חלילה לאדם להיות כן

לפני חמישים שנה נשאל הרב משה פיינשטיין בענין "הליכה בסבווי ובאסעס בשעת שאי אפשר ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים מצד הדוחק". אגרות משה אבן העזר דף שכ"ו. מנ"א תש"כ.
 
תשובתו לשואל היא, בקצירת האומר, כדלקמן:
 
"ולכן לא שייך לחוש מללכת בסבוויי ובאסעס בשעת הליכה לעבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יוכל ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, דנגיעה בלא מתכוין מחמת שא"א לו ליזהר אין זה דרך תאווה וחבה..."
 
"וכן ליכא (אין) איסור מהאי טעמא גם לישב אצל אישה כשליכא מקום אחר דג"כ אין זה דרך תאווה וחיבה..."
 
"ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי הרהור וכו' אסור לו לילך אז גם לעבודתו אבל ח"ו לאדם להיות כן..."
 
עברו חמישים שנה, הפסק הזה שקע כביכול בתהומות הנשיה. רוחות חדשות מנשבות ובחללו של עולם מנסר קולה של "דעת התורה". הפסקים החדשים כבר לא עוסקים בשאלות קונקרטיות ולא עונים לגופו של ענין תרתי משמע, אלא נוקטים לשון מטפורית: "דרכנו", "אורח חיינו" "אוטובוסים כשרים" "עולם של טהרה" "עולם של קדושה" "אוטובוסים מהדרין" וכו' וכדמ' כיד הרטוריקה הטובה על אחינו מ"עולם התורה".
 
אינני מנופפת בפסקו של הרב פיינשטיין על מנת להוכיח כי צודקת אני בהתנגדות העמוקה שיש לי נגד אוטובוסים מפורדים. אני מבקשת ללמוד ממנו על המהפך החשיבתי המעניין שהתרחש מאז נכתב.
 
לכתחילה טוען הרב שאין בעיה בנסיעה מעורבת גם אם אין מנוס מנגיעה מקרית בנשים. וכן מותר לשבת ליד אישה גם אם עלול להיווצר מצב של נגיעה מקרית. בסוף הפסק מוסיף הרב את המלים הבאות: ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה וכו' אסור לו לילך אז גם לעבודתו אבל "חס וחלילה לאדם להיות כן"
 
אנו למדים מכאן שהמצב הטבעי והנכון של בני אדם הוא לא להתייחס לנגיעות מקריות כאלו בכלל, לא לטוב ולא למוטב, אלא כאילו לא התרחשו. אבל אם אדם פלוני יודע על עצמו שיש לו, באופן לא נורמאלי ולא רגיל, טבע רע – כי אז, ייכבד, במחילה, ויישב בביתו, ומן הראוי אפילו שידאג לעצמו לטיפול פסיכולוגי משום ש"חס וחלילה לאדם להיות כן". הפסק מטיל בלי כחל וסרק את האחריות על האדם היוצא מביתו: אם אתה מסוגל לצאת החוצה אל המרחב הציבורי כאחד האדם – בבקשה. אבל אם אתה יוצא דופן שלא מסוגל לשלוט על יצריך – מקומך איננו בתוך הציבור. תישאר בבית כי אסור לבן אדם להיות חסר שליטה על עצמו.
 
כפי שאמרנו העולם החרדי אינו חושב יותר במונחים כאלו. לאורך השנים אנו עדים לצמצום הולך וגובר של הגבר החרדי בתחומים רבים ושונים: מוותרים לו על עצמאות כלכלית ופרנסת המשפחה, מוותרים לו על אחריות ציבורית וערבות הדדית בכך שאין דורשים ממנו שירות צבאי, ועכשיו רוצים לוותר על הדבר שבלעדיו אי אפשר לקיים חברה ו/או ציביליזציה: הדרישה לשלוט על היצר המיני שלו. את האחריות ליצר המיני של הגבר החרדי מטילים במקום זה על העולם החיצון: הנשים והמדינה.
 
הנשים צריכות להיעלם: הן המחטיאות והן המסוכנות. הן צריכות לשבת מאחור משום ש"אחורי ארי ולא אחורי אישה" ולא בגלל הניסוח המכובס של "כבודה בת מלך פנימה". אילו אפשר היה לדמיין את קיומה של החברה החרדית בלי התרומה הכלכלית של הנשים הן היו מועלמות לחלוטין. אך גם במסגרת האילוצים העכשווית אין לה פנים (בעיתונות) אין לה שם (בהזמנות לחתונות) ואין לה נוכחות (בקדמת האוטובוס)..
 
המדינה מצדה מוצאת עצמה נדרשת ליצור מערכת תנאים אופטימלים ולהתאים את המרחב הציבורי לטיפוס אנושי מסוג חדש: גבר שרק לפני חמישים שנה תואר כבעל "טבע רע", ונישלח אז לשבת בבית כי "חס וחלילה לאדם להיות כן". הגבר החריג של אז הוא הנורמה של היום ואדרבא, הפך כנראה להיות טיפוס האדם המועדף בחברה החרדית. אחרת איך ניתן להבין את הלגיטימציה לשיח הבלתי צנוע בעליל שנוצר בעטיו, ולהתגייסות הכללית לכבוש עוד קו ועוד קו במטרה ל"הפוך את כל קווי האוטובוס במדינת ישראל לאוטובוסים מפורדים"?
 
דורות על גבי דורות של חיי האדם כיצור חברתי יצרו את המרחב הציבורי, שבו מתנהלים החיים הכלכליים והמסחריים, הבידוריים והתיירותיים: הדרך היחידה לאפשר את החיים הללו מתוך שוויון והעדר אפליה הוא על ידי התעלמות מהאפיונים המיניים של אילו שנוטלים בהם חלק. כמובן, כל אדם נושא את המיניות שלו אתו, אין זה דבר שאפשר לתלות אותו על קולב כשיוצאים מהבית. ואולם המרחב הציבורי לא מתעניין באספקט זה של החיים. כאן יוצא האדם למלאכת יומו כפועל ולא כ"גבר", והאישה יוצאת למלאכתה כאישיות ולא כ"נקבה". הדרישה להפריד בין גברים ונשים באוטובוסים מבססת את המרחב הציבורי על אבחנות מיניות. יש בכך הרס מיידי של המרחב הציבורי וגרוע מכך: היא מאיינת את האדם, שכן, אם מתייחסים רק להבדלים המיניים מאבדים מיניה וביה את האנושיות: שוב אין לנו יותר הבדלי גילים על כל המשמעויות שלהם: אין לנו תינוקות, ילדים, בני נוער, זקנים ומבוגרים סתם. אין לנו חולים ובריאים, אין לנו נכים ועצמאיים. כבר עכשיו אי אפשר למעשה לקיים את המצווה "בפני שיבה תקום והדרת פני זקן" משום שלא בטוח שאותו זקן יסכים לשבת ליד האישה שכרגע יושבת לצידי. כל המרחב האנושי הולך לאיבוד: מה ייעשה בקשיש הנתמך בבתו והיא מלווה אותו לרופא. מה ייעשה באמא על להקת זאטוטיה משני המינים. מה ייעשה בבעל ואישה שמעדיפים לשבת ביחד. איך יתייחסו למבוגרים? איזו השחתה של הנפש מתרחשת כאשר נער מעיז פנים בפני אישה מבוגרת, מגרש אותה אל הצד האחורי של האוטובוס, או אפילו מעיר לה שמקומה מאחור. לא רק פגיעה בנשים יש כאן אלא שחרור של כל הרע שבאדם ומתן רשות לאותו רע לבטא את עצמו. זאת השחתה של הנפש.
 
החרדים מבקשים לסמן את האוטובוסים הכשרים על מנת שאנשים יעלו באופן אוטומטי: גברים מלפנים ונשים מאחור. דרישה זאת שנראית תמימה ואפילו "יכולה לפטור הרבה בעיות", מסוכנת מאד. משום שזה מתן רשות של המדינה לשחרור היצרים האפלים בנפש האדם.
 
בספר זכריה אומר הנביא: "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, והעיר תימלא אדם וילדים וילדות משחקים ברחובותיה". הנביא זכריה לא מדבר על גברים ונשים. האתוס הבלתי צנוע הזה נעדר ממילותיו. את הפסוקים הנפלאים שלו הוא מקדיש לבני האנוש החביבים ביותר: זקנים וזקנות, ילדים וילדות. אילו שנשכחים מאחור ונעלמים. הוא מדבר על העיר שתימלא אדם בלי אבחנות מגדריות שאינן הולמות את כיכר העיר.
 
לא במקרה כותב הרב פיינשטיין בפסק ההלכה שלו "אבל חס וחלילה לאדם להיות כן". היותך אדם מותנה בכך שאתה נוטל אחריות על חייך ושולט על היצרים שלך. אם תוותר על כך ייעלם האדם ובמקומו, כאמור, יופיעו "גברים" ו"נשים" כיצורים מיניים.
 
הועדה של משרד התחבורה ישבה בימים אילו על המדוכה של האוטובוסים המפורדים הללו, ולשמחתנו אמצה את דעתנו וקבעה כי אוטובוסים מפורדים הם בלתי חוקיים. אנו רואים בזה צעד חשוב המשמר את מנהג המדינה שהתקבל לאורך הדעות על ידי רבנים ידועים, ומסייע בקיומו של המרחב ציבורי הפתוח לכל. גם הציבור שהולך שולל אחרי מנהיגים ורועים שמתעים אותו ושוכח לחנך את הצעירים שלו לשליטה עצמית ולנטילת אחריות. גם ציבור זה לא רוצה לאבד את "האדם" שבתוכו. שומה על כולנו להתעשת בעוד מועד ולעצור את הרוחות הרעות המשובשות של הטבע ה"רע" שעומד לפתחנו.
 
התפרסם ב"מקור ראשון"
 
דגשים לדיון בכיתה:
 
  • האם הסיבה להפרדה בין המינים בבית הכנסת היא הגנה על גברים שאינם יכולים לשלוט ביצרם המיני, או שמא יש לכך סיבה אחרת?
  • האם בית כנסת הוא מרחב ציבורי באותו מובן שאוטובוס הוא מרחב ציבורי?
  • האם הסיבה להפרדה בבית הכנסת יכולה להיות תקפה גם לאוטובוס?
  • האם אשה צריכה להרגיש נפגעת כאשר היא יושבת מאחורי מחיצה בבית הכנסת? אם לא, האם היא צריכה להרגיש נפגעת כאשר היא יושבת בחלק האחורי של אוטובוס?
 
 
 
 
 

עוד בנושא