"וישמע אברהם כי נשבה אחיו"

פדיון שבויים - לא בכל מחיר!
ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
 
באדיבות: המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו מכללת "שערי משפט" פרשת לך לך, תשס"ט, גיליון מס' 333 | עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה | עריכה לשונית: יחיאל קארה
"
פדיון שבויים - "מצוה רבה"
 
פדיון שבויים הוא ערך מעצב באתוס היהודי. כבר בשחר ימי ההיסטוריה היהודית, בעת המלחמה הגדולה של ארבעת המלכים נגד החמישה, שמסופר עליה בפרשתנו, מצטיין אברהם אבינו בהיחלצותו להציל את אחיינו לוט מן השבי במבצע צבאי:
 
ויקחו את לוט ואת רכֻשו בן אחי אברם וילֵכו, והוא יֹשב בסדם... וישמע אברם כי נשבה אָחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן. ויֵּחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם, וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. וישב את כל הרכֻש, וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם (בראשית יד, יב-טז).
 
אחד הביטויים המעשיים לחשיבות פדיון שבויים במסורת היהודית הוא המקום הנכבד המוקדש לו בהלכה, כעולה מדברי הרמב"ם, האומר[1]: "ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים".ור' יוסף קארו מוסיף[2]: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא [=במקום] דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים".
דו"ח ועדת וינוגרד
 
בימינו מתחבטים מקבלי ההחלטות בעניין זה בשאלות קשות מנשוא, והגדולה בהן היא אם נכון לשחרר הרבה מחבלים תמורת מספר קטן של חיילים שבויים, כפי שנעשה בעבר בעסקת ג'יבריל וכפי שמדובר באחרונה בעניין שחרור החייל החטוף גלעד שליט, או שמא יש מחיר שאסור לשלמו, הן משום שהוא עלול לעודד חטיפות בעתיד, הן משום שהמחבלים המשוחררים שבים לסורם ומגבירים את הסיכון הביטחוני למדינת ישראל, הן משום ששחרור רוצחים שנשפטו כדין פוגע בעקרונות יסוד של שלטון החוק[3].
 
שאלה זו ואחרות, שאין כאן מקום לפרטן, מסעירות את דעת הקהל וטורדות את מנוחתם של מקבלי ההחלטות, המתקשים לעמוד מול לחצן של משפחות החטופים והתקשורת, התובעות לעשות הכול לשחרור השבויים, לא רק כשהם חיים אלא אף אם הם מתים.
 
עניין זה כמעט שלא זכה לדיון משפטי ולהכרעות משפטיות[4], אך הוא מעסיק הרבה את חכמי ההלכה היהודית בדורנו[5].
 
ועדת וינוגרד, שהוקמה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקדישה פרק שלם לעניין זה שכותרתו: "חטיפות כאיום אסטרטגי"[6]. הוועדה מביעה עמדה נחרצת נגד ביצוע מה שהיא מכנה "עסקות מטורפות", תוך שהיא נותנת את דעתה הן למסורת היהודית הן לאתוס החברתי הישראלי, הנוטים לכאורה למסקנה שונה. וזה לשונה[7]:
 
אנו מסכימים כי בעניין ערכי כה מרכזי, הקשור לסכסוך הנסב לפחות חלקית על אפיה היהודי של המדינה, חשוב לבחון גם את המורשת המיוחדת של התרבות היהודית והדת היהודית על כל רבדיה. אלא שכמו בנושאים רבים אחרים, זו מורשת עשירה מאוד, וניתן למצוא בה תימוכין לעמדות כמעט מנוגדות. איננו רוצים להרחיב כאן בנושא זה. נאמר רק כי במסורת היהודית יש אמנם חשיבות רבה למצוות פדיון שבויים, אולם יש בה עצמה גם הקפדה רבה כי שבויים לא ייפדו בצורה העלולה לסכן אנשים אחרים או את הקהילה כולה.
 
עוד נאמר בדו"ח וינוגרד[8]:
 
איש לא ישפוט את בני המשפחות של חטופים על שבעיניהם היעד החשוב, ואולי אף הבלעדי, הוא הצלת יקירם. אך מנהיגיה של אומה צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם אלא לציבור כולו. אנחנו מאמינים כי הציבור בישראל יודע את הדברים האלה ויכול לקבל אותם ואת השלכותיהם - אם יוצגו בצורה עקבית, אחראית ורגישה... חשוב לציין כי אם אכן האתוס החברתי היה כזה שרוב הציבור היה סבור כי נכון לשלם כל מחיר לשחרור חייל חטוף - היה הדבר מעורר סימן שאלה משמעותי לגבי יכולתה של ישראל לשרוד באזור בו היא ממוקמת. התמיכה הציבורית הרחבה והכנה בכאבן של המשפחות, אינה זהה לאמונה כי הדבר הנכון עבור ישראל הוא פעולה לשחרור החטופים בכל תנאי ובכל מחיר.
 
הבה נבחן את המקורות היהודיים בעניין רגיש וכאוב זה.
 
התקנה "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן"
 
מימים ימימה, נודעו קהילות ישראל כמי שאינן חוסכות כל מאמץ לפדות את שבוייהן, עד שנתעורר החשש שינצלו חורשי רעה את נכונותן זו וידרשו מחירים מופרזים לשחרור השבויים, ונמצא שכר מצווה חשובה זו יוצא בהפסדם של ערכים חשובים אחרים. על כן, כבר בימי בית שני, על אף ההכרה בחשיבותה העליונה של מצוות פדיון שבויים, תיקנו חכמים תקנה אכזרית לכאורה, שאין להיכנע לדרישות השובים בכל מחיר, כנאמר במשנה[9]: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם".
 
הדעות נחלקו בתלמוד[10] אם "תיקון העולם", העומד ביסוד התקנה, הוא שיקול כלכלי, מניעת חלוקה תקציבית בלתי מאוזנת, או שמא שיקול ביטחוני עמד לנגד עיני מתקני התקנה, מניעת יצירת תמריץ לחטיפות בעתיד. אולם יהא יסוד התקנה אשר יהא, עולה ממנה שחז"ל העדיפו את האינטרס הציבורי (הביטחוני והכלכלי) על פני האינטרס של הפרט השבוי.
 
נמצא אפוא שאין זה נכון לומר שהמסורת היהודית מחייבת לעשות כל דבר ולשלם כל מחיר כדי לפדות שבוי משביו. נכון יותר לומר שעל אף הכרתם של חז"ל בחשיבות מצוות פדיון שבויים והבנתם ורגישותם למצוקה הנוראה ששרוי בה השבוי[11], הם העדיפו את טובת הציבור על פני טובת היחיד, ואף לא נמנעו מלתקן תקנה בעניין זה, למען יוכל האינטרס הציבורי לעמוד בפני הלחץ להעדיף את האינטרס הפרטי.
 
אמנם אפשר לטעון שהתקנה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם" אינה נוגעת לענייננו, אם משום שאינה חלה כשחיי השבוי בסכנה, כפי שסבורים חלק מן הפוסקים[12], אם משום שאינה חלה על חיילים, כפי שסובר הרב ישראלי[13], ואם משום שהנסיבות בימינו שונות לחלוטין מבתקופת חז"ל, שכן אינה דומה חטיפה לשם סחיטת כופר, שדיברו בה חז"ל, לחטיפה לשם מאבק לאומי. ועדיין נשאלת השאלה: מה הדין בהיעדר תקנה לעניין הסכנה הכרוכה בשחרור מחבלים? האם חובה לעשות כל דבר כדי להציל את חיי השבוי, כולל "תשלום" הכרוך בסיכון עתידי של הגברת הטרור ויצירת תמריץ לחטיפות נוספות? או שמא אסור לעשות דבר העלול לסכן אחרים בעתיד? ואולי ההלכה ניטרלית בשאלה זו, ופדיון השבוי בכגון זה הוא בגדר רשות ונתון לשיקול דעתם של מקבלי ההחלטות על פי הערכתם את אינטרס המדינה?
הצלה תוך נטילת סיכון
 
השאלה אם האדם חייב להסתכן כדי להציל את זולתו מפני סכנה ודאית נידונה בהרחבה על ידי פוסקי ההלכה[14]. הפוסקים שדנו בשאלת פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים הקדישו לה מקום נכבד[15]. אין כאן מקום לפרט את שלל המקורות התלמודיים שהובאו מהם ראיות לכאן ולכאן. לכן, נסתפק בהצגת המסקנות העולות מן הדיונים הללו.
 
לדעת רוב הפוסקים, האדם אינו חייב לסכן את עצמו סיכון של ממש כדי להציל את זולתו, אך הוא רשאי לעשות כן[16]. לפי זה, עולה לכאורה שאין מניעה לשחרר מחבלים כדי להציל חיי חיילים או אזרחים, אף אם יש בזה משום סיכון עתידי. לשון אחר. הציבור, באמצעות נציגיו, רשאי ליטול על עצמו סיכון זה. וזה לשון הרב ישראלי בעניין זה[17]:
 
ונראה שכשם שהרשות נתונה ליחיד לסכן עצמו בכגון דא, כן יכולה ורשאית היתה הממשלה לעשות כן, ולהסכים למשא ומתן לשם שחרור המחבלים; ואף על פי שכאמור, יש מקום לספק רציני שהדבר יביא בעקבותיו גלי אלימות, באופן שהצלת הללו הנתונים בפחד המות כרוכה בספק נפשות של אחרים. כי הממשלה, בהיותה נבחרת מהציבור הסמכות בידה לעשות כל מה שהיחיד רשאי לעשות. כי לה ניתנה ההכרעה בכל מקרה שהדבר טעון הכרעה בתור באת-כוח של הציבור כולו. על כן הסכמת הממשלה בנידון, לא חרגה מדיני התורה וההלכה (ההדגשות במקור).
 
מדבריו עולה לכאורה שאף על פי שהמשפט העברי אינו מחייב שחרור מחבלים תמורת החזרת שבויים, הוא אינו אוסר לעשות זאת, ושהעניין הוא בגדר רשות לפי שיקול דעת מקבלי ההחלטות מהי טובת המדינה ושיקולי הרווח וההפסד הכרוכים במהלך מעין זה. אולם נראה שמסקנה זו מתעלמת מעובדה מכרעת, כפי שנבאר להלן.
דיני המלחמה
 
העובדה שהשבויים נפלו בשבי האויב במסגרת מלחמת טרור, כשחטיפת חיילים או אזרחים הופכת לאיום אסטרטגי על המדינה, ולא במסגרת קהילתית מול עבריינים פליליים, היא שיקול מכריע המחייב לקבוע גבולות ברורים למחיר שניתן לשלם תמורת פידיונם[18]. בכגון זה, לא זו בלבד שאין חובה לעשות הכול כדי לשחרר את השבוי, אלא אף אסור להיכנע לכל תכתיב. אם יגבר האינטרס הפרטי על האינטרס הציבורי, יסוכל הסיכוי לנצח במלחמה הנכפית עלינו על ידי האויב. אם ידרוש מחר ארגון החמאס תמורת שחרורו של חייל חטוף אספקת נשק, טנקים ומטוסים, היעלה על הדעת שתיענה תביעתם?! התשובה לשאלה רטורית זו היא כמובן שלילית, ולא רק בגלל הסיכון הכרוך בדבר.
 
כניעה לדרישות האויב לשחרר מחבלים תמורת שחרור שבויים אינה רק תשלום כואב אלא גם הפסד בקרב. הלוא מצווה להילחם בצר הבא על ישראל[19], ובמלחמה חלים עקרונות הלכתיים מיוחדים בעלי אופי ציבורי, ולפיהם אין משקיפים על הצלת הפרט כבימי שלום אלא על ניצחון הכלל. בזמן מלחמה אף מצווה על הפרט למסור את נפשו להצלת הכלל[20]. על פי עקרונות אלה, אין להיכנע לאויב למען אינטרס פרטי העומד בסכנה, חשוב ויקר ככל שיהיה[21]. זהו כלל יסוד אוניברסלי בניהול מלחמה. מנהיג שאינו פועל על פיו עלול להכריע את גורל עמו לשבט. דברים אלה נכונים ביתר שאת לגבי חיילים. הלוא כל חייל חייב לסכן את חייו להגנה על מולדתו. אם כן, מדוע יתהפכו היוצרות כשחייל נופל בשבי. האמנם ראוי שתתחייב המדינה לשחררו אף על ידי סיכון ביטחונה?!
 
רעיון זה עולה גם מדברי הרב יעקב קמינצקי ז"ל, מגדולי התורה ומראשי אגודת ישראל בארה"ב, שהתנגד לתשלום כופר עצום לשחרורו של הרב יצחק הוטנר ז"ל, שנמנה עם נוסעי המטוסים שנחטפו בשנת תש"ל (1970) בדרכם ממדינת ישראל לארה"ב והונחתו בזרקא שבירדן. תלמידי הרב הוטנר גייסו סכום כסף עצום וניסו לפעול אצל שלטונות ארה"ב שיפדו את רבם. את מאמציהם הם ביססו על ההלכה הקובעת שדין "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" אינו חל על תלמיד חכם מובהק[22]. הרב קמינצקי התנגד למעשיהם, ונימוקו עמו[23]:
 
דאין החשבון הזה צודק בכלל, דכל הך דינא [=שכל הדין הזה] דפדיון שבויים ליתא [=אינו] אלא בשעת שלום אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה (ההדגשה שלי - מ"ו)
 
וקל וחומר בשחרור מחבלים.
 
יש הטוענים שחובה לשלם כל מחיר כדי לשחרר חיילים שבויים, שאם לא כן, יפגע הדבר במורל החיילים ובנכונותם לצאת לקרב. על כך יש לומר שאכן חשוב למען מורל החיילים שיידעו שאם חס ושלום ייפלו בשבי האויב, ממשלת ישראל וצה"ל ינקטו כל יזמה מבצעית אפשרית כדי לשחררם, דוגמת מבצע אנטבה או המבצע לשחרור החייל נחשון וקסמן. מבצעים מעין אלה, שכדוגמתם יש גם בפרשתנו[24], מותרים לפי ההלכה[25], אף על פי שהם כרוכים בסיכון חיי אדם ואין ודאות שיוכתרו בהצלחה. זאת משום שהם חלק מן הפעילות המלחמתית, שכפי שכבר ראינו, מצדיקה סיכונים מעין אלה. לא כן כניעה לאויב, שהיא היפוכה של פעילות מלחמתית[26]. כשם שחייל ובני משפחתו זכאים לצפות שאם ייפצע, יסכנו חבריו את חייהם כדי להצילו, ולא יפקירוהו בשדה הקרב, כך הם זכאים לצפות שיסתכנו חיילים במבצע לשחרורו משבי האויב. וכשם שאינם זכאים לצפות שאם ייפצע, ירימו חבריו דגל לבן כדי להצילו, כך אינם זכאים לצפות שאם ייפול בשבי, תיכנע המדינה לתכתיבי האויב כדי לשחררו.
 
זאת הייתה מדיניות ממשלות ישראל בעבר, כשנקבע שאין מנהלים משא ומתן עם המחבלים[27], וזאת מדיניותן של ארה"ב[28] ורבות מן המדינות המתוקנות[29], אף על פי שלכאורה התמודדותן עם הטרור פחות גורלית משלנו.
 
סיכום
 
אף על פי שפדיון שבויים נחשב מימים ימימה לערך נעלה בעם היהודי, "מצווה רבה", אין זה נכון לומר שהמסורת היהודית מחייבת להיכנע לכל תכתיב שמציב האויב לשחרור שבויים. הלוא כך מחייבים ההיגיון הבריא והשכל הישר. היעלה על הדעת לפדות שבויים תמורת אספקת נשק לאויב או תמורת נסיגה משׂדרות או מאשקלון!? האמירה הנשמעת בשיח הציבורי שיש לעשות הכל כדי לשחרר את שבויינו היא מטעה ומשלה. עם כל ההבנה למצוקת המשפחות התובעות את שחרור יקיריהן, ולבנו עמן, וכולנו מתפללים שכך יקרה בקרוב, ברור שאין לעשות הכול לשם כך. ואף על פי שממשלת ישראל חייבת להשתדל להביא לשחרורם, יש מחיר שאסור לשלמו. השאלה היא אפוא היכן עובר קו הגבול ומהם העקרונות לקביעתו?
 
ראינו שכבר בימי המשנה, כשנחטפו אנשים על ידי עבריינים לשם סחיטת כופר כספי, העדיפו חז"ל את טובת הציבור על פני טובת היחיד. הם תיקנו תקנה האוסרת על תשלום מחיר מופרז, כדי לשמור על האינטרסים הציבוריים, אם מניעת סיכון ביטחוני עתידי אם מניעת חלוקה תקציבית בלתי מאוזנת, הלוא היא התקנה: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם".
 
וגם אילו לא תיקנו חז"ל תקנה זו, לא הייתה חובה להיכנע לדרישות החוטפים, לפחות בגלל הסיכון הכרוך בדבר. אמנם מותר להסתכן למען הצלת הזולת, אך אין חובה לעשות כן.
 
מאחר שפדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים אינו לא איסור ולא חובה, הוא נתון לכאורה לשיקול דעתן של הרשויות בשאלת טובת המדינה. יחד עם זאת, מאחר שדרישות החוטפים באות במסגרת מאבק לאומי של ארגוני הטרור, על המדינה לשקול שיקולים של מדינה ריבונית הנמצאת מהותית במצב מלחמה[30]. מאחר שהיענות לדרישות ארגוני הטרור, במיוחד כשדרישות השובים מופרזות, היא בגדר כניעה והפסד במאבק נגדם, אין להסכים לה[31].
 
מובן שאין בדברים שאמרנו כדי לשחרר את המדינה מחובתה לעשות הכול במסגרת פעילות מבצעית או דיפלומטית כדי לשחרר שבויים. במיוחד אמורים הדברים כלפי חיילי צה"ל שנשבו בעת שירותם הצבאי בשליחות המדינה, דבר המעצים את מחויבות המדינה כלפיהם.



* גיליון זה הוא עיבוד מקוצר של חוות דעת שהוגשה בעת האחרונה לוועדה שהקים שר הביטחון לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים.

[1] רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י. וראה מ' ויגודה, "על פדיון שבויים", פרשת השבוע, בשלח, תשס"ב, גיליון מס' 60.

[2] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ג.

[3] על נימוק אחרון זה ראה מ' ויגודה, "עשיית משפט וסיכוניה", פרשת השבוע, דברים, תשס"ח, גיליון מס' 323, בשם הרב י' גרשוני. וראה גם, אם כי בהקשר לשחרור מחבלים כמחווה לרשות הפלסטינית ולא לפדיון שבויים, בג"ץ 6316/07 אלמגור - ארגון נפגעי טרור נ' ממשלת ישראל ואח', תק-על 2007(3) 1095, פסקה ו, דברי השופט א' רובינשטיין.

[4] בג"ץ נוהג לדחות כדבר שבשגרה את העתירות המבקשות למנוע שחרור מחבלים בטענה שמדובר בשיקולים מדיניים שבית המשפט אינו נוהג להתערב בהם. ראה לדוגמה: בג"צ 659/85 מינה בר-יוסף נ' שר המשטרה, פ"ד מ(1) 785 (פסק דין לקוני שנדחתה בו עתירה שטענה לפסוּל בהפעלת שיקול דעתו של הנשיא בהחלטתו לחון את אחד המחבלים במסגרת עסקה לשחרור שבויים); בג"צ 1403/91 יוסף כץ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מה(3) 353. אמנם בעת האחרונה נשמעים קולות אחרים, שהשופטים אינם צריכים להימנע מלבדוק את סבירות השחרורים. ראה: בג"צ 914/04 ארגון נפגעי הטרור הערבי הבינלאומי נ' ראש הממשלה אריאל שרון,תק-על 2004(1) 781 (השופט חשין קבע שהחלטת השחרור לא חרגה מן הסביר); בג"ץ 6063/08 יורם שחר ואח' נ' ממשלת ישראל, תק-על 2008(3) 741 (בית המשפט מכיר בחשיבות לקבוע מדיניות ברורה בנושא, כפי שהמליצה ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, אך מדגיש שטווח ההתערבות שלו מצומצם); בג"צ 6316/07 (לעיל, הערה 3. השופט רובינשטיין דרש לבחון עניינית כל שחרור ולבחון את תועלת מדיניות השחרורים, אך דעתו לא נתקבלה). וראה עוד מאמרי (לעיל, הערה 1), הערה 26. תודתי נתונה לעמיתי למחלקה למשפט עברי, עו"ד קובי שפירא, על איסוף החומר המשווה שכאן ולהלן ועל הערותיו המחכימות.

[5] ראה הרשימה הביבליוגרפית שאסף נ' רקובר, אוצר המשפט, חלקים א-ב, ערך פדיון שבויים.

[6] ראה הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, ינואר 2008, פרק חמישה עשר, עמ' 509-501.

[7] עמ' 506, פסקה 26.

[8] עמ' 507, פסקאות 30-29.

[9] משנה, גיטין ד, ו.

[10] גיטין מה ע"א.

[11] ראה מאמרי (לעיל, הערה 1).

[12] ראה לדוגמה הרב ע' יוסף, "מבצע אנטבה בהלכה", תורה שבעל-פה יט (תשל"ז), עמ' ט-לט.

[13] הרב ש' ישראלי, "היש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?", תורה שבעל פה יז (תשל"ה), עמ' סט-עו.

[14] לסיכום הדעות, ראה: פרופ' א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים תשס"ו, כרך ה, ערך סיכון עצמי, עמ' 767-733.

[15] לשאלה זו מקדיש הרב ע' יוסף (לעיל, הערה 12) את עיקר דבריו.

[16] לכאורה עצם התקנת התקנה כדי למנוע סיכון עתידי מוכיחה שמותר להסתכן, שאם לא כן פדיון שבוי יתר על כדי דמיו היה אסור מעיקר הדין ולא היה צורך בתקנה (אלא אם נניח שהתקנה נועדה לקבוע את הכרת ההלכה בקיום הסכנה או אולי לשרש התנהגות מנוגדת לדין).

[17] הרב ש' ישראלי, "מבצע 'יונתן' (אנטבה) לאור ההלכה", חוות בנימין א (ירושלים תשנ"ב), עמ' קכט.

[18] על איום זה, ראה דו"ח ועדת וינוגרד (לעיל, הערה 6). וראה גם מאמרם החשוב של הפרופסורים י' שטרן וא' שגיא, שפורסם בעיתון "הארץ", מיום י"ד בכסלו תשס"ז (2006 .12 .5), שכותרתו "כמה שווה שבוי ישראלי?", המתייחס גם למסורת היהודית בנושא זה, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/794473.html

[19] רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה, הלכה א.

[20] על הבחנה זו עמד בצדק הרב י' זולדן, מלכות יהודה וישראל (מרכז שפירא תשס"ב), סימן כא, החלפת שבויים, עמ' 338 ואילך, בהדגישו שיש להשקיף על סוגייתנו לא מן ההיבט של השיקולים ההלכתיים הפרטיים המקובלים אלא מן ההיבט הציבורי הכללי של דיני המלחמה. וראה גם הרב י' אריאל, באהלה של תורה, כרך ד (כפר דרום תשס"ג), סימן יט, אות י (עמ' 166): "גם הראשל"צ, הרב עובדיה יוסף, וגם עמיתו הרב ישראלי, חרף מסקנותיהם השונות שווים בניסוח הבעיה של סיכון המדינה בשחרור המחבלים לעומת סכנת הריגתם של בני הערובה, ודנו בה לפי הכללים המקובלים בהלכה של סיכון האחד לעומת סכנתו של אחר, במישור האישי. לעומתם ראינו שיש להתייחס למלחמה במישור חשיבה ציבורי שבו חלים כללים אחרים" (ההדגשה שלי - מ"ו). על דיני המלחמה במשפט העברי, ראה נ' רקובר, מסירות נפש - הקרבת היחיד למען הרבים (ירושלים תש"ס), עמ' 123, והמקורות שציין שם.

[21] ראה הרב י' אריאל (לעיל, הערה 20), סימן יט, אות יא (עמ' 166): "במלחמה אין מתחשבים בשיקולי סיכונם של היחידים וכל פעולה הנצרכת להצלחת המלחמה להעלאת המורל ולדבקות במשימה הכל בכלל קידוש ה' ומצוה למסור את הנפש עליה".

[22] לסייג זה ראה מאמרי (לעיל, הערה 1).

[23] מובא במאמרו של הרב צ' שכטר, "גדרי המדינה בארץ ישראל ומלחמותיה", אור המזרח לז (תשמ"ט), עמ' 20 (מובא גם בספרו, בעקבי הצאן, ירושלים תשנ"ז, עמ' רו).

[24] בסיפור שחרורו של לוט, שהזכרנו בתחילת דברינו. וכן גם: "וישמע הכנעני מלך ערד יֹשב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וַיִּשְׁבּ ממנו שבי. וידר ישראל נדר לה' ויאמר, אם נתֹן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה" (במדבר כא, א-ג).

[25] ראה למשל: שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נז; שם, חלק יג, סימן ק; הרב ע' יוסף (לעיל, הערה 12), אות כב-כג, עמ' לז; הרב ש' ישראלי (לעיל, הערה 17), מאות ו ואילך, עמ' קל.

[26] ומכאן דחיית עמדתו של הרב י' זולדן (לעיל, הערה 20), עמ' 340, המשווה בין השניים ונותן לשניהם לגיטימציה הלכתית ומשאיר את הבחירה ביניהם לשיקול דעת הרשויות.

[27] ראה המאמר בעיתון Time מיום 18.9.1972, Rescuing Hostages: To Deal or Not To Deal.

[28] ראה המסמך שפרסם U.S. Department of State Foreign Affairs Manuel, Volume 7 – consular Affairs, ביום 26.7.2006, 7 Fam 1823, Hostage Taking and Kidnappings (פורסם באינטרנט http://www.state.gov/documents/organization/86829.pdf). וראו לציין כי גם אנשים פרטיים נקראים במסמך זה שלא לשלם כופר לחוטפים, כי אם יעשו כן, לא יזכו לשיתוף פעולה מצד שלטונות ארה"ב. וראה עוד דו"ח וינוגרד, עמ' 505, פסקה 23.

[29] זו לדוגמה מדיניות שלטונות אנגליה. ראה המסמך שפרסם Foreign Commonwealth Office בשנת 2006, כמדריך למטייל במדינות זרות, המתייחס גם לבעיית הטרור במדינות מסוימות. במידע על כל מדינה שיש בה סכנת טרור, מצוין שהמטייל חייב להיות מודע לעובדה שמדיניות ממשלת בריטניה היא שלא לבצע ויתורים משמעותיים לשחרור בני ערובה ושממשלת בריטניה סבורה שתשלום כופר או שחרור אסירים מגדיל את הסיכון לחטיפות עתידיות. המסמך פורסם באינטרנט באתר: www.fco.gov.uk/travel.

[30] אפשר שהגדרה זו אינה תואמת את כללי המשפט הבינלאומי לעניין הכרזת מצב מלחמה, אבל אין ספק שהיא תואמת את כללי המשפט העברי.

[31] אלא אם כן מעריכים ראשי מערכת הביטחון וקברניטי המדינה שמורל החיילים ומורל האומה כה ירוד, עד שהפסד בקרב מסוים נחוץ לצורך השגת ניצחון במלחמה, אך קשה להניח שזה יהיה המצב. יש גם לקוות שלא נגיע למצב זה. ויש לנקוט הסברה נכונה מול הלחץ התקשורתי כדי שלא נגיע למצב זה (וראה דו"ח ועדת וינוגרד, עמ' 507, פסקה 32), שאם לא כן, תעמוד בסימן שאלה יכולת הישרדותה של המדינה מול אויביה, כפי שמעריכה ועדת וינוגרד.

עוד בנושא