החירות כעיקרון חברתי

מטרת מסה זו היא לטעון לזכותו של עיקרון אחד שהוא פשוט מאוד, ולהעמידו כעיקרון היחידי שעל פיו צריכה החברה להתנהג עם היחיד בענייני כפייה ופיקוח, בין שהיא משתמשת בכוחה הגופני, בצורת עונשים חוקיים, ובין כשהיא משתמשת בלחצה המוסרי של דעת הקהל.

וזהו העיקרון האמור: ההגנה העצמית היא המטרה היחידה שלשמה רשאים בני האדם, כיחידים או כקיבוץ, להפריע בעד חרות הפעולה של כל יחיד ויחיד בקרבם.

התכלית היחידה שבשבילה מותר להשתמש בכוח הכפייה כלפי חבר אחר בציבור מתורבת, נגד רצונו של אותו איש, היא למנוע נזק מאחרים. בטובתו החומרית או המוסרית של אותו חבר עצמו אין למצוא טעם מספיק לכך. מבחינת היושר אין שום רשות להכריחו לעשות איזה מעשה או לחדול ממנו מפני שעל ידי כך יוטב לו, או מפני שמתוך כך יהיה מאושר יותר, או מפני שלפי דעת אחרים זהו מה שהחכמה דורשת מאיתו, או אפילו מה שהיושר דורש מאיתו.

טעמים מסוג זה מספיקים כדי להוכיחו, או להתווכח עימו, או לפתותו בדברים, או להתחנן לפניו, אך לא כדי להכריחו או לגמול לו רעה כל שהיא אם יתנהג באופן אחר. על הכפייה אי אפשר ללמד זכות, אלא אם כן עלול הוא באופן ההתנהגות שממנו רוצים למנעו, לגרום רעה לזולתו.

היחיד חייב לתת דין וחשבון על התנהגותו אך ורק כשהיא נוגעת גם לאחרים. אם היא נוגעת לו בלבד, זכאי הוא לעצמאות מוחלטת. על עצמו, על גופו ועל נפשו, שולט היחיד שלטון בלתי מוגבל.

יש חוג פעולה שאין החברה מעוניינת בו אלא, לכל היותר, באופן בלתי ישיר. בחוג פעולה זו כלולה פרשת חייו והתנהגותו של בן אדם הנוגעת רק לו לעצמו, או הנוגעת גם לאחרים אך ורק בעקב הסכמתם לכך והשתתפותם החופשית, שאין בה לא משום אונס ולא משום אונאה, ושאני אומר "הנוגעת רק לו לעצמו" כוונתי שהיא נוגעת רק לו לעצמו באופן ישיר ובשורה הראשונה, שכן כל מה שנוגע לו אפשר שיגע באמצעותו גם לאחרים.

חוג הפעולה האמור הוא איפה תחומה הראוי של החירות האנושית. בתחום זה כלול, קודם כל, עולמה הפנימי של התודעה, כי שם דרוש חופש המצפון במובן הרחב ביותר, חופש המחשבה וההרגשה, וחירות גמורה של הדעה ושל היחס הנפשי בכל עניין ועניין יהא מעשי או עיוני, מדעי מוסרי או תיאולוגי. הרשות להביע דעות בפה ובכתב תיראה אולי כשייכת לעיקרון אחר, מפני שמקומה בפרשה השנייה של התנהגות היחיד זו הנוגעת גם לזולת. אולם חשובה היא כמעט כחירות המחשבה גופה, ובמידה רבה מסתמכת היא על נימוקיה של זו.

שנית, העיקרון שלנו דורש שיהא אדם חופשי בטעמו ובבחירת משלח ידו, שתהיה לו הרשות לתכן תכנית חייו באופן המתאים לאופיו, ולעשות את הכול כאוות נפשו, ובלבד שיקבל על עצמו כל העלול לצאת ממעשיו, וששאר הבריות לא יפריעו בעדו, כל זמן שאינם ניזוקים על ידי מעשיו, ולו גם תיראה התנהגותו בעיניהם כטיפשית, כעיקשת, או פושעת.

ושלישית, מתוך חירותו של כל יחיד ויחיד יוצאת ליחידים, בתוך הגבולות האמורים, גם רשות ההתאגדות. בני חורין הם להתאחד לשם כל מטרה שאינה גורמת נזק לזולתם, ובלבד שיהיו המתאחדים כולם מבוגרים, ושלא יבואו לידי כך מתוך כפייה או רמייה.

כל חברה שאין חבריה נהנים בדרך כלל מן החירויות הללו אינה בת חורין, ואין חברה בעלת חופש גמור אלא זו שבה קיימות הזכויות הללו בהחלט וללא שום הגבלה. אין לך חופש הראוי לשמו אלא רק זה בלבד, המרשה לנו לבקש את טובתנו אנו לפי דרכנו אנו, כל זמן שאיננו מנסים למנוע מאחרים את טובתם הם או להפריע בעד התאמצותם להשיגה. כל אחד ואחד הוא השומר הנכון לבריאותו הגופנית, השכלית והרוחנית. ראוי יותר לבריות לתת איש לחברו רשות לנהל את חייו באופן הנראה לו, מלהכריח את כל אחד ואחד לנהל את חייו באופן הנראה לשאר בני אדם.

עוד בנושא