הכל אני יכול בחופש הגדול

ד"ר שלמה פישר 
19.06.2011
 
למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שברצוננו להיות חופשיים? האם אנחנו מתכוונים שנעשה "מה שבא לנו", או, במילים אחרות, שאף אחד לא יפריע לנו? או האם אנחנו מתכוונים למשהו עמוק ומהותי יותר – לכך שאנו רוצים לגלות ולהביא לידי ביטוי את ה'אני האמיתי' שלנו ולממש את עצמנו?
 
שאלה זו העסיקה הוגים ומדינאים מאז ראשית העת החדשה - כלומר, מאז שעלתה התביעה לחופש ולדמוקרטיה. הוגים כלליים וגם הוגים יהודים תהו מה מהות החופש שצריך לאפיין את החברות ואת המדינות שלהם. ואולם, שאלה זו עולה גם בנוגע לחיינו הפרטיים, למשל בהקשר של החופש הגדול. איזה חופש אני רוצה או מדמיין? לעשות "מה שבא לי"? להסתובב בקניונים, לקנות ולבלות? או אולי לעשות משהו משמעותי יותר? משהו שמבטא את האני האמיתי שלי - כמו לכתוב, לצלם, לעסוק במוסיקה, באמנות, להתנדב במסגרת של עזרה לזולת או בתנועת נוער, או אפילו ללמוד משהו שחשוב לי ושאינו כלול בתכנית הלימודים הבית-ספרית, כמו חסידות או יוגה?
 
מאז תחילת המהפכה התעשייתית שהתרחשה בסביבות שנת 1800, והתרבות הצרכנית שנוצרה בעקבותיה, החלו מבקרים חברתיים לקבול על התרבות הצרכנית. הם טענו שהיא אינה מבטאת את רצונו החופשי של האדם, אלא משקפת את המניפולציה של הפרסומת והלחץ החברתי עליו. בנוסף לכך, טענו אותם מבקרים שתרבות צרכנית משקפת את הלחצים והדחפים החברתיים לסטטוס, לתחרותיות, לקנאה ולתאווה, ולעמידה בסטנדרטים חיצוניים שאינם מבטאים את הרצון ואת המהות האמיתיים של בני-האדם. לעומת התרבות הצרכנית הריקנית, הם הציגו חזון של אדם המביא את עצמו ואת עצמאותו לידי ביטוי; חזון של השתתפות פוליטית למען הכלל, של יצירה ועבודה יצרנית, ואף של לימוד תורה וקיום מצוות.
 
הניסיון לממש חזונות אלה מהווה חלק חשוב מההיסטוריה של העת החדשה – כפי שנעשה למשל במהפכה הצרפתית שבה הייתה השתתפות פוליטית למען הכלל, ובקומוניזם שרצה להביא לידי מימוש את האידיאל של עבודה יצרנית. חלק מבעלי החזונות הללו לא היססו להשתמש באמצעים כוחניים של כפייה וטרור - כפי שהיו במהפכה הצרפתית, ובמערכי השלטון הקומוניסטיים ברוסיה, בסין וביוגוסלביה. הניסיון להשתמש בכפייה הוצדק בטיעון שהמטרה היא לאפשר לאנשים לממש את המהות ואת הרצון האמיתיים שלהם, כלומר שבסך הכל מכריחים בני אדם להיות חופשיים, כפי שכתב רוסו. כידוע, ניסיונות אוטופיסטיים אלה נכשלו, ולא זו בלבד שהם לא יצרו חברות יעילות יותר, אלא שאף תבעו מחיר דמים המעיד על כשל מוסרי ענק ואף מפלצתי בממדיו.
 
אם כך, מהו הפיתרון? האם נותר לנו רק להישאר ולדשדש בהוויה רדודה של צרכנות, קניות ובילויים, שסיסמת החיים בה היא: "בא לי!"? האם נחרץ גורלנו להתייחס לכל דבר מתוך העדפה והסתכלות אישית, ללא כל רעיון מַנחֶה, ערך או חזון? מטבע הדברים, התשובה היא שמדובר בסוגיות מורכבות. ודאי שצריך לחפש את המהותי והאמיתי, את הביטוי העצמי ואת המימוש העצמי, אך אין לצפות מהמדינה ומהספירה הפוליטית לספק אותם - גם כאשר מאמינים שמהות האדם בישראל מתממשת מתוך לימוד תורה וקיום מצוות, כפי שנאמר "חָרות על הלוחות" – "אל תקרי חרות אלא חירות – שאין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה" (מסכת אבות פרק ו משנה ב).
 
אל מהות החיים האמיתית מגיעים באמצעות חינוך ופיתוח עצמי - ולא באמצעות הרובה. זוהי דרך קשה מאוד ולכן חז"ל דיברו על "עמָל בתורה". קשה להפנים את ההבנה שהתורה היא חירותו של האדם אלא אם עמֵלים בה. תפיסה זו משתקפת היטב בחזון הגאולה, המתאר מציאות שבה "מצווֹת בטלות לעתיד לבוא".
 
"קודם שיבוא העולם החדש... שיהיה שייך לומר בו פנים של מצוות בטלות לעתיד לבוא, יתגלו המצוות בהוד סגולתם, בכל הודם ונועמם הפנימי... וכל ישראל יתדבקו באהבתם בכל לב, בעצמיות הטבע האלוהי שבהם. מרב אהבה וחשק יתקשרו קדושת כל המצוות כולן... ונתתי תורתי בלבם ועל לוח ליבם אכתבנה... וזהו כמאן דאמר מצוות בטלות לעתיד לבוא" (אורות הקודש).
 
הראי"ה קוק סובר שמה שיתבטל הוא אלמנט הציווי שבמצוות, שכן האדם ירגיש שהמצוות מבטאות את טבעו ואת רצונו ומתאימות לו כל כך, שלא יהיה צורך לצוות עליו לקיימן, אלא הוא יקיים אותן מתוך רצונו הפנימי.
 
מצב זה מתאים לתיאור התנ"כי של ימות המשיח, כאשר המלך המשיח לא ישפוט ולא ימשול באמצעות אלימות אלא באמצעות דיבור ושכנוע בלבד, כדברי הנביא: "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (ישעיהו יא, ד).

עוד בנושא