צניעות במרחב הציבורי, הרב יעקב אריאל

הראיון פורסם במקור ראשון ומפורסם באתר יסודות באדיבותם.
 
בעקבות הסערה הציבורית בענייני הדרת הנשים בכלל וסוגיית שירת נשים בצה"ל בפרט, שאלנו את הרב יעקב אריאל כמה שאלות בדבר עירוב המינים במרחב הציבורי: שאלנו את השאלה הערכית והמשפטית-הלכתית ביחס לצניעות הראויה ואף ביקשנו את התייחסותו למגוון הדעות המצויות בתחום, ובמיוחד למתח שקיים בין הדעות המחמירות לאלו המקלים בנושא. להלן דבריו.
 
מה צריך להיות מקומן של הנשים במרחב הציבורי?
 
"הדרך האופטימלית היא מרחב ציבורי שנשים שותפות בו באופן מלא. בו בזמן, האווירה במרחב הציבורי צריכה להיות צנועה, כאשר הדבר בא לידי ביטוי בלבוש, בהתנהגות ובתרבות. חשוב להדגיש שצניעות נמדדת לא רק במישור הכמותי, אלא גם במישור האיכותי והתרבותי – שלא נופל בחשיבותו מהמישור הכמותי. אדם יכול להקפיד באופן טכני על לבוש צנוע, אך לשדר בהתנהגותו חוסר צניעות נורא".
 
מדוע שבשם הצניעות נפגע בערכים אחרים?
 
"בספר מידות הראי"ה, הרב קוק כותב על הצניעות: 'מידת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דבריםשהיו טובים מצד עצמם, אבל כיוון שמפני יצר האדם וכוחו החלש - יגרמו לפרוץ במידתהצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי. מידת האהבה והידידות, בכל הסימניםוהדיבורים הנוחים, הייתה ראוי להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחיתמידת דרך ארץ ממקומה...'
 
"אי אפשר להתעלם מיצרים, אי אפשר להתעלם מכך שבין גברים ונשים עלול להיווצר מתח. במקום התעלמות צריכה להיות התמודדות, והתמודדות פירושה ויתור על דברים שיכולים היו להיות טובים בהקשר אחר.
 
"שלומציון המלכה זכתה לשבחים רבים מחז"ל (ראו ספרא, בחוקותיי א) כי היא עלתה בכישוריה ובאיכות הנהגתה על מי שקדם לה. במילים אחרות, אישה צריכה להביא את כישוריה לידי ביטוי ולתרום לחברה ולאומה, כפי שעשו דבורה ואסתר. אלא שתרומה זו צריכה להיעשות מתוך מודעות לחשיבותה של הצניעות, ובאופן צנוע".
 
כיצד הרב רואה את השינויים במעמד האישה בעשרות השנים האחרונות?
 
"אי אפשר להשוות את המצב כיום לאורח החיים בעבר, שחייב נשים לעבוד בבית מבוקר ועד לילה (משנה כתובות, ה ה). השינוי הטכנולוגי שחרר את הנשים משעות עבודה רבות בבית. במצב כזה צריכה כל אישה לתרום מכישוריה לחברה, שלא לדבר על כך שהבטלה גם יכולה להיות לרועץ (שם).
"רבים מצטטים את הרמב"ם שכתב (רמב"ם אישות, יג יא): 'ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש כפי הצורך'. אלא ששיטת הרמב"ם היא להקפיד ולפסוק על פי התלמוד ובתלמוד אין מקור לדין זה. לפיכך, מסתבר שהרמב"ם כתב את הדברים לפי הנורמות שהיו מקובלות במצרים בימיו, ולא כהלכה מחייבת בכל מקום. באופן כללי, בחלק מהדברים צניעות היא תוצאה של מה שמקובל בחברה, ובדברים מסוימים היא חובה גמורה. כך למשל, כיסוי ראש הוא חובה גמורה, ורעלה היא דבר שהיה תלוי במנהג והיום מוסכם שהוא מוגזם ומיותר".
 
אגב רעלה, האם הקפדה יתרה על צניעות היא שלילית?
 
"רעלה היא שלילית. היא באה להתמודד עם הפיכת האישה בתרבות המערבית לאובייקט, אבל משיגה תוצאה הפוכה. הסתרת הפנים ברעלה היא שהופכת את האישה לאובייקט. פניו של אדם מבטאות את פנימיותו ואת הקשר בין אדם לאדם, והסתרתן הופכת את האישה לחפץ חסר אישיות. לכן יש התנגדות חריפה לתופעה הזו. בקשר לכך צריך להזכיר את דברי הגמרא (סוטה, כא ע"ב) המגנה אדם שמטעמי צניעות נמנע מלהציל אישה טובעת: 'היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה'. גם לצניעות יש גבול, כאשר היא פוגעת בערכים תורניים אחרים".
 
מהי הדרך הראויה לצניעות בחברה מערבית מתירנית?
"יש בעיה. התשובה לשאלה מדוע עוסקים כל הרבה בצניעות כיום טמונה בעיסוק האובססיבי במערב ביחסים שבינו לבינה במובן הנמוך ביותר. אי אפשר לצפות בטלוויזיה בלי להיחשף לפרסומות לא צנועות, ואפילו עמידה ברמזור מחייבת חשיפה לשימוש ציני בנשים לשם קידום מכירות. במיוחד אני מתפלא על עיתוני הנשים, שמובילים את התופעה במקום להיאבק בה, והופכים את הנשים לאובייקט.
"מציאות כזו מחייבת מהלך כפול: מחד גיסא, סור מרע – הגבלת החשיפה לתכנים לא צנועים, באמצעות ויתור על הטלוויזיה וסינון אתרי אינטרנט. מאידך גיסא, עשה טוב - עיסוק בדברים חיוביים. ללא החלק השני אי אפשר להצליח. אי אפשר לבסס חיים רוחניים רק על הגבלות ואיסורים, יש למלא אותם בתוכן חיובי".
 
לסיום, כיצד יש להתייחס למי שמחמיר על עצמו? האם יש להחיל חומרות אלו על כלל הציבור?
"מי שרוצה להחמיר על עצמו בדברים שיש בהם טעם – זכותו, ואפילו יש בכך מעשה ראוי. ודאי שאין להכריח אדם לוותר על רצונו להחמיר על עצמו. אולם, כאשר ההחמרה פוגעת באחרים, אזי החומרה הופכת לקולא. לדוגמה, אין חובה הלכתית להפריד את הישיבה באוטובוסים. מי שרוצה לנהוג כך יכול, אבל מי שבשם הצניעות מבזה אחרים – הופך את ההקפדה להקלה. יש להעיר שכיום יש ניצול ציני של התנהגות פסולה של כמה בודדים במגזר הדתי והחרדי כדי לתקוף מגזרים אלה באופן כוללני.
"כבר כתבתי בספרי ("באהלה של תורה", ה סי' ט, "כיצד מהדרין?") על שאלה דומה – שאלת החומרות בכשרות. גם שם יש מקום שאדם יחמיר על עצמו בדברים שיש בהם טעם. אך אין לכפות את החומרות על כלל הציבור, ובוודאי שאסור לזלזל במי שמקפיד על ההלכה וסומך על הדעות המקלות.
 
"המשנה (יבמות, א ד), לאחר שהיא מביאה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, מסיימת כך: 'אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי. כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו'.
 
"בגמרא (יבמות, יד ע"א-ע"ב) מבואר שבית שמאי ובית הלל הודיעו זה לזה על מצב שיש בו איסור גם כאשר האיסור היה שנוי במחלוקת. שני הבתים הצליחו לשמור על קיום משותף לא דרך התעלמות מהעמדות ההלכתיות המנוגדות, אלא להיפך, דרך התחשבות בהן. היחס הראוי בין מחמירים לבין מקלים הוא יחס של כבוד הדדי, וסיוע לצד השני לחיות על פי אמונתו ופסיקת ההלכה המקובלת עליו".

עוד בנושא