הדרת נשים? דיברו על זה קודם

השתתפות האשה בבחירות למוסדות הצבור
 
השאלה והתשובה מובאות מתוך: שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חו"מ סימן ו.
ומתפרסמות כאן באדיבות הועד להוצאת כתבי המר"ן
 
תשובה זו כתבתי בשעתה לשם ברור הלכה לעצמי, ולא רציתי לפרסמה ולהורות בשאלה זאת הלכה למעשה, אולם עתה אחרי ששאלה זאת נפתרה מאליה מצאתי לטוב לפרסמה משום יגדיל תורה.
 
א. זכות האשה בבית המורשים ומוסדות ההנהלה הצבורית והישובית
 
שאלה זו היתה לסלע המחלוקת בארץ ישראל ומפניה הזדעזעה ארץ ישראל כולה. וכרוזים ואזהרות, חוברות ומאמרים בעתונים נתפרסמו חדשים לבקרים לאסור את השתתפות הנשים בבחירות לגמרי; אלה סמכו דבריהם על דין תורה ואלה על שמירת גדר המוסר והצניעות, ואלה על שלום הבית המשפחתי, ודעת כולם היתה נשענת על אותה ההגדה "חדש אסור מן התורה". לצערי אין בידי כעת כל אותו החומר הספרותי שהצטבר בשאלה זאת כדי לדון עליו, אבל אפריון נמטיה לידידנו דרופתקא דאורייתא הרה"ג מהרמ"ה שאסף בספרו מלכי בקדש ח"ב כל תמצית החומר ההוא, וזה נותן לי האפשרות לשמוע כל דעות האוסרים ולדון עליהם, כפי קוצר השגתי.
 
שאלה זאת עצמה מתחלקת לשני סעיפים: א) הבחירה האקטיבית הפועלת - לבחור. ב) הבחירה (הפאסיבית) הפעולית - להבחר.
 
על הראשונה לא מצאנו שום יסוד ברור לאסור, ואין הדעת מקבלת לשלול מהנשים זכות אישית זאת, כי הלא בבחירות אלה מרכיבים אנו אלופים לראשינו ונותנים יפוי כח לנבחרינו לדבר בשמנו, לסדר את עניני ישובנו ולהטיל מסים על רכושנו, והנשים בדרך ישר או בדרך אי - ישר מקבלות עליהן מרותן של נבחרים אלה, ונשמעות להוראותיהן וחקיהם הצבוריים והלאומיים, ואיך אפשר לתפוס החבל בשני ראשין: להטיל עליהן החובה המשמעתית של נבחרי העם, ולשלול מהן זכות בחירתן? ואם יאמרו לנו להוציאן מכלל הבוחרים מפני שדעתן קלות ואינן יודעות לבחור בראוים לעמוד בראש הצבור, אף אנו נאמר: א"כ נוציא מכלל הבוחרים גם את האנשים שהם קלי הדעת, שלא יחסרו לעולם מקרב הארץ, ואולם המציאות מטפחת על פנינו ומראה לנו שגם בעבר וגם בתקופתנו זאת, נשים בנות השכלה ודעת הן כאנשים, לישא וליתן למכור ולקנות ולנהל את עניניהן באופן הכי טוב, והאם נשמע כדבר הזה שממנים אפוטרופסים על אשה גדולה שלא מדעתה? ומה שאמרו רז"ל דעתן קלות (שבת ל"ג וקדושין פ') יש לו מובן אחר לגמרי, וכן מה שכתוב אין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא ס"ו) אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה, ובאמת התלמוד עצמו מעיד שאשה זאת עצמה היתה חכמה, ואמר: שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר. ומפורש אמרו רז"ל: ויבן ה' את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה לאשה (נדה מ"ח).
 
ומשום פריצות? איזו פריצות יכולה להיות בדבר הזה, שכל אחד הולך אל הקלפי ומוסר את כרטיס בחירתו, ואם באנו לחוש לכך לא שבקת חיי לכל בריה, ואסור יהיה ללכת ברחוב, או להכנס לחנות אחת אנשים ונשים יחד, או שאסור יהיה לישא ולתת עם אשה משום שעל ידי כך יבואו לידי קרוב דעת, וממילא גם לידי פריצות, וזה לא אמרו אדם מעולם.
 
ומשום שלום הבית? יפה כתב הרה"ג המחבר יצ"ו: א"כ נשלול זכות הבחירה גם מהבנים והבנות הסמוכים על שלחן אביהם, וכל מקום שחשו חכמים לאיבה השוו האשה לבנים הגדולים הסמוכים על שלחן אביהם (בבא מציעא י"ב) אלא שעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר: על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם? אבל באמת אין כאן מקום לאיבה, שחלוק ההשקפות מתבטאות באיזו צורה שהיא, ואין אדם יכול לכבוש את השקפתו ודעותיו. ואולם האהבה המשפחתית המיוסדת על העבודה המשותפת היא די חזקה, שאינה נפגמת במאומה מחלוקי השקפות כאלה.
 
דבר חדש חידש לנו הרה"ג ד"ר ריטטער לשלול זכות הבחירה מהנשים לפי שאינן קהל ולא עדה ולא נמנו לפקידי בני ישראל ולא התילדו למשפחותם (גוף המאמר איננו לפני כעת ואת זה למדתי מתוך דבריו, שם). אכן נניח שאינן קהל ולא עדה ולא משפחה ולא פקידים ולא כלום. אבל, אינם יצורים שנבראו בצלם ובדעת? והאם אין להם ענינים משותפים הקשורים אל אספת הנבחרים, או הועד שיבחר על ידו, ושהן נשמעות לו בהוראותיו בכל הנוגע לרכושן, חנוך בניהן ובנותיהן?
 
ובכן, אחרי שלא מצאנו שום רמז לאיסור זה, אין אני מוצא שום צד של זכות להתנגד או אפילו לסרב לשאלה, שחלק מהצבור רוצים בו, ואולי שעל כגון זה נאמר: אפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעים שאמר כהלכה (פאה פ"ד מ"ב). וגדולה מזאת אמרו: וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים (חגיגה ט"ז), ואע"ג דמחזי כאיסור, ומכל שכן בנידון זה שאין צד איסור בדבר, והמניעה מלשתפם תהיה להם לעלבון והונאה, בודאי שכגון זה צריכים אנו לתת להן זכותן.
 
ב. הנשים בתור נבחרות
 
השאלה השניה היא שאלת הנבחרים אם האשה יכולה להיות נבחרת. ובזה אמנם מצאנו לכאורה אסור מפורש, (ספרי דברים כ"ט ט"ז): שום תשים מת מתמנה אחר תחתיו, מלך ולא מלכה. וממנו למד הרמב"ם: אין מעמידים אשה במלכות, שנאמר: עליך מלך, ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש ולא אשה, מכאן שאין ממנים פרנסה על הצבור. וזה מתאים להלכה הגנוזה שגילה הרה"ג שלמה אהרן ווערטענהיימר: איש נכרי מכאן אמרו האיש ממנין אותו פרנס על הצבור, ואין ממנין אשה פרנסה על הצבור. אולם אני מסתפק בדבר אם הלכה זו היא משום פסול האשה לדיינות או משום כבוד הצבור, ונפקא מינה במקום שאין ב"ד ממנין אותה אלא חלק מן הצבור בוחרים בה בתור שלוחם וב"כ, לצד הראשון גם זה לא מהני כמו שאין היחיד רשאי לקבל עליו עדות אשה בעניני גטין וקידושין, וכדומה, הואיל והתורה פסלה אותה, ולצד השני יש לומר שמהניא בחירתם שרק הצבור כולו או הדיינים אינם רשאים למנותה למשרה צבורית אבל חלק מן העם רשאי לבחור בה בתור שלוחם וב"כ. והנה ממה שכתב התוס' לחד תרוצא שדבורה היתה שופטת משום דקבלוה עליהם יש להוכיח דמהניא קבלתם אפילו כשהצבור כולו מקבלים אותה, ואף לתירוצם שנבחרה על פי הדבור יש לומר דמהניא קבלתם אלא שאינם רשאים לעשות כן מפני כבוד הצבור, וכן יש להוכיח ממה שכתוב בזוהר הקדוש ויקרא דף י"ט ע"ב. הא למדת שאין איסור בדבר למנות אשה למשרה צבורית ומותר למנותה בשעת הצורך אלא שיש בזה משום עלבון הצבור דלא אישתכח להו מאן דדאין להו אלא חד נוקבא.
 
ולפי זה ברור הדבר שגם דברי הספרי מתפרשים כן שאין ממנים מלכה על הצבור על ידי מנוי בית דין משום כבוד הצבור. ולכן היחיד או היחידים רשאים וזכאים לבחור בה ובזכותם של בוחריה מצטרפת היא לחבר הנבחרים.
 
והוא הדין אשה מולכת בתור יורשת יחידה של בית המלכות או בזכות פעולותיה וצורך השעה, כדבורה בשעתה.
 
והרב רבי פנחס אסתרזון חפש ומצא רמז מפורש לזה בתלמודין, לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא ברית לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים, הרי לך מפורש שמלכות אינה בנשים. ולכאורה ראיות אלה הן חזקות ומכריעות
 
והרה"ג המחבר יצ"ו חשף זרוע עזו לעקור את הדבר מעיקרו, ופירש כונת הספרי לכונה אחרת, ודרש סמוכים לומר שמלך ולא מלכה הנאמר פה, הוא סיום מאמר הקודם של מתמנה אחר תחתיו, אבל אם מתה המלכה אין אנו חייבים למנות אחרת תחתיה. והביא סמך לדבריו מדכתב מלכה ולא מולכת, ועל יסוד זה עשה את רבינו הרמב"ם טועה בדבר משנה, שסמך על זכרונו בהמאמר, ולא הספיק לעיין עוד הפעם פנימה, או שהמנהג והזמן הטעה את הרמב"ם לחשוב בחפזון שזה איסור.
 
ובהורמנותיה דמר אני אומר שמעכ"ת טעה בחפזו לכתוב על רבנו הרמב"ם דברים כאלה, שאם אמנם אנו רשאים לחלוק על דבריו, אבל אין אנו רשאים לעשותו טועה בהבנת הדברים, או שהזמן והמנהג מטעים אותו. ודבריו אלה בלי כל ספק הם פליטת הקולמוס, ולעיקר פירושו בדברי הספרי אין דבריו נכונים לדעתי, דהא מצינו "המולך" וא"כ הנאמר מפני זה, כי מלך הוא בעל המלכה? אולם הדבר פשוט שמלך ומלכה הם שמות תואר, ומולכת היא בינוני פועל. והדבר ברור איפוא שכונת הספרי היא כמשמעה הפשוט, וכמו שהבין רבנו הרמב"ם. מזה יוצא שכל משימות שאתה משים בישראל לא יהיו אלא איש, ומעתה למותר יהיה לפלפל אם דברי הפסיקתא זוטרתא הגנוז והעתיק הם נכונים או לאו (באגב רוצה אני להעיר שלא העתיקות נותן ערך הלכותי אלא האישיות של כותבם, וכתב יד שאין אנו יודעים מחברו ומקורו הרי הוא כאילו אינו, ועל כגון זה נאמר "לאו מר בריה דרבינא חתים עליה"). אבל נניח שהדברים הם ככתבם, אין זה מעלה ומוריד אלא לאפושי גברא, ומי זוטרי הספרי והרמב"ם?
 
אבל חקירתנו תהיה אם דברי הספרי ופסק הרמב"ם הם הלכה פסוקה, או שיש ראיות מוכיחות לסתור את זה מהלכה. בהשקפה ראשונה היה נראה לומר, שכיון שהלכה זו לא נזכרה בתלמוד לא במשנה ולא בגמרא, ומכיון שלא נאמרה הלכה זאת של אסור מנוי אשה לפרנס על הצבור שנוהג גם היום, בדברי הפוסקים, הרי זו הלכה דחויה. ומה שכתוב בתלמודין תורה ומלכות אינן לא בנשים ולא בעבדים, אין זו אלא טעות, להבין בדבריהם שהאשה אינה נמנית במלכות, וכל בר בי רב אפילו דחד יומא יבין כי המלכות הנאמר בברכת הודאה זאת אינה מכוונת אל הישיבה בכסא המלכות, אלא על המלכות עצמה, זאת אומרת החרות הגמורה שאינה עומדת תחת שום השפעה זרה של עמי הנכר, אבל היא מלכות נבחרת מתוך עם היושב שקט ושאנן ושיש לו החרות הגמורה להעמיד מלך על כסא מלכותו העליונה שינהיג את העם והארץ עפ"י רצון העם ורוחו, ועל מלכות זאת אנו מודים, ובמלכות זאת ודאי שגם הנשים שייכות לה כאנשים, ורק העבדים אינם שייכים בה. ועפי"ז מובן שמה שאמרו שאינן לא בנשים ולא בעבדים אינו דבר השוה לשניהם, אלא בנשים אינן בתורה, ועבדים אינם בתורה ומלכות. ואם לא תאמר כן הא נשים באמת שייכות במלכות יותר מהאנשים, דכל אשה ראויה להנשא למלך וכל איש אינו ראוי להיות מלך אם אינו בא מצאצאי בית דוד.
 
ג. מנוי של שררה לנשים
 
אולם אעפ"י שבררנו שאין מהתלמוד שום רמז לדחות את הנשים מכל מנוי של שררה, עדיין יש לבעל דין מקום לחלוק ולומר: אין לא ראינו ראיה. לזאת אני אומר להביא ראיה מפורשת לסתור. דהנה למדנו מדברי התוס' (נדה נ' ד"ה כל הכשר) דלחד תירוצא ס"ל דאשה כשרה לדון, משום דקרא דאלה המשפטים אשר תשים לפניהם, נאמר גם על הדיינים, וממנו למדנו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה, וזו היא הוכחה ברורה שהתוס' לא ס"ל הדרשה דכל משימות שאתה משים, דאם לא כן איך אפשר למנות דיין לאשה והצבור יהיו חייבים להתדיין לפניה, האין זו משרה של שררה?
 
וגם לתרוצם השני שסוברים התוס' דאין אשה כשרה לדון הא כתבו: אי נמי שהיתה מלמדת, ולתירוץ זה אנו מוכרחים לומר כי מה שנאמר ויעלו אליה בני ישראל למשפט, שהיו זקוקים להוראותיה המשפטיות, ופסלותה של האשה לפי תירוץ זה, הוא רק לקבל הטענות והעדויות, אבל היא כשרה להיות שופטת במובן של מורה הוראה ומחוקק, והאין זאת שררה של כבוד? ומזה מוכח דאין הלכה זאת של הספרי מקובלת לפסק הלכה מוחלט.
 
ואם עדיין הלב מהסס בדבר, ובאמת שכך צריך להיות ולא לדחות הספרי ופסק הרמב"ם בהוכחות ודיוקים כל שלא מצאנו מפורש נגד דעתם, בכל זאת יש מקום להכשיר בחירתם מטעם אחר, והוא: שלא נאמרה הלכה זאת אלא במנוי הנעשה ע"י סנהדרין, אבל בשאלתנו אין כאן מנוי אלא קבלה, שעל ידי הבחירות מכריע רוב הקהל את דעתו הסכמתו ואמונו לאותם הנבחרים, שהם יהיו באי כחו לפקח על כל עניניהם הצבוריים, ועל זה אפילו הרמב"ם מודה שאין כאן שום שמץ של אסור, וכן מצאנו להר"ן ז"ל (במס' שבועות ריש פ"ג) דכתב: והא דכתיב גבי דבורה - והיא שופטת את ישראל, לאו שופטת קאמר, אלא מנהגת, ואע"ג דאמרינן בספרי: שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מנו אותה אלא היו נוהגין על פיה, ואי נמי שופטת ודנה היתה שהיו מקבלים אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.
 
וכ"כ הרשב"א ז"ל: י"ל (שדבורה) לא שופטת ממש היתה אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואע"ג דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מינו אותה אלא היו נוהגים בה כדין מלכה והיו נוהגים על פיה (הרשב"א שבועות ר"פ שבועת העדות) ומרן החיד"א ז"ל הביא מה שכתוב בספר זכרון דברים למהר"א הכהן פרחיה משם ספר כת"י ודבורה היתה מנהגת כדין מלכה, והם הם דברי הרשב"א (ברכי יוסף חושן משפט סימן ז' ס"ק י"א). מכאן אתה למד שכל איסור של שימת אשה לשררת הצבור אינו אלא בדרך מנוי על ידי הסנהדרין.
 
הרי ברור שאף לדברי הספרא שרי לקבלה בתור שופטת. כלומר: מנהיגה, ודנה כדרך שמותר לקבל אחד מן הקרובים, ולכן במנוי של בחירות שהוא קבלת הנבחרים עליהם לאלופים, מדינא יכולים לבחור גם בנשים ואפילו לדעת הספרי והרמב"ם. ולא מצאנו בדברי הראשונים שם חולק על זה.
 
ד. ההלכה והמוסריות
 
אולם עדין נשאר מקום לפקפק ולומר, שאמנם מצד ההלכה מועלת הקבלה ויכולים לבחור בה מדין קבלוה עליהם, אבל מצד המוסר וגדר הצניעות, אולי יש איסור בדבר. ויפה כתב הרה"ג המחבר יצ"ו כי המוסר והתורה הם דבר אחד וגם בזה יש לומר שאחר שלמדנו שלא אסרה תורה אלא בדרך מנוי, מזה יוצא שאין לאסור משום פריצות, ולו היה מקום לאסור מפני הצניעות לא היתה התורה מתרת. ובכל זאת כדי להיות מתונים בדין נתבונן על הדבר גם מנקודת השקפה זו, ונראה, אם בכגון זה יש חשש לפריצות.
 
הסברא נותנת לומר דכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צוחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם. ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א' ה') אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עון, אבל לא שיחה של וכוח בענינים חשובים וצבוריים; ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הצבור, שהיא עבודת הקדש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר הצניעות והמוסר. ואל תשיבני ממה שאמרו חכמים: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה (סוכה נ"א), שלא נאמר זה אלא בכנסיה המונית גדולה של כשרים ופרוצים יחד, ובכגון זה חוששים למעוטא דפרוצים, וביותר בהיותם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם, אבל בכנסיה של נבחרים לא נאמר דבר כזה לעשות את נבחרי העם לפרוצים בעריות, ולא תהיה כזאת בישראל.
 
וראיה גדולה לדבר ממה שכתוב: הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים לא תקרא אשה בצבור מפני כבוד הצבור (מגילה כ"ג) ופירוש כבוד הצבור הוא שלא יאמרו: שאין בין האנשים מי שיודע לקרא בתורה אבל לא אמרו משום פריצות.
 
וכן יש להוכיח ממאי דפסקינן בדין זימון: לא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנים משום פריצותא דעבדים, ונשים מזמנות לעצמן, אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבים ויוצאות בזימון שלנו (אורח חיים סימן קצ"ט סעיף ו' ז') ומזה מוכח מפורש דאפילו במסיבה של סעודה לא חיישינן לפריצותא, ודוקא באיכא עבדים בהדייהו חיישינן לפריצותא דעבדים.
 
ומדברי רש"י היה נראה דכל מסיבה של נשים אינה נאה, וכן כתב רבינו יונה בפירושו להרי"ף: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, פירוש רש"י ז"ל: דנשים אינן מצטרפות לזימון אפילו עם בעליהם מפני שאין חברתם נאה (הרי"ף רפ"ז דברכות). ואין זה סותר למה שכתבנו, חדא: דאין חברתם נאה לאו היינו פריצותא, ועוד דאפילו אם נניח גרסא זאת ברש"י, ע"כ לא אמר כן אלא דוקא בברכת זימון שהוראתה הבעת הודאה מיוחדת עצם חברתו והזדמנותו עמהן, וזהו באמת דבר בלתי נאה לפי שיש בו צד משמעות של פריצות, אבל בכל כנסיה אחרת שאין בה הבעה כזאת, אין שום אדם שיאמר שחוששים בה לפריצות.
 
וכן כתב הר"ן ז"ל עלה דמתני' דהכל כשרין לקרוא את המגילה: וכי תימא אמאי לא חיישינן לפריצותא כי היכי דחיישינן התם בענין זימון, דשאני הכא, דעל ידי צירוף אין שינוי במטבע הברכה, אבל זימון דהוי שנוי במטבע ברכת המזון, וכיון שניכר צרופן עם הנשים, איכא למיחש לפריצותא וכו' והיכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפות אף הנשים עמהם משום דהשתא אין צרופן של נשים ניכר עמהן כלל (הרי"ף פ' כ' דמגילה). וחזיתי בס' מלכי בקדש שכתב: ולשונו של הר"ן ז"ל לא כ"כ ברור והדבר צריך הבנה, ולדעתי דבריו ברורים מאד. ולפי"ז ביאור "שאין חברתן נאה" או לישנא דפריצותא דכתב הר"ן, הוא על בקשת חברה זאת להזדמן ללא צרך, ולהביע את שמחתו על הצטרפותם, וזה הוא דבר שלא נאה ומחזי כפריצותא, אפילו לגבי בעלה, שזהו בגדר שיחה קלה שבין איש לאשתו, אבל כל הזדמנות חברותית שהיא לצורך ולתועלת דבר חשוב, ומכל שכן דבר צבורי ולאומי, לא מצאנו לשום אחד מגדולי הפוסקים הראשונים שיאמר כן. ובאמת שגם חשש זה של רש"י אינו מקובל להלכה. וכמו שמוכח מדברי הרמב"ם והשו"ע בדין זה שלא הזכירו חשש פריצותא אלא באיכא בהדייהו עבדים משום פריצותא דעבדים.
 
אסיפא דמלתא ראיתי המצאה חדשה לגמרי בטעם אסור נתינת זכות הבחירה אפילו האקטיבית לאשה משום חשש אסור חנופה, שמא תחניף האשה לתת את בחירתה לאותה דמפלגה או האיש, שבעלה רוצה בה. ויפה כתב בספר מלכי בקדש, שם, שאין זו חנופה אלא חנוך ישר של אהבה וכו', ואני מוסיף לומר: ומי יתן והיה כדבר הזה, שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן, במדה כזאת של בטול רצונה מפני רצונו. ואפשר לומר טעם זה לחיוב לתת זכות הבחירה כדי שעי"כ תבוא האשה להראות חבה והוקרה לבעלה, ועי"כ ירבה השלום בבית ישראל.
 
ואם באנו לחוש לזה, אדרבא איפכא מסתברא, לחוש שמא תתנגד לדעת בעלה ותחניף לו לומר שהסכימה לדעתו מפני השלום או מפני היראה, אלא שאם כן היינו צריכים לתקן בחירות גלויות ובלתי חשאיות משום דחשש זה ישנו גם בבנים וקרובים וגם באהובים וידידים, אבל באמת אין זו חנופה אלא זה נכנס בגדר "מותר לו לאדם לשנות למען השלום" (יבמות פ"ה).
 
מסקנא: א) האשה יש לה זכות גמורה בבחירות כדי שתכנס בכלל החובה המשמעתית להנבחרים אשר יעמדו בראש העם. ב) האשה יכולה גם להיות נבחרת בהסכמת ותקנת הצבור.
 
בסיום דברי הנני חוזר ואומר, מה שאמרתי בראשיתם, כי תשובה זאת כתבתיה לשם ברור הלכה בלבד אחרי שכבר עמדה על הפרק ונאמרו בה פנים לכאן ולכאן, הללו אוסרים והללו מתירים, לכן אמרתי תורה היא וללמוד אני צריך להיכן הדין נוטה, אבל לא לקבוע הלכה בדבר זה שהיא שאלה כללית ויסודית בתורת ישראל שבה תלויה גם גאולת ישראל, כמו שכן קבעו לנו רז"ל בתפלתנו יום יום לאמר: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, כי כשם שגאולת ישראל היא בחסד ה' ונפלאותיו כאמור: גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל, כן מדינת ישראל ומלכות שופטיו ומשפטיו יכונו ברצונו והשגחתו כאמור מפי נביאי קדשו: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה ואח"כ יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. אמן.

עוד בנושא