"פונדמנטליזם ליברלי"

החל מן המאה ה-18 התפתח הליברליזם באירופה כתיאוריה פוליטית, התופסת את האינדיווידואל כאדם אוטונומי הנושא זכויות בסיסיות כמו חופש דיבור, כבוד אדם ושוויון הזדמנויות. ליברל נתפס כסובלן, פתוח לדעות שונות, מכבד הבדלים בין בני אדם, תומך בחופש הביטוי ולוחם לצדק פוליטי. כתיאוריה שמקורותיה בורגניים, שם הליברליזם דגש על חירות אהדם לנוע, ליצור ולבחור לעצמו את העדפותיו. גם הצהרת זכויות האדם של 1789 בצרפת וגם הכרזת זכויות האדם של 1948 באסיפת האומות המאוחדות נולדו מתוך אידיאולוגיה ליברלית.

אולם לליברליזם יש היבט נוסף, פחות מעורר הערצה. דוגמה קטנה: באחרונה עומדת על הפרק סוגיית הפרטת בתי הסוהר בארץ. המניע להפרטה הוא כלכלי, לא מוסרי. הפרטה כזו תצמיח קבלני כליאה אשר יפעילו בתי כלא פרטיים, שבהם יוצבו מערכות פיקוח ובקרה אלקטרוניות אשר (לכאורה) יחסכו בהוצאות ויפחיתו עלויות. אולם ענישה הינה סמכות הנתונה בידי מוסדות המדינה, לא בידי אנשים פרטיים.

כאשר היא מופקדת בידיים פרטיות הפועלות באמתלה של ייעול השוק החופשי, הופכת מטרת הכליאה להיות מנוגדת לאינטרס הציבורי. בשיטת השוק החופשי, כל יום מאסר הופך למרכיב חשוב ברווחיהם של קבלני כליאה. בארצות-הברית, שם הופעלה השיטה בין השנים 1986-1997, גדל מספר המיטות בבתי הכלא הפרטיים כמעט פי שלושים: מ-2,620 לכ-77,500. הרווחים של חברות אלה היו עצומים, הן התרחבו ואף יצאו לסחור בבורסה של ניו-יורק. שחרורים מוקדמים על התנהגות טובה או הקלות בעונשי מאסר היו מנוגדים לאינטרס של קבלנים אלה. ההפרטה היתה למחשיר המעודד כליאה; מטרה בפני עצמה. היא מביאה להתעשרות של מעטים ולדיכוים של רבים אחרים. כבוד האדם וחירותו נרמסים כאן לחלוטין.

ההיבט הדכאני של הליברליזם נובע איפוא מהעובדה שהוא מחיל את עקרונות החופש והחירות הפוליטיים גם על המרחב הכלכלי. השיטה הכלכלית המגולמת באופן הגס ביותר בעקרון השוק החופשי נתפסת על ידי הליברליזם כצודקת מבחינה מוסרית. הליברליזם מקדם בכך עמדה חברתית שמרנית ונותן לגיטימציה לעוול ולדיכוי חברתי.

מה, אם כן, מקדש הליברליזם בזירה הכלכלית? הוא מקדש את עקרון התחרות החופשית- אפילו אם היא ניטשת בין אנשים בתנאים לא הוגנים- בשם עקרון החירות. הוא מקדש את הזכויות האינטרסנטיות של בעלי הון ונותן להן עדיפות, בשם ההפרטה. הוא מקדש את זכות הקניין הפרטי בשם העבודה הקשה. הוא מקדש את אי-השוויון בשם הבדלי יכולת בין אנשים או בשמה של צמיחה כלכלית. כך משמש הליברליזם חרב פיפיות חברתית: בשעה שהוא מתיימר לשמור על כבוד האדם וחירותו בזירה אחת (הפוליטית), הוא מפקיר את כבודם של רוב בני האדם וחירותם בזירה אחרת (החברתית-כלכלית).

תופעה זו יכולה להיות מודגמת שוב בהפעלת חברות להעסקת כוח-אדם זמני, כמו "מנפאואר" ו"או.אר.אס". חברות אלה החליפו את יחסי עובד-מעביד שהיו נהוגים בארגונים בירוקרטיים בעבודות מזדמנות. הן הפקיעו מן העובדים את זכויותיהם הבסיסיות לתעסוקה יציבה והפכו אותם לסחורה הנמכרת מדי יום בשוק הבשר. ככל שהצליחו כברות כאלה "לנייד" עובדים מעבודה אחת לאחרת, הן נעשו רווחיות יותר. ככל שהצליחו לפטר עובדים ולגייס במקומם אחרים, ככל ששחקו את זכויות העובדים להתאגד, הצליחו קבלני העובדים לנפח את הונם. בשם האידיאולוגיה הליברלית של השוק קיבלה פעילות זו לגיטימציה פוליטית ומשפטית. עוולותיה של ההפרטה אינן רק בפגיעה בחלשים, היא גם פוגעת באינטרס הציבורי.

הפרטת התקשורת היא דוגמה לכך. במקביל לצמיחתם של מתעשרים חדשים (כפי שקורה בכל הפרטה), הביאה הקמת הערוצים האלטרנטיביים שיפור ניכר בחירות הביטוי ובמגוון הקולות הנשמעים. אולם בו-בזמן היו התכנים של התקשורת המופרטת כפופים לעקרונות מסחריים. התוצאה הבלתי נמנעת היא מקדונליזציה של המסרים (יצירת ה"ביג מק" התקשורתי) והתקרנפות פוליטית של העיתונאים, השדרים והמנחים. בשני המקרים- הפרטת העבודה והפרטת הבעלות- משמש המושג "הפרטה" כמנטרה אשר בשמה נעשה אי-צדק חברתי.

השוק החופשי, יש לציין, היה מאז ומתמיד פיקציה אשר המוסדות השלטוניים יצרו לנוחותם ולנוחות בעלי ההון. בישראל, למשל, שוק הנדל"ן אינו פתוח באופן חופשי לפלסטינים תושבי המדינה; שוק ההון אינו פתוח לבעלי ממון שאינם בעלי "סימפתיה מוכחת" למדינה היהודית (למשל, נסיכים סעודים); שוק העבודה אינו פתוח לעובדים תושבי חוץ (מה שאנו מכנים "עובדים זרים"). המושג שוק חופשי הוא איפוא מושג סלקטיבי. כדאי להתבונן באופן שבו מגייסים בעלי ההון את בנק ישראל להפחית את שער הריבית או לבצע פיחות במטבע לטובת האינטרסים הרווחיים שלהם. באותו זמן עצמו הם מביעים, בשם השוק החופשי, התנגדות לקביעת שכר מינימום לעובדים. דוגמאות אלה מצביעות על כך שתופעת השוק אינה תופעה חופשית באמת ואינה סימטרית לכל אדם ואדם. היא משרתת יהודים, תעשיינים או בעלי עניין חזקים אחרים.

חברה המאפשרת לרעיון השוק החופשי להתפתח בתוכה ללא חסמים מגבילה את יכולתה להפעיל עקרונות של צדק פוליטי. לא רק העובדים, העניים והמוני העם נפגעים מן העמדה המוסרית של הליברליזם. בשל הדגש של השיטה על האינדיווידואל (ולא על קולקטיבים), הפך הליברליזם גם עיוור להבדלים תרבותיים בין קבוצות חברתיות ואתניות שונות. הליברליזם מאמין בקשר בין כשרון להישגים. אמרה על כך טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות: "לא השמרנות ולא הגזענות משתיקים את השחור, אלא הליברליזם הנוטה להתעלם משאלות של צבע". מוריסון מתכוונת באמירתה זו לכך שהליברליזם מדכא הבדלים תרבותיים בין קבוצות ומשתיק את שאיפתם לביטוי עצמי. כך אין המזרחי, הערבי, השחור יכולים לטעון לעוול בחברה המוגדרת יהודית, אשכנזית או לבנה. מצבם החברתי נתפס כתוצר של מעשיהם או מחדליהם האישיים בלבד. בכך מציב הליברליזם בעיות כברתיות, תרבותיות ואתניות היכן שאסור להם להמצא: מתחת לשטיח. בעיות אלה מלוות, כמעט תמיד, בהיעדר זכויות כלכליות. ישראל לא היתה מעולם חברה ליברלית של ממש. התפיסה הליברלית בישראל נישאת על ידי קואליציה מוזרה של אנשי מקצוע (כמו אנשי מינהל עסקים חשבונאים, פסיכולוגים); כלכלנים תומכי עקרון ההפרטה; חסידים של הגלובליזציה והבנק העולמי; ומשפטנים לוחמי זכויות אדם. אלה האחרונים שוכחים כמעט תמיד שזכויות אדם כוללות לא רק זכויות אזרחיות ופוליטיות, אלא גם זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. בין אלה: זכויות חינוך, זכויות דיור, זכויות בריאות וזכויות לייצוג תרבותי. דו"ח אמנסטי מדגיש את החשיבות העצומה בהצמדת הזכויות הללו לשאה זכויות האדם. אולם בו-בזמן הוא מצביע על כך שממשלות בכל רחבי העולם נכשלו בהגנה על אזרחיהן מנזקי השוק החופשי והגלובליזציה.

לצערנו, יש סימנים רבים לכך שמגמה עיוורת זו של "ליברליזציה" תלך ותתרחב בישראל כמו בעולם כולו. רק באחרונה הציע נשיא בית המשפט העליון, ארהון ברק, הצעה לחוקה כלכלית. חוקה כזו הינה, מעצם טבעה, ליברלית. היא תעניק הגנה לחוזה, לקניין ולחופש העיסוק ותקדש באופן עיוור עקרונות של צמיחה כלכלית. היא תעניק זכויות למעסיקים ותגביל את זכויותיהם של העובדים. למשל, בשם חופש העיסוק היא תאפשר למעסיקים "להעסיק" או "שלא להעסיק". הפעלתנות השיפוטית ליברלית (מה שקרוי אקטיביזם שיפוטי) של בי המשפט העליון- אשר אינו כולל זכויות חברתיות ותרבותיות- עשוי לחזק מגמה מסוכנת זו של מה שניתן לכנות "פונדמנטליזם ליברלי". פומדמנטליזם זה אינו פחות מסוכן מן הפונדמנטליזם הדתי או הפאשטסטי הפושים בחברה הישראלית.

פרופ' שנהב מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב

עוד בנושא