על החשיבות בריבוי דעות

עד כאן הבאנו ארבעה טעמים שונים להוכיח שאושרה הרוחני של האנושות (שבו תלוי שאר אושרה) מצריך את חופש הדעות והבעתן. את הטעמים האלה נסכם בקיצור:

ראשית, אם בעלי דעה זו או אחרת מוכרחים לשתוק, אי אפשר לנו לדעת בוודאות גמורה שהדעה ההיא אינה נכונה. מי שאינו מודה בזה, הריהו מניח שהוא עצמו נמנע ממשגה.

שנית, לו גם תהא הדעה המשותקת בלתי-נכונה, אפשר בכל זאת שיימצא בה חלק מן האמת. וזהו למעשה חזיון רגיל מאד. ומאחר שהאמת בשלמותה נמצאת רק לפעמים רחוקות, או אולי אף לא פעם אחת, בדעה המקובלת או הרווחת, יוצא לנו שאין שום תקווה שיושלם מה שחסר בה אלא אך ורק מתוך התנגשותה בדעות מתנגדות.

שלישית, לו גם תהא הדעה המקובלת נכונה, ולא זה בלבד, אלא גם תימצא בה האמת בשלמותה, אפילו אז, אם לא תינתן הרשות לצאת נגדה במרץ ובכובד ראש, ואם לא ישתמשו ברשות זו, כי אז תהיה הדעה ההיא לרוב המחזיקים בה רק בבחינת משפט קדום, שלא יבינוה ושלא ירגישו בטעמיה השכליים אלא במידה זעומה בלבד.

ולא רק זאת, אלא – רביעית – תהיה סכנה שיאבד עצם מובנה של התורה האמורה. או שיתנוון כוחה, ושלא תהיה לה עוד השפעה חיונית על האופי ועל ההתנהגות; שכן לא תהיה האמונה אלא הודאה פורמאלית בלבד, שאין בה שום כח לטובה, והיא כאבן מעמסה המונחת על הקרקע, והמונעת בעד כל אמונה כנה ומורגשת בלב שתצמח כפרי השכל או הניסיון האישי.

עוד בנושא