני מדע בעצת החכמים השלמים ואינם משגיחים על דברי רוב רובי דלת העם. והדעת נותנת כן, שהרי רוב ענייני הציבור הם ההוצאות והפרעונות ולראות ולדקדק בעת הצורך ובמקום הצורך וכו' וכו'"
 וראוי לשית לב למילת "רוב ענייני הציבור הם הוצאות ופרעונות" ומשמע שאותם נבחרים עסקו גם בתקנות וניהול הקהילה שאינם קשורים לממון, ובכל זאת הכל נחתך על פי "העשירים מביני מדע בעצת החכמים".
 אין זו הלכה שאין לנו רשות לסטות ממנה, שכן בעניינים אלה הסכמת הציבור קובעת בכל מקרה. ועוד, שאולי אין כל סתירה ממנה למציאות ימינו, שלכל אזרח במדינה יש זכות הצבעה. שכן בתנאי החיים של אבותינו בימים ההם, כל מסגרת החיים הקהילתיים הצטמצמה בניהול חיי הקהילה, ומן הדין שכל אלה המשלמים מיסים ישותפו בהכרעות, ואין כל הגיון לחייב את פורעי המס, המקיימים את השירותים על חשבונם, להיות כפופים להכרעתם של אלה שאינם נושאים בעול. אבל במסגרת חיים מדיניים ודאי שאין כלל זה תופס, וזכות הבחירה אינה נמדדת לפי תשלום המסים, אלא לפי ערך עליון ביותר – חובת גיוס כל אזרחי המדינה לצבא. ואין ספק, שמחוב זה אין איש פטור, כעשיר כעני, ודין הוא, שכל המקריב חייו למען בטחון המדינה תהיה לו הזכות לקבוע את אלא שכל זה מבחינת תשלום המסים, אך מה בדבר ה"חכמה", שהרי המשטר הדמוקרטי בן זמננו מעניק זכות הצבעה לכל אזרח, אף לאלה שידוע לנו בודאות שאין הם מבינים מאומה בבעיות החברה העומדות על הפרק, ובמקרים הטובים ביותר הצבעתם היא מקרית, או מכוונת על ידי גורמים מעוניינים? האם לא צדקה ההלכה בכך שיש להקפיד גם על ה"חכמה" ולא לתת לכל אדם את הכוח והעוצמה לקבוע לפעמים גורל אומה, אף אם הוא ממלא את חובתו לביטחון המדינה, כי לכך יש לו כוח וכישרון, ולכך, אולי, אין לו.
 וכל שכן אם נוסיף, שכל מצביע חייב היה על פי ההלכה לקבל עליו חרם שיצביע לשם שמים ולתקנת העיר, כדי למנוע לחצים או אף גרוע מזה, שיחוד, שיגרמו לבוחרים להצביע שלא כדעתם, כמה טוב היה לו נמצאה דרך ניאותה "להשביע" כל אדם הנכנס אל הקלפי, שיתחייב להצביע לפי מצפונו והבנתו, כשהוא משוחרר מכל לחץ, אם הופעל עליו לפני כן, וכל זה בתנאי שהוא מסוגל לכך, כלומר, רמת האינטלגנציה של המצביע תהיה תנאי ראשוני להענקת זכות הבחירה.
 הנה כי כן, קשה לומר שענייני הקהילות הונהגו על פי משטר דמוקרטי כפי שהוא מובן לנו כיום, אך אין ספק שהיתה זו הנהגה ישרה ונבונה, שתואמת את עקרונותיה של תורת ה' (כפי שביארנוה בהרצאתנו) – "אחרי רבים להטות"...
 
ג. סמכות המדינה מדין משפט המלך
 
הרב ש' ישראלי, עמוד הימיני סימן ט'
 
סמכויות המלך כפי שהוגדרו ברמב"ם (פ"ג ד' מהל' מלכים) כוללות בתוכן בין השאר: זכות לשפוט את המורד ואת הפוגע בכבודו או ממרה על צואתו למיתה או לעונש גוף אחר, להמית את הרוצח, כשעל פי פרטי סדר השיפוט המסור לסנהדרין אין לחייבם מיתה; זכות להטיל מסים ולהטיל ענשים על המסרבים לשלמם.  
ויש לעיין אם סמכויות אלה נתונות למלך מעיקר דין התורה הכתובה או המקובלת ולפ"ז אינן ניתנות לשינוי ולצמצום או להרחבה (במה שנוגע לעניני נפשות). ומה שמצינו בשמואל שכתב את משפט המלוכה בספר "והניח לפני ד'' יהיה לפ"ז לא חידוש איזה דברים, רק פירוט הדברים שהיו מקובלים מקודם איש מפי איש עד משרע"ה מסיני. או שסמכויות אלה נובעות מאופן קבלת העם את המלך עליהם, והיינו ע"י הסנהדרין, שהמלך מתמנה על ידם בישראל כמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים, ה"ג ופ"ה מהל' סנהדרין) והסכמתם נחשבת הסכמת העם (עיי' רמב"ם פ"א מתרומות, ה"ב וג', וע"ע תומים סי' ג', ס"ק א'). וחוץ מאותן הלכות המפורשות בתורה בהתנהגות המלך ובחיוב מוראו לא נקבע לפ"ז שום דבר מן התורה בנוגע לסמכויותיו, אלא שמעיקר דין תורה למסור דבר זה לעם עצמו לקבוע את חוקת המלוכה, וכפי שיקבעו יהא לזה סמכות דין תורה. ומה שכתב שמואל את משפט המלוכה יתפרש לפ"ז שכתב בספר את חוקת המלוכה כפי שנתקבלה והתאשרה באותה שעה ע"י שמואל ובית דינו. ולפ"ז משפט המלוכה ניתן להרחבה נוספת ברצון העם, אם כי לצמצם נראה ודאי שא"א גם לצד זה של שאלתנו, כי זכויות אלה מכיון שניתנו ע"י העם שוב זכה בהם המלך וכל בניו היושבים על כסאו מדין ירושת המלוכה, כפי שנקבע בפירוש בתורה (דברים י"ז). (וצ"ע אם יסכים המלך מעצמו להגביל זכויותיו, אם תהא הרשות בידו).
ואין להוכיח ממה שפירש הרמב"ם את סמכויות המלך בישראל, שסמכויות אלה קבועות ועומדות, שהרי כפי שכתבנו זה ודאי שאין לצמצמן וכבר זכה בית דוד במלכות לעולם עפי"מ שהסכימו ישראל בהמלכת דוד, וע"כ סמכויות אלה ודאי קבועות הן לדורות. ומ"מ ניתנות הן להרחבה, וכנ"ל.
ונפקא מינה מזה לזמננו אנו, לענין זכויות הממשלה והנשיא הנבחרים, שכפי שכבר בררנו בסימן ז' בכל
 מה שנוגע להנהגת הכלל יש להם זכויות מלך. אם נאמר שהסמכויות של המלך קבועות ועומדות, אין לנו כיום אלא לברר את הסמכויות הללו וכפי שהיו בבתי המלכות ועל פיהם יכונו גם זכאות הממשלה והנשיא. אולם אם הכל תלוי מאופן קבלת העם, גם סמכויות הנשיא והממשלה יהיו תלויים בהחלטת העם או באי כחו שנבחרו לשם זה על ידו. וכל מה שיחליט העם בסמכויות הממשלה והנשיא בין בעניני ממונות בין בעניני נפשות, יזכו בהם, ויהי' לזה תוקף וסמכות של דין תורה.
...
מכל זה נראה ברור ששיטת הראשונים היא שסמכויות המלך באוה"ע תלויות בהסכמת העם וכל מה שהסכימו ע"ז בזמן המינוי דינו דין גם לגבי ישראל, וכנ"ל. והמקור לזה נראה הוא ממ"ש התורה "ככל הגויים", הרי שיש תוקף למינוי המלך של הגויים. ומכאן גם התוקף למלך או לנשיא בישראל, כיון שלמדנו שמסרה התורה רשות גם לישראל למנות להם כפי דרכי המינוי של "כל הגויים", יוצא מזה שגם בישראל הכל תלוי לפי מה שמינו על עצמם לקבל את המלך או את הנשיא, וכפי מה שקבלו דינו דין וסמכותו סמכות אפילו לעניני נפשות מן התורה. ובזה יובן מה שהצריכה התורה להדגיש במינוי מלך "ככל הגויים" מה שלא נזכר בשום דין אחר. ודאי שהוא לא לגנאי (בכל אופן לא רק לגנאי) נאמר, שהרי הרמב"ם פוסק שמינוי מלך היא מצוה, א"כ הכתוב דן במינוי המלך לפי המצוה (עיי' רמב"ן שם, שפי' שהפסוק מרמז למה שיבקשו להם לבסוף מלך שלא כהוגן, אולם ודאי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והרמב"ן לא דן אלא משום מה הוצרך הכתוב להשמיענו דיני מלך ישראל דוקא מתוך אסמכתא על מלכי נכרים, ולא כתבה בפירוש את סמכויותיו, שהן כפי שהעם יגדיר אותם). ולפי הנ"ל דבר גדול בא הכתוב להשמיענו שבדיני המלך קבלת העם על עצמו יש לה תוקף ממש כמו בדרכי המלוכה אצל אוה"ע.

עוד בנושא